• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

סרטים מן העבר: "הבריחה מניו יורק"

5 ביולי 2015 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

שנת 1978 הייתה שנה מעניינת מאוד בקולנוע. זו השנה בה מייצג המיינסטרים האמריקני, האוסקר, התייחס לראשונה באופן ישיר למלחמת ויטנאם עם "צייד הצבאים" ו"השיבה הביתה"; זו השנה בה טרנס מאליק ביים את "ימים ברקיע"; זו השנה של "סופרמן" הראשון, "שחר המתים" המקורי וה"ואלס האחרון". זו גם השנה בה בריאן דה פלמה הגיע עד לקיסריה כדי לצלם את "הזעם".
לא פחות חשוב מכל אלו, זו הייתה השנה של "ליל המסכות" (Halloween), סרטו השלישי של ג'ון קרפנטר. סרט האימה המופלא הזה, מהטובים שנעשו, הופק בתקציב של קצת מעל 300 אלף דולר, וסיים את שלטונו בבתי הקולנוע עם רווחים של 70 מיליון. זה הפך אותו לאחד הסרטים המרוויחים ביותר אי פעם ביחס לתקציבם, וגרם לכל האולפנים להתחיל לגלות עניין בסרטי סלאשרים. בזכותו, קיבלו קרפנטר הבמאי ומפיקתו דברה היל חוזה לעוד שני סרטים. הראשון שעשו היה "הערפל" משנת 1980, וממש אחריו יצאו להפקת "הבריחה מניו יורק" (Escape from New York), פרוייקט אותו כתב קרפנטר כמה שנים לפני, אבל לא הצליח להשיג לו מימון עד ש"ליל המסכות" הפך אותו לכוכב.
גם עלילת האקשן-מד"ב הזו עשתה חיל בקופות (25 מיליון מתקציב של כרבע) והפכה לאחד מסרטי הפולחן האהובים ביותר. 15 שנה לאחר מכן, זכתה לסרט המשך בשם "הבריחה מלוס אנג'לס".

"הבריחה מניו יורק" אמנם יצא ב-1981 אך עלילתו מתחילה שבע שנים לאחר מכן. ארה"ב הפכה להיות מדינה כל כך אלימה ומסואבת שהשלטון החליט להפוך את כל מנהטן לכלא אחד ענק. הקונטרול יושב באליס איילנד ליד פסל החירות (להלן: אירוניה), וכל חצי האי סגור ומסוגר, ובו שולטים הפושעים הגרועים והאיומים ביותר. החוק הוא אחד: ברגע שנכנסת למנהטן, אתה לעולם לא יוצא.
הסרט, עם זאת, מתחיל בעתיד הרחוק של שנת 1997, כאשר בלילה גורלי אחד מתרחשים שני אירועים שישנו את כל העולם. האחד הוא כליאתו של גיבור המלחמה שתום-העין סנייק פליסקן (קורט ראסל) לאחר שהואשם בשוד, אבל גדול מזה – אייר פורס 1, ועליו הנשיא, נחטף ומתרסק אל מרכז האי. ולא רק שהנשיא (דונלד פלזנס) בסכנה, הוא נושא עמו קלטת שאמורה להגיע לכנס עולמי ברוסיה (להלן: מקגאפין). האסירים חוטפים את הנשיא ומחליטים להחזיק אותו עד שיוכלו לקבל גישה מחוץ לכלא.
מנהל הכלא, הקרוי האוק (לי ואן קליף. הרע מ"הטוב, הרע והמכוער", בשבילכם), מחליט לשלב בין שני האירועים, ולשלוח את סנייק פנימה כדי לחטוף את הנשיא בחזרה. סנייק מסכים לעשות זאת בתמורה לחנינה, אבל רגע לפני היציאה האוק מחדיר לו חומר נפיץ לורידים שיהרוג אותו בתוך 22 שעות. רק אם ישוב עם הנשיא, ינוטרל הפגע (להלן: מסגרת זמן).
סנייק טס אל תוך האי, נוחת על מגדל התאומים ויוצא למשימה.

