• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סקירה כפולה: "מלנכוליה" + "ארץ אחרת"

23 בנובמבר 2011 מאת עופר ליברגל

בצירוף מקרים די מעניין נפלתי באותו יום על שני סרטים שעל אף שנעשו על ידי יוצרים שאין בינהם שום קשר (לפחות ככל שידוע לי) ממדינות שונות בתכלית, הם שניהם יוצאים מאותה נקודה עלילתית מקורית למדי.
הראשון הוא "מלנכוליה" (Melancholia), סרטו האחרון של לארס פון טרייר שזכה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן ומוביל את המועמדויות לפרסי הקולנוע האירופאיים; השני הוא "ארץ אחרת" (Another Earth), שהוקרן בפסטיבל אייקון (עופר התייחס אליו כבר) וזכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדנס.

שני הסרטים, שבאמת לא יכלו להיות יותר שונים במהותם זה מזה, סובבים סביב בחורה (בלונדינית) עם איזשהו קטע לא פתור עם הקיום, שחייה משתנים בעקבות גרם שמיים שהתגלה לאחרונה. האחת הולכת ומתדרדרת, והשנייה הולכת ומתחזקת. אה, ושניהם גם מתחילים בתוך רכב.

"מלנכוליה" נפתח בסיקוונס חלומי ומרהיב בו של תמונות ספק סטילסיות ספק נעות. לאחר מכן הסרט מתחיל את הריאליזם שלו בסצנה סמבולית למדי: גבר ואישה צעירים ויפים מדי (קירסטן דאנסט ואלכסנדר סקארסגארד) יושבים בתוך לימוזינה בדרכם למסיבת החתונה שלהם. הלימוזינה תקועה באיזשהו עיקול בדרך כפרית וכל אחד בתורו מנסה להוציא את הרכב מהמכשול שאליו נקלע. אחר כך מתחילה סצנת חתונה ארוכה שהזכירה לי מאוד את "החגיגה", סרט הדוגמה המצטיין שלארס פון טרייר היה מעורב בהפקתו.
הסרט מחולק לשניים, על שם שתי גיבורותיו: ג'סטין (דאנסט) קופירייטרית מצטיינת שמצאה את עצמה במרכז של אירוע שמאוד ברור שהיא לא רוצה לקחת בו חלק ונשאבת לתהליך הרס עצמי לא נעים בכלל; ואחותה קלייר (שארלוט גיינסבורג) שמטפלת בה תוך כדי ניסיון לשמור על חיי משפחה תקינים עם בעלה העשיר (קיפר סאת'רלנד) ובנה הקטן.
כבר בתחילת הסרט אנחנו למדים שיש מטאור מפלצתי בשם "מלנכוליה" שמאיים על החיים בכדור הארץ. בזמן שג'סטין מאבדת אחיזה עם החיים, הולכת ושוקעת לתוך עצמה ומקבלת את הדין שמגיע מלמעלה לגבי סיום החיים, קלייר מסתבכת בתוך הפאניקה שלה ומתעקשת לנסות לשרוד על אף הסיכויים הקלושים.

כפי שכתבתי כבר ב"מהדורת שבת" – הסרט הזה הזכיר לי מאוד את חווית הצפייה ב"העור בו אני חי" של אלמודובר. שני הסרטים הללו נעשו בידי אמנים ויזואליים מהמעלה הראשונה. כל שוט, כל פריים, מואר ומעוצב באופן שגורם לך לרצות לעצור את הצפייה, לעצום עינייים ולהטמיע בזכרונך את היופי הגדול שלו. "מלנכוליה" מתרחש כולו באחוזה ענקית שנדמה היה לי שעיצובה הושפע הרבה מהגנים של "אשתקד במריאנבד" של אלן רנה.
בנוסף להצלחה הויזואלית שאין עליה עוררין, אין ספק שהתסריט נכתב בקפידה ושיש בו רבדים שמצריכים צפייה שנייה וניסיון ארוך ומרתק לנסות לפענח אותם. אתם יודעים, כמו שסרטים גדולים צריכים להיות. אני הייתי בקלות מתיישב מול עוד צפייה של "מנכוליה" לטובת ניתוח ופענוח. הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה הוא הזיכרון מכמה השתעממתי בזמן שצפיתי בו. הסצינות ארוכות וחוזרות על עצמן והדמויות מעוצבות באופן כל כך קר ובלתי נסלח שאין שום סיכוי להתקרב אליהן (אם כי כאן אני מאמין שמדובר בבחירה מודעת של הבמאי).

