• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

אימת החודש – יולי 2016: "הטיהור 3: שנת בחירות", "פארק הקטל", "סאות'באונד"

25 ביולי 2016 מאת אור סיגולי

כבר יותר מחצי שנה מאחורינו, ונדמה שבקולנוע הז'אנר הדברים מקרטעים. זה נכון שעוד יש לנו כברת דרך, אבל בשלב הזה 2016 לא סיפקה לנו שום דבר מסעיר (בהנחה שאת "המכשפה" מחשיבים כ-2015). ממש לאחרונה נרשמת מעבר לים התלהבות משני סרטים, הראשון הוא סרט הכרישים עם בלייק לייבלי, "The Shallows", והשני הוא הפרויקט של אדם ווינגארד, "The Woods" שהתברר כלא פחות מסרט המשך ל"פרוייקט המכשפה מבלייר". האמת היא שהתגובות אליהם נרשמות יותר כמו הפתעה נעימה מאשר התלהבות חסרת מעצורים, אבל אנחנו פה נצטרך לחכות ולראות. בזמן הזה, הקהל מגיב דווקא יותר למה שקורה על המסך הקטן עם "Stranger Things" של נטפליקס (אני כרגע באמצע הסדרה. אני נהנה מאוד, אבל קשה לומר שהיא תפסה אותי חזק מדי), העונה האחרונה של "פני דרדפול", וכמובן "המתים המהלכים". נדמה שאפילו בז'אנר האימה, הטלוויזיה האמריקאית מתחילה לפתוח פערים.

אגב, סתם הזדמנות להתלונן קצת על בחירת השמות האמריקאיים. "The Shallows" מגיע אחרי רצף הסרטים משנה שעברה, "The Hallow" ,"The Gallows" ו"The Hollow". כולם סרטי אימה דוברי אנגלית שצצו בזה אחר זה, וזה כבר מרגיש כמו בדיחה. "The Woods" מגיע שנה אחרי "The Forrest" עם נטלי דורמר, שזכה ליחס מעט קריר, וזה מבלי להיזכר ששמו השני של "The Hallow" שהוזכר מקודם, וגם קיבל מקום של כבוד באימת החודש, הוא בעצם "The Woods".
מבולבלים? גם אנחנו.

באימת החודש של יולי אנחנו חוזרים לארה"ב, אחרי שביוני הסתובבנו קצת בעולם. וגם הפעם, לצערי, אין בשורות גדולות או צפיות חובה.

"הטיהור 3: שנת בחירות" – The Purge: Election Year

the purge 3

המותג החזק של בית ההפקה "בולמהאוס" מגיע לפרק השלישי, וממשיך בחוכמה להגדיל את היריעה. הסרט הראשון משנת 2013, כזכור, היה לאחת ההצלחות הגדולות של הז'אנר. הוא התרחש בארה"ב דיסטופית, בה הוכרז על "יום הטיהור השנתי" – 12 שעות בהן כל פשע, מואנדליזם ועד רצח, יעבור ללא ענישה. ההיגיון מאחורי זה טען שאם יתנו לאמריקאים יום אחד להתפרע, בשאר השנה איש לא יפשע. זה היגיון מטומטם נורא, אבל מסתבר שהקהל הלך אתו סבבה. הסרט הראשון, המתרחש כמעט כולו בבית משפחה אחת (בהובלת אית'ן הוק ולנה האדי) אשר במהלך אותו יום טיהור נופלת קורבן לחבורת רוצחים, הרוויח ברחבי העולם כמעט 90 מיליון דולר מתקציב של 3 מיליון. אלו מספרים מטורפים.
ג'יימס דימונאקו, התסריטאי והבמאי, חזר שנה לאחר מכן עם סרט ההמשך שהופץ בארץ כ"הטיהור 2 – לשרוד את הלילה" (The Purge: Anarchy), שיצא מהבית לרחובות, למסע לילי מסויט. הסרט השני היה לא רע, אבל לי היה קשה להגדיר אותו כסרט אימה. הוא היה הרבה יותר מותחן פעולה מכל דבר אחר. גם הוא זכה להצלחה. אמנם התקציב שולש, אבל ההכנות כבר עברו את ה-111 מיליון.
לאחרונה יצא הסרט השלישי. הפעם אנחנו כבר מטפסים למעלה עד לוושינגטון והמרוץ לנשיאות. במרכז הסרט החדש נמצאת הסנאטורית צ'ארלי רואן (אליזבת' מיטשל, הגרסה הבלונדינית של קארי אן-מוס), שרצה לתפקיד הנשיא כאשר יש לה אג'נדה אחת: לבטל את יום הטיהור ולהחזיר את השפיות לאמריקה. כמובן שהיא הופכת למטרה מספר אחת, וחוברת לקבוצה מחתרתית המתכננת התנקשות באבות המייסדים.