התסריט של "הבריחה מניו יורק" כל כך קלאסי בבנייה שלו שזה נראה כאילו הוא נכתב על ידי ספר הדרכה. הכל מגיע בדיוק בזמן. כעשר דקות מתחילת הסרט יקרה האירוע המחולל (התרסקות המטוס), אחרי 25 דקות תגיע נקודת המפנה הראשונה (סנייק, כפצצת זמן, נכנס לאי), המערכה השנייה תהיה כולה בתוך רחובות מנהטן, וקצת פחות מחצי שעה לפני סוף הסרט תגיע נקודת המפנה השנייה. זהו אחד מסרטי שלוש המערכות הכי מובהקים שראיתי.
אבל לא רק המבנה הופך אותו לקולנוע הוליוודי קלאסי, אלא גם העובדה שעל אף שמדובר בסרט מד"ב-טראש-פאנק-אייטיז, הוא בעצם מערבון לכל דבר. קרפנטר כנראה מחובר מאוד לז'אנר האמריקאי הידוע, כי שנתיים לפני "ליל המסכות", ב-1976, ביים את "התקיפה על מחוז 13", שהיה רימייק לאחד המערבונים האמריקאים הידועים ביותר, "ריו בראבו".
מנהטן של "הבריחה" היא עיירה מבודדת שהפשע שולט בה, שנשלטת על ידי שריף אכזרי (האוק). הגיבור של הסרט הוא אלפא-מייל מתבודד, שתקן ונון-קונפורמיסט, עם עבר בעייתי שנע בין שני הצדדים של החוק והפשע. מה גם שנדמה שראסל עושה חיקוי של קלינט איסטווד מהתחלה ועד הסוף. גם הליהוק של לי ואן קליף לא מאפשר לשכוח את זה.
הסיבה לקישור עם המערבון אינה רק מחווה ריקה של קרפנטר. כמו בסרטים האחרים על עולם ללא חוקים, גם פה ישנו ניסיון לבדוק מה קורה כאשר הכל מותר, כאשר הישרדות היא הכוח המניע, וההיררכיות נקבעות שלא דרך דמוקרטיה או סדר. קרפנטר אומר משהו על הטבע האמריקאי, אולי אפילו האנושי. הבחירה במנהטן, סמל הנאורות האמריקאית, ודאי אינה מקרית.

החיבור הכל כך מעורר חיבה הזה בין הסרט המאוד מודרני (לתקופתו, כמובן) לבין הקולנוע האמריקאי הקלאסי והנוסטלגי, מקבל משנה תוקף ממש בתחילת המערכה השנייה, ומביא אותו למה שאני מצאתי כסיקוונס המעניין ביותר בסרט.
התחנה הראשונה של סנייק במשימתו היא, איך לא, בית קולנוע גדול, נטוש ומתפורר. כבר על ההתחלה הגיבור נכנס אל עולם הסרטים הישן. בתוך הקולנוע אנחנו שומעים שירי הופעה ישנים, ממש כמו אלו של המסבאות בסרטי המערבונים, שהופכים את בית הקולנוע למייצג של המערבונים. סנייק מתקדם אל האולם, בו מספר אסירים יושבים וצופים בהופעת וודוויל שמעלים כמה אסירים אחרים, כולם לבושים בשמלות ססגוניות של המאה ה-19.
אסירים המחופשים לנשים כמובן זורק הישר אל "האשליה הגדולה" של רנואר משנת 1937, וכאן, עשרים דקות לתוך עלילת טראש אייטיזית, באה לידי ביטוי האהבה של קרפנטר לקולנוע. באחת הסצנות שתבוא אחר כך אומר סנייק "אדם צריך לזכור את העבר שלו", כך שהכמיהה אל עולם קולנועי ישן נוכחת לא מעט.
בנוסף לזה, בסצנה הזו אנחנו לראשונה נחשפים לדמותו של קאבי, אותו מגלם ארנסט בורגניין, שהוא כשחקן סמל חי וקיים של הקולנוע האמריקאי הישן (הוא זכה באוסקר על "מרטי" בשנת 1955, ונפטר בשנת 2012). הוא מדבר שונה משאר הדמויות, בקצב ובטונציה של דמות מסרט של הווארד הוקס או בילי ווילדר. כשהוא נכנס למונית שמגדירה את הוויתו ואת אישיותו בסרט, הבנתי לפתע את מי הוא מזכיר לי – זהו בני המונית מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט", שנעשה שבע שנים לאחר מכן, גם הוא כולו מחווה לעולם קולנועי שהיה ואיננו.