ישנו מוטיב מאוד מעניין של סימטריות ודואליות בסרט. כמובן המבנה שלו, שמחולק בדיוק באמצע לשתי הדמויות וכל אחת מהן היא ההפך הגמור מאחותה. ג'סטין הפאסיבית וקלייר שמסרבת לוותר. ג'סטין פשוט מופיעה לחתונה שקלייר ארגנה לה. ג'סטין הולכת ודועכת כאשר קלייר מתרוצצת ומטפלת בכולם.
ישנו שוט אחד – כנראה השוט האהוב עלי בסרט – שהוא לונג-שוט על גן האחוזה בלילה. מצד שמאל של הפריים עומד מלנכוליה הירוק וממש במקביל אליו, בצד שמאל, תלוי הירח. שניהם מקרינים את אורם על הגן ושתי האחיות פוסעות אל עומק הפריים. לא קשה להבין שמדובר בשני עולמות שונים שמאיימים זה על זה אך בד בבד מתקיימים במקביל.
התאוריה היחידה שהצלחתי לפתח לגבי הסרט אחרי הצפייה הראשונה היא שאולי מדובר בהתמודדות עם מוות. באופן שמזכיר את "לעולם אל תתני לי ללכת", מדובר בכמה דמויות שמותן הודאי ידוע מראש. ב"אל תתני לי ללכת" מנסים להלחם הגיבורים ברוע הגזירה על ידי האומנות שהם יוצרים. ב"מלנכוליה" מנסה קלייר להמלט פיזית מפגיעת מלנכוליה אך סופה שהיא חוזרת על עקבותיה. לעומתה, ג'סטין, שטוענת כי החיים על פני כדור הארץ הם רעים במהותם, מקבלת את העניין ומוותרת על התקווה. קלייר לא הצליחה להישיר מבט למוות הודאי ואנחנו מלווים אותה במאבקה חסר התכלית.
אבל רגע – בעצם גם המוות שלנו ידוע מראש ואנחנו בכל זאת מנסים להתחמק ממנו. בין אם זה דרך יצירת אומנות או הבאת צאצאים שיחיו אחרינו וימנעו מזכרון דמותינו להיעלם לנצח. השאלה היא האם אנחנו צריכים להיות ג'סטין ולקבל בהכנעה או קלייר ולהמשיך לרוץ סביב עצמינו.

אני באופן כללי אוהב את סרטיו של לארס פון טרייר. "דוגוויל" הוא אהבה גדולה שלי, כמו "אירופה", "אלמנט הפשע" והאמת שגם החוויה שלי מ"אנטיכרייסט" הייתה חיובית. היו לי ציפיות רבות מ"מלנכוליה" אך רובן התנפצו כמו כוכב הלכת הקטלני באטמוספירה של כדור הארץ.
בצד הטוב נמצאת קירסטן דאנסט שאכן ראוייה לכל התשבוחות שקיבלה, ואין ספק שזהו התפקיד הראוי היחידי שלה מאז פרצה לחיינו מהאפילה של "ראיון עם ערפד" עם תפקיד מרהיב של אישה הכלואה לנצח בגוף של ילדה. דאנסט התמידה בתפקידים בלתי נסבלים לאורך השנים כשלשמה הטוב קומץ הבלחות חיוביות כמו "מארי אנטואנט" ו"שמש נצחית בראש צלול". פון טרייר – ממש כמו עם ביורק, ניקול קידמן וברייס דאלאס הווארד – מוכיח ששיטות הבימוי הבעייתיות שלו מוציאות את המיטב משחקניו. דאנסט אכן מתעלה על עצמה.
הדבר קצת אחרת עם שארלוט גיינסבורג, שחקנית שאני מאוד אוהב בדרך כלל שהעדינות והפשטות שהיא מביאה למסך בדרך כלל מהלכות עלי קסם. עם זאת, לאחרונה פרצופה החמוץ והעוד-רגע-פורץ-בבכי-נעלב כבר מתחיל להרחיק אותי ממנה. אחרי שנתנה בראש עם "אנטיכרייסט" פה כבר נדמה לי שעל אף הכשרון הרב היא משחזרת שוב ושוב את אותה דמות מאז "21 גרם", והיא עושה הכל חוץ מלייצר אמפתיה. שוב, ישנה סבירות שכך הדריך אותה הבמאי. אבל אם כך הדבר גיינסבורג צריכה למצוא איזה תסריט שיוציא ממנה צדדים קצת יותר… מוארים.
הסרט משופע בעוד מספר שחקנים שעושים תפקידים קטנים אך משובחים כמו אלכסנדר סקאסגארד (אריק נורת'מן מ"דם אמיתי") ואביו סטלן ("ג'נטלמן בנשמה", "מאמה מיה!"); ג'ון הארט המפואר שעם משדכים את הפועתו כאן להופעתו ב"החפרפרת" יש לו מספיק סצינות בשביל לקבל מועמדות לאוסקר המשנה השנה; שרלוט רמפלינג שתמיד כיף לראות; וקיפר סאת'רלנד בתפקיד הקולנועי הכי טוב שלו מאז… לא יודע, "קו הדממה".
ועדיין, יומרנות ללא כיסוי והרחקה מודעת של הצופה מהמהלך הדרמטי מייצרת סרט מאתגר בקטע רע ותסכול לא פשוט.