"הטיהור 3" מזכיר הרבה יותר את הסרט השני מאשר את הראשון. הוא פחות לוחץ על חרדה, ויותר על אקשן. דימונאקו הוא במאי לא רע בכלל, והסרט הזה מראה שג'ון קרפנטר הוא ללא ספק האיידול שלו. הסרט החדש נראה באמת מצוין, יש בו סצנות מרדף עשויות היטב, והעיצוב הלילי של וושינגטון מצטלם נהדר. עוד משהו נורא מעניין בהקשר של הסרט, הוא העובדה שמעבר לסנאטורית ושומר הראש שלה, כל שאר הקאסט הנרחב מורכב אך ורק מאפרו-אמריקאיים או היספנים. הוא בוודאי לא סרט האימה הראשון שעושה את זה (גם "פעילות על טבעית: המסומנים" פנה לקהל דמוגרפי מסוים), אבל זה עדיין מרענן.
באופן כללי לא מדובר באיזו יצירה גדולה, או בסרט שמחזיק מתח לכל אורכו, אבל זה עדיין קולנוע טוב למדי. או לפחות מניח את הדעת.

"פארק הקטל" – Carnage Park

carnage park

סרטו החמישי של הבמאי הצעיר מיקי קיטינג נחשף בפסטיבל סאנדס האחרון, ומשם עבר ל-SXSW, שני פסטיבלים שיכולים ליצור המון תשומת לב לסרט. ואכן, שמעתי עליו לא מעט לאחרונה והתיישבתי לצפות בו בסקרנות רבה.
"פארק הקטל", ואת זה קולטים מהשנייה הראשונה, הוא בעיקר סרט מחוות. קיטינג אוהב ומכיר את הז'אנר שלו, ומה שמתחיל כמו "המנסרים מטקסס" ו"גבעות הפחד", הופך נורא מהר לסרט של רוב זומבי. מעבר לזה, ישנן שתי מחוות מאוד מאוד בולטות לטרנטינו, במיוחד ל"כלבי אשמורת". וכמו עם הרבה סרטים שמעריצים סרטים אחרים, גם הפעם זה רק חושף כמה החדש הוא שעתוק לא מוצלח.

הסרט נפתח עם צלף מתבודד בערבות ארה"ב (פט הילי. יקיר הז'אנר שכיכב גם ב-"Cheap Thrills", ובסרט הזה שימש גם כמפיק אחראי) ומשם עובר לשני שודדי בנק שחטפו גברת צעירה. במהרה ימצאו את עצמם, יחד עם עוד כמה, נתונים לחסדיו של אותו צלף מעורער, שמתייחס לאיזור המדברי כמו ללוח משחק סדיסטי.
מעבר לעובדה שמאוד קשה להתחבר לדמויות של הסרט, וכפועל יוצא גם לדאוג להן או לקוות להצלחתן, "פארק הקטל" פשוט לא מביא לנו שום דבר שלא ראינו כבר יותר מדי פעמים. הוא מצולם וערוך לא רע בכלל, אבל הוא נורא צפוי ולא מעניין. לאחר הצפייה בו קשה להיזכר אפילו ברגע אחד ששווה להתעכב עליו ואפילו זה שהוא רוצה שנחשוב שזה קרה באמת, לא ממש עוזר.