אבל סיקוונס בית הקולנוע ממשיך ונעשה יותר מעניין, ולא בהכרח בהקשר מטא קולנועי. מעבר לכך שהמופיעים והצופים הם גברים והנשיות היא מלאכותית – אם כי יש נשים על מנהטן ואחת מהן תזכה לתפקיד משמעותי בהמשך – ככל שסנייק יורד ויורד למטה אל הליבה האדומה, אל המאפליה, כך הטשטוש המגדרי הופך להיות יותר חריף, עד לסצנה שבה אנחנו רואים משהו שנראה כמו אונס או התעללות מינית (בצורה שמזכירה יותר כוריאוגרפיית מופע מודרני מאשר אקט אלים), כאשר מינו של הקורבן שבמרכז אינו ברור.
מתחת לקולנוע פועם עולם אכזרי מאוד, קמאי, בו הייצוג הזכרי שולט עד כדי מחיקת מגדר, ואולי קרפנטר אומר לנו שהתת-מודע של הקולנוע הוא גברי ואכזרי.
אחד המאפיינים של הסיקוונס הזה הוא חוסר השימוש במוזיקה. קרפנטר גם הלחין את הסרט, והמוזיקה מלווה אותו בחלקים נרחבים ממנו, ודווקא כאן, לאחר שנמוגו צלילי ההופעה מלמעלה, החוסר בליווי מוזיקת רקע מורגש באופן בולט במיוחד.
אני תוהה האם זה היווה השפעה על הסצנת השנייה של "בלתי הפיך" הסנסציוני של גאספר נואה, בסיקוונס בו הגיבורים יורדים מתחת אל פני האדמה אל מבוך של עולם סאדו-מאזו הומוסקסואלי. מקום בו הנשיות אינה מותרת, ובהיעדרה גם התקווה והרוך אינם מנת חלקם של המשתתפים.
לאכזבתי, הסרט לא ממשיך למטה, אלא עולה חזרה למעלה אל הקרקע.

escape from new york main

אני מאמין שאחת הסיבות ש"הבריחה מניו יורק" יכול היה להיעשות רק בתחילת שנות השמונים אחרי הצלחת "ליל המסכות" לא קשורה להפקה היקרה שהתסריט דרש, ולא לעובדה שהעולם של הסרט היה מוזר ואקסטרימי מדי לאולפנים (כל זה כבר לגמרי דהה עם השנים. האקסטרימיות של הסרט נמוכה יותר מפרק של "בובספוג"). לדעתי הסיבה המרכזית היא שאמריקה הייתה צריכה להיות במקום מאוד מסויים כדי לתת דרור לסרט כזה, שהוא באופן מוחלט וישיר ריאקציה לשלטון ניקסון ומלחמת ויטנאם.
סרטו של קרפנטר הוא עוד אחד מהסרטים האמריקאים שמציגים חוסר אמון בשלטון, הפיכת הנשיא לחדל אישים, וציניות שמושרשת בכל האלמנטים שקשורים לפטריוטיות ולאהבת הדגל. אחרי אירועי ווטרגייט והזוועות של המלחמה "הלא צודקת" הראשונה של ארה"ב, השתנתה הדרך שבה אמריקה מסתכלת על עצמה, והסדקים בתדמית האומה הנפלאה בעולם היו בולטים מכדי להתעלם מהם.

בהקשר הזה, אחת הסצנות הכי אפקטיביות בסרט מגיעה לקראת סופו, כאשר סנייק מבקש לשאול את הנשיא שאלה. המילים בהן בוחר האזרח מספר אחת בארה"ב לענות לו, הדרך בה הוא עושה זאת, ובימוי הסצנה, מייצרים תחושה קשה של תסכול, של ייאוש, של הרגשה שפשוט לא למדנו כלום.
באופן שעל פניו נראה אירוני, אבל הוא כנראה הכל חוץ מזה, בשנת יציאתו של "הבריחה מניו יורק" צץ עוד סרט המדבר בדיוק על אותם הדברים, אם כי באופן ישיר וחודר הרבה יותר, ובמרכזו עוד דמות של גיבור מלחמה עם רטייה על עינו – "קאטר ובון" של איוון פאסר, עם ג'ף ברידג'ס וג'ון הארד, שהשתמש בעלילת בילוש כדי לתאר את הצלקת הלא מתאחה של המלחמה.

