• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

סרטים מן העבר: "ההיעלמות"

25 בינואר 2015 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

עומס סיכומי השנה מנע ממני לחזור אל פינת "סרטים מן העבר" בחודש דצמבר, אבל עם בואה של 2015, אנחנו שבים לשגרה. והפעם, מותחן הולנדי מהולל שמשתלב היטב בתקופה הזו.
אל מסכי הקולנוע בארץ הצטרף לאחרונה הסרט השבדי המשובח "כוח עליון" (Force Majeure) ובשבועות הקרובים יירד מהם המותחן של דיויד פינצ'ר "נעלמת" (Gone Girl), שזהו יופי של תזמון לבדוק את הסרט ההולנדי המפורסם הזה משנת 1988, שמתחיל בחופשה משפחתית קסומה בצרפת, וממשיך עם היעלמותה של האישה. "ההיעלמות" (Spoorloos) גם יצא לאחרונה במהדורת קריטריון, אז בכלל הכל מסתדר.

יכול להיות שחלקכם מכירים את הרימייק אמריקני שנעשה לסרט בשנת 1993, בכיכובם של קיפר סאת'רלנד וג'ף ברידג'ס בתפקידים הראשיים, וננסי טראביס וסנדרה בולוק בתפקידים המשניים. הסרט, אותו עיבד וביים הבמאי של הסרט המקורי ג'ורג' סלוייזר, קיבל שטיפה קרה מהביקורת ומהקהל, ורק העצים את ההערכה לסרט המקורי. אני צפיתי באמריקאי לפני שנים רבות, בגיל מאוד צעיר, ואני חייב להודות שהרבה ממנו נשאר איתי ואני יכול להזכר באופן צלול בכמה סצנות ממנו. כך שסביר להניח שהוא עשה משהו בסדר, אבל קשה לי להתחייב על זה ממרחק הזמן.

"ההיעלמות" נהנה מתגובות מצוינות כבר בצאתו בסוף שנות השמונים. הוא זכה ללא מעט התייחסות בפרסי המבקרים בארה"ב, בזכייה אחת בודדה בפרסי הקולנוע האירופאי (שחקנית משנה), והוא נשלח לייצג את הולנד באוסקר של אותה שנה. למרבה הצער, האקדמיה פסלה את הסרט בגלל שיש בו יותר מדי צרפתית ופחות מדי הולנדית (חוק שבוטל אחרי הפרובוקציה של "מחבואים" בשנת 2005). הולנד לא הסכימה לשלוח סרט אחר במקום.
התסריט נכתב על ידי סלוייזר והסופר/עיתונאי טים קראב, והתבסס על ספרו של האחרון "הביצה המוזהבת". הסרט סימן את שיא הצלחתו של סלוייזר, שאת הקריירה הקולנועית שלו החל בגיל 32 עם הסרט הברזילאי "ג'ון, הסכין והנהר". את "ההיעלמות", סרטו הבדיוני הרביעי באורך מלא, הפיק בגיל 58. אף סרט שלו, לפני או אחרי, לא זכה לתהודה שהתקרבה לסרט הזה, ולאחרונה חזר לכותרות בזכות שחרור סרט שהחל לביים בשנת 1993, "דם אפל", שהיה גם סרטו האחרון בהחלט של השחקן ריבר פיניקס. על אף זאת הסרט עצמו לא הכה גלים, וסלוייזר עצמו נפטר בספטמבר האחרון בגיל 82. אם כי לא בהכרח יש קשר בין שני הדברים.

הצפייה העכשווית ב"ההיעלמות" יצרה אצלי סקרנות לגבי לא מעט דברים, רובם קשורים לתקופה בה הוא יצא. בהשוואה לקולנוע של היום, על פניו הסרט ההולנדי פשוט למדי בעשייתו. כמובן שזהו רק מה שקורה על פני השטח, ובהתרכזות באופן הסיפור והמיזנסצנה עולים כמה דברים די מרתקים, אבל הסרט עצמו שרד היטב ללא שימוש ברגעים פרובוקטיביים או בעשייה קולנועית טרנדית או שונה מהרגיל. השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי במהלך הצפייה היא האם הדברים שנראים לנו מאוד שגרתיים היום, היו למעשה משמעותיים ובולטים בשנת 1988 (לא לפני כל כך הרבה זמן, אבל זה כבר נתון לויכוח), והאם העובדה שהסרט עובד נהדר רוב הזמן גם עכשיו קשורה לכך.