Southbound

southbound

עוד סרט אימה אמריקאי מדברי מהשנה החולפת הוא "סאות'באונד", וגם הוא נפתח בשני גברים מפוקפקים שעושים את דרכם בכבישים הנטושים של דרום ארצות הברית, רק שהפעם הדברים קצת יותר על-טבעיים.

על אריזת הדי.וי.די של "סאות'באונד" מוזכר שהסרט הוא "מהאנשים שהביאו לכם את V/H/S". העניין הוא שאני לא בטוח האם זה משהו שאמור לנו לגרום לראות את הסרט, או שמא זו אזהרה.
V/H/S, כפי שאתם ודאי זוכרים, היא אנתולוגיית סרטי פאונד-פוטג', לה שלושה התקנים. הראשון עוד היה סביר באיזשהו אופן, השני התדרדר, והשלישי כבר היה בלתי צפי. אם "סאות'באונד" היה פאונד-פוטג', אני לא חושב שהייתי ניגש אליו בכלל. אבל מכיוון שאני אדם אופטימי, וגם לא הצלחתי למצוא שום סרט ז'אנר מעניין אחר לראות ולדווח עליו באימת החודש, קפצתי על הסרט החדש מבלי למצמץ.

כמו V/H/S, מסתבר שגם "סאות'באונד" הוא אנתולוגיה, וגם הוא קיבוץ של במאים שונים וסיפורים שונים. שלא כמו אנתולוגיות אחרות מהזמן האחרון ("סיפורי האלווין", "חגים" או "אל"ף-בי"ת של המוות") בהן יש הפרדה בין סיפור לסיפור, והדברים לרוב אינם מתקשרים זה לזה, הפעם מדובר במשהו קצת יותר מתוחכם.
בסרט הנוכחי יש חמישה סיפורים, כאשר הראשון גם הופך לאחרון, וכל אחד מהם זולג לסיפור הבא. הם כולם עומדים בפני עצמם (על הנייר. בפועל זה לא לגמרי עובד), אבל היוצרים החליטו בכל זאת לייצר איזשהו רצף, וזה משדרג אותו במעט. בסופו של דבר אלו חמישה צ'יזבטים בסגנון "איזור הדמדומים", כולם תוצאה של נסיעה בכביש מדברי אחד מרושע.
הסרט נפתח עם שני גברים מגואלים בדם אשר נרדפים על ידי יצור דמוני מכונף; השני מספר על שלוש מוזיקאיות הנופלות קורבן לכת לא ברורה; השלישי הוא על גבר שלאחר שבטעות דרס מישהי מנסה להציל אותה ומוצא את עצמו בבית חולים נטוש; הרביעי הוא על איש אשר מנסה להציל את אחותו מעולם מסויט; והחמישי הוא סרט home-invasion שגם יסגור את המעגל לסיפור הראשון.
היוצרים הם קבוצת רדיו סיילנס, שהייתה אחראית על כמה מהפרקים היותר טובים של V/H/S, רוקאסן בנג'מין שזהו סרטה הראשון והיא גם משחקת בפרק אותו ביימה, דיויד ברוקנר ופטריק הורווארת'.

דבר נוסף שמבדיל אותו מאנתולוגיות אחרות, הוא העובדה שכל הפרקים מאוד זהים באיכותם. כלומר, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, אבל הם עשויים היטב מבחינה קולנועית (להוציא כמה אפקטים ממוחשבים איומים לקראת הסוף), וככזה הוא מרגיש אחיד וטוב יותר מהאסופות שקדמו לו. הסיפורים עצמם די נטולי פואנטה, ואלא אם כן פספסתי משהו, אף אחד מהם לא לגמרי ברור או מובן, ויש הרבה יותר שאלות מתשובות. באופן מתסכל למדי.

זהו לחודש יולי. לכל פרקי אימת החודש ממרץ 2013, לחצו על התגית שלמטה. כולנו תקווה ש-2016 תתחיל לנער את עצמה בקרוב, ותיתן לנו משהו שראוי לדבר עליו.

Southbound

Southbound

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    ראיתי את "הטיהור 3: שנת בחירות"
    סרט מהנה מאוד.אחל'ה action

השאר תגובה