אחד הדברים שאותי העסיקו במהלך הצפייה היא היחס שלנו אל הדמות של סנייק. ניסיתי להבין על בסיס מה אנחנו כצופים מפתחים אליו חיבה ורוצים לראות את הצלחתו. בעיני היחס שלנו אל סנייק לא נבנה בגלל הדמות עצמה, אלא בגלל הסביבה אליה הושלך. יותר מאשר אנחנו אוהבים את סנייק, אנחנו חוששים מהאוק, מנהל הכלא, שבגלל הליהוק של ואן קליף לעולם לא נוכל לבטוח בו. על פניו, סנייק לא עושה דבר כדי לזכות בחיבת הצופים, מעבר לכך שהוא האנטיתזה לעולם שאנחנו נכנסנו אליו. הוא לא מצחיק, שנון או חף מפשע, כמו גיבורי אקשן אחרים. הוא פשוט התקווה היחידה שלנו, וככזו אין לנו הרבה ברירות.
חלק מהקשר שלנו אל סנייק נוצר, כמובן, דרך השחקן שלו, קורט ראסל. מעבר לנוכחות המרשימה שלו על המסך ופניו מעוררות הבטחון שאפילו רטייה לא תהרוס, ראסל הפך מאז הסרט להיות כוכב אקשן אהוב ודמות חיובית באופן כללי, כך שלקהל של היום אין שום סיבה להתנגד אליו.
לעומת זאת, ב-1981 המצב היה קצת אחרת, אבל שיחק הרבה יותר טוב לטובת הסרט. עד "הבריחה" ראסל היה ידוע בעקבות שתי קריירות. הראשונה ככוכב בייסבול שנאלץ לפרוש בגלל פציעה, והשנייה היא כאחד מכוכבי הילדים של סרטי דיסני. ראסל היה הילד הכל-אמריקאי המקסים ובר התושייה. את "הבריחה" צילם כשהיה בגיל 30, והייצוג שלו מדור הילדים של שנות השישים, יצר אירוניה חריפה שהפכה את הכל להרבה יותר מעניין. ראסל וקרפנטר, שעבדו יחד לפני זה על סרט הטלוויזיה "אלביס", המשיכו לשתף פעולה לאחר מכן ב-1982 עם הסרט הטוב ביותר של השניים, סרט האימה הכל כך אהוב עלי "הדבר", לאחר מכן ב"צרות גדולות בצ'יינטאון" ובסרט ההמשך "הבריחה מלוס אנג'לס".

אבל יש יותר מזה בבניית הדמות של סנייק: בפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו הוא מובל על ידי שוטרים בקו ארוך בין מסדרונות צפופים ומאיימים, ובכל פעם שדמות חדשה פוגשת אותו הדבר הראשון שהיא אומרת לו הוא "חשבתי שאתה מת". כלומר, מהוויה-דה-לה-רוזה, דרך החזרה מהמתים, דרך השיער הארוך, סנייק הוא ללא צל ספק גלגול של דמותו של ישו. והוא נזנח על ידי אביו (הממשלה והצבא) והוא סוחב על עצמו את חטאי האנושות. הוא גם זה שיביא לגאולה.
ככה בונים דמות שאנחנו אוהבים בלי שבכלל שמנו לב.

כאשר מבקשים לקטלג את "הבריחה מניו יורק" מבחינה ז'אנרית, מציגים אותו כמדע בדיוני ואקשן. עם הראשון קשה להתווכח (למרות שכיום איש לא יגיד שסרטי "הטיהור", שנקודת המוצא שלהם מעט דומה, הם סרטי מד"ב), אבל כשזה מגיע לאקשן, העניינים קצת מסתבכים.
באמת שקשה לדמיין סרט אקשן עם פחות אקשן מזה. על אף כלי הטיסה והנשק, שמופיעים כבר בסצנת הפתיחה, הסרט נטול קטעי פעולה כמעט לחלוטין. מרדף היריות הראשון מגיע רק אחרי מעל 40 דקות, והוא נמשך כמה שניות בודדות, המוות הראשון מגיע כשעה לתוך הסרט וחולף תוך שוט אחד, ומלבד מרדף מכוניות קצרצר וקרב זירה מטופש במערכתו השלישית (הכוריאוגרפיה בסרט הזה מצ'וקמקת) קשה לתאר את עלילות סנייק במנהטן כסרט פעולה. על אף זאת הסרט ממשיך להיות יחסית סוחף ויחסית לא משעמם לכל אורכו.