"ההיעלמות" יכל להיות בקלות סרט שצולם גם ב-2014. נכון שיש כמה דברים טכניים שהשתנו בעולם כמו ענייני הטלפונים הסלולריים והאינטרנט, אבל מבחינת קצב, עלילה ומבע קולנועי, הסרט לא מרגיש מיושן או שונה במיוחד. זה מעלה את השאלה האם בעצם סרטים שנראים לנו רגילים כיום הם אלו שיאתגרו את הזמן, האויב הגדול ביותר של כל יצירת אמנות, והאם דווקא הסרטים שמנסים לעשות סלטות באוויר מבחינה קולנועית – בין אם "רקוויאם לחלום", "בין כוכבים" או אפילו "בירדמן" – הם אלו שיראו מיושנים בהמשך ההיסטוריה.
אבל כמובן שאי אפשר לשפוט את "ההיעלמות" כעשייה פשוטה, כי הוא באמת עבודה די מבריקה של בימוי, והשפעתו מהדהדת עד עצם היום הזה.

spoorloos3

הסרט, כאמור, מתחיל בזוג נשוי ונאה, רקס וססקיה, העושה את דרכו מהולנד לדרום צרפת לחופשה רומנטית. זה, באופן משעשע, מחזיר אותנו לסרט אחר שהופיע ב"סרטים מן העבר", "המסע לאיטליה", אם כי פועל על מקומות שונים.
הדימוי הראשון אותו משליך לעברנו הסרט, שהפך להיות משומש מאוד מאז, הוא שבמהלך נסיעה במנהרה ארוכה ואפלה, הרכב שובק חיים ונעצר, מציב את שני גיבורינו בסכנת חיים. בקולנוע הישראלי הרכב התקוע כבר הפך לבדיחה (מ"כנפיים שבורות" דרך "איים אבודים" ועד "זינוק בעלייה"), אבל אפשר אפילו להזכר בסצנת הפתיחה של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר כדי לזהות את הקלישאה. ב"ההיעלמות" הטיפול דווקא מצטיין מכיוון שהוא מטעין את הסרט בכל המוטיבים התימתיים והוויזואלים שיאפיינו אותו בהמשך: קלסטרופוביה, בדידות, חוסר אונים, אור בסופו של החושך, ותחושת ניתוק והליכה לאיבוד.
האירוע מבשר הרעות הזה בתחילת הסרט מקבל אחר כך תפנית רצינית הרבה יותר, כאשר בעצירה נוספת בתחנת דלק עמוסת אנשים, ססקיה הולכת לקנות שתייה ולא חוזרת. רקס המתוסכל לא מצליח להבין מה קרה לה, והוא בטוח שהיא נחטפה.

מהנקודה הזו, כרבע שעה מתחילתו, הסרט עושה את התפנית הראשונה שלו ובעצם מפורר את המתח שחשבנו שעליו הסרט הולך להיבנות. הוא קופץ אחורה בזמן ומציג בפנינו דמות חדשה, ריימונד, איש משפחה חביב, שמתכנן, לפרטי פרטים, לחטוף בחורה רנדומלית. העלילה מתנתקת מרקס וחיפושיו, ומתרכזת בחוטף, כאשר את רקס נפגוש רק לאחר קפיצה בזמן של שלוש שנים, כאשר דווקא ריימונד הוא זה שיזום את הקשר.
נקודה אחת לטובת הסרט, ולבימוי החכם של סלוייזר, הוא שהוא לעולם לא משתמש בכתוביות או כותרות כדי למקם אותנו מבחינת זמנים, ועל אף זאת הכל ברור ונהיר למדי. קשה מאוד ללכת לאיבוד בזכות ידם הבטוחה של הבמאי והתסריטאים.
הדבר הראשון שבלט לי הוא ללא ספק הגישה הקולנועית הפשוטה אך המתוחכמת של המיזנסצנה והשימוש בעומק השדה. בשוט הראשון בו אנחנו רואים את ריימונד החוטף, הוא חתוך בזכות השימוש של ההשתקפות של חלון הצד שבאוטו, מה שמוסיף לו עוד מסתורין. לאחר מכן, הנשיקה של הזוג ברכב מצולמת כך שהמפגש של שפתיהם מוסתר על ידי קורת השמשה, מה ששובר את הנעימות של הרגע הזה. בהמשך ישב רקס מול בת זוגו החדשה, כאשר בין שניהם תפריד תמונתה של ססקיה הנעדרת, מבהיר שהיא לנצח תהיה בין שניהם (אם כי הדבר נאמר גם באופן מילולי מספר פעמים).
השימוש בעומק השדה גם הוא תורם, במיוחד בסצנות תחנת הדלק. הרקע של האוהבים תמיד גדוש בניצבים פעילים, שמקשה על ההתרכזות במהלך הצפייה ונוסך תחושה של חשדנות גדולה.

