• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סרטים מן העבר: "פעמון, ספר ונר"

8 בפברואר 2015 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בסרט משנת 1958, מתאהב רווק מבוגר (בגילומו של ג'יימס סטיוארט בן ה-50) בצעירה יפה ומסתורית (קים נובאק, שגילה חצי מגילו של סטיוארט), והולך שבי אחריה. הוא אפילו מזניח אישה אחרת, ציירת, החושקת בו, רק כדי לגלות שהוא תומרן כל הזמן ולמעשה הוא פחות שולט בגורלו משחשב.
אה, כן, וזאת קומדיה רומנטית.

זה לא שאני חושב שיצירת המופת של אלפרד היצ'קוק, "ורטיגו", היא קומדיה בשום אופן. זה פשוט שקיים עוד סרט, שקווי העלילה שלו, הליהוק, והשנה זהים לזה של היצ'קוק. שמו הוא "פעמון, ספר ונר" (Bell Book and Candle). ביים אותו ריצ'רד קוויין וכתב אותו התסריטאי זוכה האוסקר דניאל טרדש ("מעתה ועד עולם") על פי מחזה של ג'ון ואן דרוטן (המחזאי של "אני מצלמה" עליו התבסס המחזמר "קברט").
על פי הויקיפדיה לפחות, הליהוק הזהה לא היה מקרי לחלוטין, ועל פי המקורות שם מתברר שאולפני קולומביה אישרו לנובאק להחליף את ורה מיילס ב"ורטיגו" רק אם סטיוארט יסכים לקחת על עצמו את התפקיד הראשי בסרט הזה, שבחלוף השנים הפך להיות התפקיד הרומנטי הראשי האחרון שלו. עוד מסופר שקארי גראנט רצה את התפקיד עד מאוד, אבל זה לא כל כך הסתדר.

זה נורא מוזר לראות את "פעמון, ספר ונר" בצילו של "ורטיגו", כאילו מדובר ביקומים מקבילים. זה מרגיש כמו לראות פתאום את בן אפלק ורוזמונד פייק מככבים בקומדיה רומנטית אחרי "נעלמת". זה מרגיש לא נוח, בטח בהתחשב בקאנוניות של "ורטיגו" לעומת הקלילות של "פסו"נ", שדי נשכח מאז. עם זאת, החינניות של שני השחקנים, ושל הסרט באופן כללי, מחליקים את זה די באיזשהו שלב.

בסרט הזה נובאק מגלמת את ג'יליאן, בחורה צעירה עם גבות מצוירות וגבוהות באופן תמוה, המנהלת חנות של חפצים שונים מכל העולם. בתחילת הסרט, בחג המולד, ג'יליאן מביעה את רצונה באהבה בפני חתולה השחור והשובב. בדיוק אז היא רואה את הדייר החדש שנכנס לבניין, מוציא לאור בשם שפרד (סטיוארט), וחושבת לעצמה שדווקא הוא יכול לגאול אותה מבדידותה. כאשר היא מגלה שהוא לא רק מאורס, אלא גם שאשתו העתידית היא יריבה שלה עוד מימי הקולג', ג'יל מחליטה להשתמש בכישוריה כמכשפה מדופלמת, וגורמת לו להתאהב בה. אבל כאשר הכישוף מצליח מעל למשוער, ג'יל לוקחת צעד אחורה כי הרי ידוע לכולם שביום בו תתאהב באמת, תאבד את יכולות הכישוף שלה.

כמו בכל סרט המציב במרכזו מכשפה, גם פה יש דיון מעניין על עצמאות נשית, כוח, בחירה ורגש מול חשיבה שכלתנית. נובאק היא הדמות שפותחת את הסרט, ולמרות שהדמות של סטיוארט מקבלת זמן מסך זהה, סצנות והתפתחות משל עצמה, ובאופן מעט מאכזב, גם זו שעושה את הפעולה האקטיבית בסוף, ברור שג'יליאן של נובאק היא המפתח והעניין של הסרט.
זה בעצם החלק הבעייתי במיוחד בסרט בהסתכלות עכשווית, כי למעשה רק כאשר הגיבורה תוותר – באופן מכוון או שלא – על עצמאותה וייחודה (כלומר, יכולות הכישוף), רק אז תהיה מוכנה לקבל את מתת האהבה. מצד שני, ההסתכלות הזו יכולה להיות גם הפוכה, ועיקרה השאלה על מה צריכה לוותר האישה כדי לזכות באהבה, והאם זה שווה את זה. לא אספיילר פה את התשובה שהסרט נותן, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסרט הוליוודי משנות החמישים, אתם כבר לגמרי יודעים מהי.

האמת היא שאני לא לגמרי בטוח איך הסרט הזה יחווה כיום מבחינה מגדרית, או איזה מין יוצא בו טוב ואיזה פחות.
אין ספק שהעובדה ששתי הדמויות הנשיות המרכזיות בסרט הן מכשפות (ועוד גברת אחת היא נצלנית וערמומית) כמו גם שהגבר הראשי הולך שולל שוב ושוב אחרי גחמות ליבן של הנשים, ועדיין הוא זה ש"יגאל" אותה מיכולותיה העצמאיות, איננו משהו שעובר חלק בהסתכלות של היום. אבל לפחות בסטינג של שנות ה-50 נדמה שלאף אחד אין בעיה עם זה. לקהל הציני של היום, זה צורם לא מעט.
עוד דבר שנראה תמוה כיום הוא הבדל הגילאים בין שני הכוכבים הראשיים. וודי אלן ספג השנה (עוד) אש על הרומן שרקח בין קולין פירת' (55) לבין אמה סטון (27) בקומדיה הרומנטית שלו, "קסם לאור ירח", שגם היא באיזשהו אופן עוסקת בעל-טבעי. כך שעל אף שנובאק נראית מבוגרת מגילה הצעיר, זה אולי הדבר הראשון שמנע את השהיית חוסר-האמון שלי בסרט. זה נדמה שלג'יליאן יש תסביך אב, וששפרד לא מסוגל להתמודד עם נשים בגילו. אבל כן, לזכותו ייאמר שהוא נתון תחת כישוף בחלק מרכזי של הסרט.