לכך אחראים כנראה העיצוב של רחובות ניו יורק הנטושים והמתפוררים, והדמויות. ההפקה אמנם מרשימה רק ביחס לזמן הצילומים ותקציב ההפקה, אבל כיום יש בה איזושהי אווירת אייטיז אולפנית ומהנה. אל זה מצטרפת גלריית דמויות מצוינת, עליה אחראים קרפנטר והתסריטאי שלו ניק קאסטל ("הוק").
לכל אחת מדמויות המשנה יש אישיות משל עצמה, מקום בהיררכיה ואיזשהו אלמנט שמייחד אותה. מעבר לסייד-קיק קאבי, גם הרע המרכזי "הדוכס" (אייזק הייז) ושני המתווכים האופרטוניסטים (בגילומם של הארי דין סטנטון ואדריאן בארבו בעלת המחשוף המוגזם), כולם עוזרים ליצור עולם מנומק שלא זקוק להישען על קטעי פעולה כדי לעניין.
בזכות אלו, אם אתם שואלים אותי, הוא מחזיק הרבה יותר מאשר הניאו-מערבון הגדול והמפורסם השני של 1981 – "מקס הלוחם בדרכים".

לאחר יציאתו, הקים "הבריחה מניו יורק" מורשת מרשימה שכללה ספרי קומיקס ומשחקים, וגם, כאמור, סרט המשך מ-1996 שהרוויח בדיוק כמו הסרט הראשון, רק שהפעם התקציב שניתן לו היה כפול מזה, מה שהפך אותו לכשלון ענק.
קרפנטר עצמו עדיין שומר על מעמדו כאחד מהבמאים האהובים בקולנוע וכיקיר ז'אנר האימה, על אף שמאז סוף שנות השמונים סרטיו הפסיקו לעורר עניין וזכו ליחס קטלני מהביקורות, גם אם לחיבתן של קהילות הקאלט. סרטו האחרון, "The Ward" משנת 2010, קיבל מינימום התייחסות, וגם זו לא הייתה חיובית במיוחד, מה שהפך אותו לסרט הכי פחות מרוויח שלו אי פעם.

ברמה הראשונית, "הבריחה מניו יורק" עובד כיום יותר כצפייה נוסטלגית מאשר כסרט בפני עצמו, אבל אם זה כל מה שהיה לו להראות הוא היה הופך להיות משעמם די מהר, וזה לא המצב. הכתיבה החכמה של הסרט והיכולת של קרפנטר לברוא עולם ודמויות שמחזיקות גם אחרי יותר משלושים שנה, הוא דבר מה שאי אפשר לקחת ממנו, בזמן שכל השאר כבר דהה והתקלף.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"

escape from new york 2

תגובות

  1. מאת חובבן:

    אני מאד אוהב את הסרט הזה, בטח ראיתי אותו 5-6 פעמים, כמעט כמו את צרות גדולות בצ'יינה טאון אותו ראיתי הרבה יותר 🙂
    בכלל אני מחשיב את צרות גדולות כסרט הגדול ביותר של השניים.
    זאת פשוט קומדיה מצחיקה מאד, שזנחה כמעט לחלוטין את הרצינות.
    "זה הכל ברפלקסים!"

  2. מאת מר קולנוע:

    לדעתי הסרט הזה התיישן. אני רוכש לו יראת כבוד כיוון שעלייתו של האביר האפל הכיל הומאז'ים לכבודו, בעיקר באמצע המערכה השנייה המתארת את ההשתלטות של ביין והצבא שלו על גותאם סיטי, ובהמשך כשמוצגים החודשים שחולפים ומבחינים שגותאם סיטי מידרדרת מוסרית.

Leave a Reply