האמת היא שבתום האקספוזיציה, ולאחר שנחשפנו לחוטף ולשיטותיו הדקדקניות, לניסיונותיו ולתכנוניו, הסרט לדעתי סובל מאיזושהי נחיתה, אבל זה רק כדי להתרומם ולהתעצם במערכתו האחרונה.
רצונותיו של ריימונד ליצור קשר עם רקס, ופעולותיו של רקס בהקשר הזה, לא היו לגמרי מובנים לי ונתפסו לי כמעט כאקראיים וגחמתיים, מה שלא איפיין את הסרט עד כה. ריימונד מקבל נופך מעט טרחני ככל שהעלילה מתקדמת, ורקס עצמו פועל באופנים סותרים. הדברים האלו ייצרו אצלו ריחוק רגשי די מאסיבי משתי הדמויות הראשיות, מנעו ממני את שלב ההזדהות עימן ופגמו בתחושת הסכנה האורבת. הסרט עצמו, כמו ריימונד, מאוד שכלתני ומרוחק, ויכול להיות שלא לגמרי ציפיתי שזה הכיוון שהוא ייקח, בטח אחרי בניית היחסים הרגשיים בין רקס וססקיה.

בין אם הסרט השפיע באופן מכוון על עולם המותחנים שלאחריו, ובין אם זה רק לינקים שנעשים בראשו של הצופה כיום, אפשר לראות לא מעט ממורשתו של הסרט בקולנוע העכשווי.
העלילה עצמה מזכירה את המותחן הלא-מוערך דיו של של ג'ונתן מוסטו, "עצירת פתע" (Breakdown) עם קורט ראסל. סצנת המנהרה, המתובלת בסיפור על חלום פאטאלי של ססקיה, הזכיר לי מאוד את החלק השני של "בלתי הפיך" (Irreversible) מהפך הקרביים של גספר נואה. האינטרצקיה בין רקס וריימונד לגמרי זרקה אותי למותחן הנורבגי "אינסומניה", ולרימייק האמריקני שעשה לו כריסטופר נולאן. השימוש בפולורואיד והעינוי המנטלי שעובר רקס הדהדו לי מאוד ל"נערה עם קעקוע דרקון" (גם הוא סרט אירופאי שזכה לרימייק אמריקאי). אני די בטוח שהרבה מהאוטרים העכשווים המתעסקים במותחנים ראו ולמדו את "ההיעלמות".

את תפקידו של רקס מגלם השחקן הבלגי ג'ין ברווטס, שקצת הזכיר לי את סיימון ווסט. לאחרונה הוא נצפה בנציג הולנד לאוסקר הקודם "בורגמן"; את ריימונד משחק ברנרד פייר דונאדיו הצרפתי, שנפטר לפני ארבע שנים בגיל 61. שניהם עושים עבודה סבירה בהחלט, אבל הייתה זו יוהאנה טר סטיג' בתפקיד הקטן של ססקיה (אותה גילמה סנדרה בולוק ברימייק) שמעניקה לסרט את רוב הכוח הרגשי שלו. סצנת הדיאלוג שלה עם דונאדיו ליד מכונת הקפה הוא הרגע האהוב עלי בסרט, על אף שהוא בטון אחר לחלוטין מכל מה שהקדים אותו. היא, כאמור, זכתה בפרס הקולנוע האירופאי על הופעתה. טר סטיג' בת 54 היום, ועדיין משחקת, אם כי קשה לומר שהיא פרצה לשוק הבינלאומי לאחר מכן.