"ארץ אחרת", לעומת "מלנכוליה", הוא סרט אמריקאי שאופן העשייה העצמאי שלו מביא קולנוע קצת פחות מלוטש ומנכר עיניים, אך טובל ביופי לא מבוטל, ועל אף "נחיתותו" התקציבית והשאפתנית, לדעתי מדובר בסרט טוב ממנו בהרבה.
עלילת הסרט מתחילה כאשר כוכב לכת חדש התגלה בשמיים, שנדמה שהוא העתק מדוייק של כדור הארץ עליו אנו חיים. באותו הערב ממש, ברגע של חוסר זהירות, מתנגשת מכוניתה של רודה וויליאמס (בריט מארלינג בהופעה נפלאה באופן יוצא דופן) במכוניתם של משפחת בורוז, מוחקת מעל פני האדמה את האמא והילד, ומכניסה את האבא לתרדמת. רודה נכנסת לארבע שנים של מאסר ולאחר שחרורה מתחילה לעבוד כשרת בבית ספר. לאחר זמן מה היא יוצרת קשר עם הגבר שאת משפחתו הרגה (וויליאם מפות'ר. "בחדרי המיטות" והסדרה "אבודים". עוד שחקן שטרם זכה להתייחסות הראויה לו) בדיוק כאשר מתגלה שלא רק מראהו של כוכב הלכת החדש זהה לכדור הארץ שלנו, אלא גם החיים שהתפתחו עליו זהים לחלוטין ולכל אדם יש חיים מקבילים בכוכב הלכת השני.

הסרט כמובן רק משתמש בתחום המדע הבדיוני (מד"ב או פנטזיה? לא הבנתי את החלוקה אף פעם) כדי לספר לנו סיפור קטן מאוד על התמודדות, התחלה חדשה ואובדן. קשה שלא לתהות במהלך הסרט האם עלילת המשנה על החיים המקבילים היא קריטית. כלומר, אם היה זה סיפור על בחורה צעירה שמחפשת גאולה דרך אדם אחר שאת חייו למעשה הרסה, לא היינו מסתפקים בזאת?
התשובה לשאלה הזאת מכניסה אותי לאיזה לופ. מצד אחד העלילה היבשה הזו קצת מוכרת מדי ולא מקבלת איזשהו חידוש מעבר לקונספט הפנטזיה, שבלעדיו היינו נשארים עם דרמת אינדי שאיש לא היה זוכר. אבל מצד שני, האם עלילת המשנה על כוכב הלכת היא לא סוג של בריחה מעניינת אך קצת עצלה מהתמודדות עם החומרים הקיימים וניסיון להפוך אותם למעניינים בכח?
על אף שזהו באמת קונספט מאוד מקורי, הוא מייצר כמה בעיות של אמינות בסרט שמבליטות את דלות ההפקה ולא באופן חינני. כל מה שקשור להתעסקות של התקשורת בגיבורה ובכוכב הלכת החדש לוקה באיזשהו חוסר נפח בסיסי שאנחנו מכירים מהעולם שבו אנחנו חיים… כל מיני דברים קטנוניים בסגנון שמשמשים כמהמורות בדרך. גם (אין ספויילרים) סצנת הסיום של הסרט היא קצת קלישאה של סרט אינדי.

אבל על אף הכל, בעיקר בגלל חוסר היומרנות שלו, הבימוי הרגיש (מייק קאהיל) והמשחק של מארלינג – מדובר בסרט מקסים שאולי לא תופס בגרון מההתחלה ועד הסוף, אבל כן מהדהד בראש אחרי שהוא מסתיים ואפילו מצליח לעורר מחשבה ולשאול שאלות מעניינות עלינו ועל החיים שלנו.

תגובות

  1. !! הגיב:

    סקירה מרשימה ביותר.

השאר תגובה