bell book and candle3

אני מניח שאין תדהמה בכך שהסרט לא קיבל מקום של כבוד בתולדות הקולנוע ועם זאת, "פסו"נ" הוא דווקא קומדיה חביבה במיוחד. מעבר לסטיוארט (שעושה תפקיד מעט מוגזם לטעמי) ונובאק, שהליהוק הזה הולם אותה במיוחד, הסרט משובץ בכמה הופעות משנה מוצלחות, כפי שכל קומדיה רומנטית צריכה.
השם הגדול ביותר בקאסט המשנה הוא ללא ספק ג'ק למון, שבהתחלה יושב על במה במועדון ומנגן לעצמו על תופים בחיוך חולמני. אי אפשר שלא להיזכר ב"חמים וטעים" שצולם שנה לאחר מכן. למון, כבר חתן אוסקר בשלב זה, מגלם את אחיה של נובאק, והוא מעניק לסרט את השובבות האמיתית שלו. היה קשה שלא לחשוב על ההופעות של ג'ים קארי, שנראה כי לקח המון השראה מהנוכחות הטיפשית והמצחיקה של למון הצעיר.

גונבת ההצגה של הסרט היא אלזה לנקסטר, שעל אף שתי מועמדויות לאוסקר, היא את מקומה בהיכל התהילה של הקולנוע השיגה 23 לפני כן, כאשר גילמה את כלתו של פרנקנשטיין האיקונית ביצירת המופת של ג'יימס ווייל. היא משעשעת במיוחד.
הופעה מוגזמת אחרת שייכת לארני קובאקס המגלם סופר המנסה לחשוף את עולם הכישוף שנמצא ממש בעיר, וחותם עסקה עם ידי שפרד. דמותו, סידני רליץ', היא פארודיה על סופרים שרלטנים וחובבי הטיפה המרה, וגם הוא לא בדיוק אלפא-מייל בסרט, והוא מגוחך ומתומרן לא פעם. קובאקס היה אישיות טלוויזיונית מפורסמת בשנות החמישים, ועוטר בפרסים על הופעתו ב"המופע של ארני קובאקס". הוא מת בגיל 42 בשיא תהילתו.
למעשה, נובאק היא היחידה מהקאסט שעדיין חיה. אורי קליין כתב עליה לפני כשנתיים. לאחרונה חזרה לכותרת כאשר נכנסה בסרט "הארטיסט" וטענה שיוצרי הקומדיה האילמת גנבו את המוזיקה מ"ורטיגו".

הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר, בקטגוריות העיצוב אומנותי והתלבושות, אך הפסיד את שניהם לזוכה הגדול של אותה שנה, "ג'יג'י". התלבושות בסרט, במיוחד השמלות של נובאק, מרשימות ועלולות להלהיב במיוחד חובבי אופנה ו-וינטג'. על המלבושים אחראי ז'אן לואי, שהיה מועמד בימיו ל-13 פרסי אוסקר (וזכה באחד על ״The Solid Gold Cadilac״). לשמו נזכרים "פיקניק", "כוכב נולד", "מעתה ועד עולם", "רק אתמול נולדה", "כל אנשי המלך", "הרגע הנמהר" ויותר מכולם הכפפה המוסרת מזרועה הארוכה של ריטה הייוורת' ב"גילדה".

עם זאת, האלמנט הקולנועי שבלט לי יותר מכל היה השימוש של הסרט באפקטים קוליים, חלקם קומיים באופן מוגזם. הסאונדים הלא ריאליסטיים המלווים את פעולותיהן של הדמויות לא ממש זכורים לי מהתקופה הזו של הקולנוע, אבל יכול להיות שאני טועה. שימוש אקספרסיבי בסאונד מקושר לרוב לעבודותיו של וולטר מארץ' במהלך שנות השבעים ("השיחה", "אפוקליפסה עכשיו"), אבל לפי הסרט הזה נראה שגם בסוף שנות החמישים העניין היה בעל משמעות, אם כי באופן פחות אלגנטי. אך מכיוון שמדובר בקומדיה מטופשת עם אלמנטים על-טבעיים, זה מוסיף המון.
בסרט יש גם שימוש קצרצר בפוטג' של צילומי חוץ, וגם זה הופך אותו למעט שונה בנוף הקולנוע ההוליוודי האולפני של אותן שנים.

לאחרונה נראה ש"פסו"נ" כן זוכה למעט עניין מחודש, וכן יש לו קהל שזוכר ואוהב אותו – ובצדק, יש להניח. הסרט הזה חמוד במיוחד ויש בו רגעים מצחיקים. הוא צפוי מאוד, כמובן, אבל גם חינני מאוד. השחקנים, התלבושות והסאונד הם אלו שהופכים אותו לחוויה חביבה במיוחד, בטח לאלו שאוהבים קולנוע ישן, קומדיות רומנטיות, מכשפות, שמלות נאות, ואת "ורטיגו".

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"

bell book and candle

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    ראיתי אותו בטלויזיה-לא סרט גדול,אבל
    בכ"ז מהנה..הנשים-קים נובק,אלזה לנקסטר -עושות
    אחל'ה תפקידים.

השאר תגובה