הסרט התפרסם בעיקר בזכות הסיום שלו, ודי בצדק. זה בהחלט לא מסוג הסיומות שאנחנו רגילים למצוא בקולנוע, וכעובדה לכך, סלוייזר שינה אותו כשהגיע לעשות את הרימייק האמריקאי. זהו סיום שסוגר באופן מעולה את כל הקצוות התימתיים שהסרט פתח עוד בסיקוונס הפתיחה שלו, והופך אותו למעגל סגור ודטרמניסטי, שעל אף הבטן הרכה באמצעו, מותיר אפקט משמעותי, והופך לחווית צפייה שעובדת היטב 27 שנים לאחר שנעשתה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"

תגובות

  1. susytucr הגיב:

    סקירה מעניינת וחדה, תודה!
    האמת שצפיתי בסרט, בגרסתו ההולנדית, די לא מזמן. בתור מתבגר נורא אהבתי את הרימייק האמריקאי וחשבתי לראות את המקור, ולאחר הצפייה חזרתי מיד שוב לצפות ברימייק – ויש לי תובנה שבוערת בי, אבל היא כרוחה בספויילרים מוחלטים לשני הגרסאות, אז אני פשוט אגיד את התובנה ורק אח"כ אספיילר:
    הגרסה האמריקאית יותר טובה.
    מכאן ואילך ספויילרים.
    הגרסה האמריקאית פשוט יותר טובה כי היא מעיזה לבנות מערכה שלישית.
    למי שלא ראה: בגרסה ההולנדית הגיבור פוגש את החוטף שמציע לו לגלות מה קרה לחברתו אבל בדרך אכזרית – הוא מציע לו לעבור בעצמו את מה שהיא עברה. הסקרנות גוברת עליו, הוא שותה סם מרדים ומתעורר בתוך קבר. סוף. כתוביות סיום.
    בגרסה האמריקאית הסרט ממשיך: חברתו החדשה של הגיבור מצליחה להתחקות אחר עקבותיו והיא מגיעה בעצמה אל החוטף הסוציופת, שמנסה לעשות עליה את אותו תרגיל – תשתי את סם ההרדמה ותגלי מה עלה בגורל החבר שלך. אבל הבחורה הזאת חכמה, והיא מצליחה להחזיר לו באותו מטבע – היא משכנעת אותו שהיא מחזיקה את ביתו כבת ערובה ואם הוא רוצה להציל את ביתו הוא צריך לשתות את הסם בעצמו. הסוציופת שותה, נרדם, הגיבורה מסיקה מאת החפירה ורגבי העפר בנעלי הסוציופת מה הוא עולל (אמרתי לכם שהיא חכמה), היא יוצאת לחפש את הקבר הטרי, מוצאת אותו מתחילה לחפור, לפתע הסוציופת מופיע משום מקום (הוא רק עשה את עצמו נרדם, יש לסם עוד כמה זמן עד שהוא ישפיע. לא מבריק, נכון, אבל עובד) מתפתח קרב שבמהלכו הקבר נפרץ, הגיבור יוצא ברגע האחרון ובכוחות משותפים הם מחסלים את הסוציופת.
    חשוב לציין: את ההוספה הזאת לא דחף בגסות אולפן הוליוודי תאב בצע. ההוספה הזאת נכתבה ובוימה על ידי היוצר המקורי בעצמו. נראה לי שזה מקרה נדיר שאותו במאי עושה רימייק לסרט של עצמו, ועושה בו שינוי משמעותי כל כך, וזה מעורר מחשבה: איך זה שיוצר עושה דבר כזה? איך הוא הופך את הקערה על פיה ומשנה לגמרי את היצירה שלו מטרגדיה פסימית לדרמה סוחפת? מה קרה במעבר מעבר לים?
    לי נראה שזה היופי של הוליווד, של החלום האמריקאי.
    כן, אני יודע, החלום האמריקאי הוא השקר החבוט ביותר שקיים, אבל בבסיסו, אם נרגע לרגע מכל הביקורת וחשיפת הצביעות של אלו העושים מעשים נוראיים בשמו – יש בו תפילה אופטימיות לסוף טוב יותר, שמכל הרעות הללו נקבל בסוף, כנגד כל הסיכויים, סוף טוב לסיפור. הגישה האמריקאית אופטימית יותר כלפי המציאות. אני גם חושב שהגישה הזאת אפילו יהודית מאוד (גם כי אלך בגאי צלמוות…) ומסבירה לי מה עושים כל כך הרבה יהודים, ברובם יוצאי אירופה, בתעשיית הסרטים הזאת.
    אז כשהגרסה האמריקאית יצאה המבקרים צלבו את הבמאי, כתבו שהוא מכר את נשמתו לשטן וכדו', אבל אני מבקש לצאת להגנתו. נראה שהסרטים האירופאים מסיימים את המערכה השלישית שלהם בנקודה שבה האמריקאים מסיימים את המערכה השנייה. יש משהו בפערי התרביות שהופך אצל האירופאים סוף פסימי לכזה שמכבד את האינטליגנציה של הצופים, לאומנותי יותר, ולעמת זאת סוף רע אצל האמריקאים נחשב כאצבע משולשת לקהל. זה ודאי יהיה פשטני לחלק ככה אופי של כל כך הרבה אנשים, אבל אני יכול לחשוב על לפחות שתי מלחמות עולם כהבדל מספיק משמעותי מבחינה תרבותית.
    עכשיו, תחשבו רגע על גיבורי הילדות שהוליווד העניקה לנו, שרק היא עם התקציבים הנאיביים האלו יכלה להפיק (כן, הם תקציבים קפיטליסטיים חזיריים, אבל גם מאוד נאיביים, חייבים להודות). תחשבו על אינדיאנה ג'ונס מוותר לנאצים על הארון ומפסיד לארכיאולוג הצרפתי-משת"פ את הבחורה – מישהו שם, באולפנים האלו שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, לא נתן לזה לקרות. מישהו שם דאג שכנגד כל הסיכויים הוא ינצח ויחזור אלינו עם סיפור חזק שילווה אותנו עד היום – ממש כמו שהסוף של הרימייק האמריקאי מלווה אותי.
    שמעתי פעם את יאיר רוה מתלונן שבארץ היוצרים לא כותבים מערכה שלישית כי הם פוחדים שיאשימו אותם בקיטשיות או בפומפוזיות. אהרון קשלס התלונן שהסטודנטים כאן מגיעים ללמוד קולנוע כי הם חולמים להיות ספילברג או טרנטינו, אבל אחרי שנתיים בלימודים הם פתאום מעדיפים להיות גודאר או בלה טאר, וזה מרגיש לי פחות או יותר אותה הביקורת. יוצר צריך אומץ כדי להביא לעולם מערכה שלישית עם סוף טוב, יותר קל לסיים בצורה קודרת ולהיקרא "חשוב". אם הצלחת להביא סוף טוב, אמיתי, שעובד – אני חושב שזה הגביע הקדוש, זה שכולנו זוכרים כל החיים. אני אוהב כשסרט מצליח "לעבוד עלי", כשנדמה לי שהוא הולך להיגמר בסוף מערכה שנייה ואני עושה לעצמי "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיגמר ככה…" ואז המערכה השלישית באמת מצילה אותך, אתה נושם לרווחה ועושה "אה, מזל, זאת הייתה רק סוף מערכה שנייה…" ("וויפלאש" עשה את זה לא מזמן. "מגנוליה" עשה את זה הכי טוב עד היום). אני מאמין שהמעבר להוליווד נתן ליוצר הזדמנות לנסות לעשות את זה. לנסות לתת לגיבור המסכן שלו את הגאולה.
    אז אולי הייתי ילד, אולי אם היית צופה היום בסוף האמריקאי הייתי טיפה יותר ביקורתי כלפיו, אבל הסוף הזה כל כך נצרב לי בזיכרון שכשראיתי את הסוף ההולנדי הוא הרגשי לי סוף מערכה שנייה. לא יעזור כלום.
    אתה יוצא מסרט והגיבור שלך לכוד חי בתוך קבר. אתה יודע שיש דרך להציל אותו אבל הסרט לא נותן אותה. מה עדיף?

    וסליחה שחפרתי.

    נ.ב. – "עצירת פתע" אכן לא מוערך דיו.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אחת התגובות הטובות והמעניינות, בחור… תודה לך.

כתיבת תגובה