• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סרטים מן העבר: "הנערים בחבורה"

9 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

את מהדורת יוני 2015 של "סרטים מן העבר" החלטתי דווקא כן לקשר לקונטקסט חיצוני, ואם אנחנו כבר באירועי חודש הגאווה הקולנועיים (שכוללים גם את TLVFest בסינמטק תל אביב, ואת סופ"ש גאווה בשישי ושבת הקרובים ב-yes3), אז למה לא לרתום גם את "סרטים מן העבר" לכל העניין הקווירי?
לכן החלטתי לצפות לראשונה ולדווח על אחד מהסרטים הגאים החשובים והידועים ביותר בתולדות הקולנוע, "הנערים בחבורה" (The Boys in the Band) שיצא לפני 45 שנה, בשנת 1970.
אני שמעתי על הסרט הזה לראשונה בסרט התיעודי "כוכבים בארון", אז נתנו לו את תואר "הסרט הראשון עם דמויות של הומוסקסואלים שבו אף אחד מהם לא מת בסוף", שזה מכובד. מה שגיליתי הוא שנכון, אף אחד לא מת, אבל זו רחוקה מלהיות מסיבה אחת בלתי נגמרת.
השאלה היא האם מעבר לאומץ ולשבירת המוסכמות התכנית, הסרט הזה יכול להחזיק מעמד גם היום, הן מבחינת הקולנוע שלו, והן מבחינת האפקט.

מארט קראולי כתב את "הנערים בחבורה" כאשר היה בתחילת שנות השלושים של חייו. מדובר במחזה בין שתי מערכות שסובב כולו סביב מפגש ביתי של כמה גברים בתחילת שנות השלושים שלהם, כולם גייז, מלבד אחד שמגיע ומפורר את הדינמיקה העדינה מלכתחילה.
על אף ההתעוררות המינית בשנות השישים, יצירה שלמה הסובבת סביב הומואים בשיא חייהם, שחוגגים את נטייתם המינית ולא בהכרח מתחבאים או מתכחשים לה, לא הייתה הדבר הברור ביותר מאליו. את העידוד לכתוב את מחזהו קיבל קראולי מהשחקנית נטלי ווד, עימה התיידד על הסט של "זוהר בדשא", ונאמר שהיא גם תמכה בו כלכלית במהלך העשייה.
המחזה עלה באוף-ברודווי בשנת 1968 וכמובן עורר סערה גדולה. זכויות ההפקה נמכרו במהרה, וקראולי התעקש על שלושה דברים: לכתוב את העיבוד בעצמו, ללהק לסרט את השחקנים מהקאסט הבימתי (אף אחד מהם לא שחקן קולנוע מוכר), ושגם הבמאי של הסרט יהיה זה של ההצגה – רוברט מור.
האולפן שהפיק את הסרט, "סינמה סנטר פילמז" מבית רשת הטלוויזיה CBS, העניק לקראולי שתיים מתוך שלוש משאלותיו. הוא עיבד את התסריט, קיבל את צוות השחקנים, אבל לתפקיד הבמאי נבחר אדם אחר, במאי טלוויזיה בן 33, שבדיוק עיבד למסך הגדול הצגה אחרת, "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר. הבמאי היה וויליאם פרידקין.

פרידקין, סטרייט (או כך מעידות ארבע הנשים להן היה נשוי), לקח על עצמו את הפרוייקט הזה עם הסיכון הדי ברור שמביא עמו החומר. הרי לא מדובר בעלילה לטנטית כמו זו של "חתולה על גג פח לוהט", אלא כזו שלא מתייפייפת ולא מתנצלת על היותה כולה על גברים גאים (אין אפילו אישה אחת במחזה או בסרט).
על אף שכבר בסרטו השלישי, "הנערים בחבורה", שבר פרידקין מוסכמות, כמעט ולא דנים בסרט הזה כאשר מדברים על מורשתו הקולנועית. זאת מכיוון שהסרטים שעשה ישר לאחר מכן האפילו על עבודתו זו. שנה לאחר "הנערים בחבורה" פרידקין איתגר כל מושג האקשן ההוליוודי עם סרטו "הקשר הצרפתי", הזוכה הגדול בפרס האוסקר של אותה שנה, וב-1973 הביא למסך את העיבוד ל"מגרש השדים", שהפך לאחד מסרטי האימה החשובים והטובים ביותר אי פעם.
הקריירה של פרידקין מעולם לא הגיעה לשיאים של תחילת שנות השבעים. עשור לאחר "הנערים בחבורה" פרידקין הרס במו ידיו את מה שבנה בתחום הייצוג הגאה עם המותחן הבעייתי "שוטטות" בכיכובו של אל פאצ'ינו, שהציג תמונה מסואבת ואכזרית של המחתרת ההומוסקסואלית בניו יורק. מאז, סרטיו קיבלו בעיקר ביקורות רעות והתעלמות מהקהל, על אף שבשנים האחרונות זכה לעדנה עם "באג" ו"קילר ג'ו". באופן אירוני, גם הם עיבודים למחזות, בדיוק כפי שעשה בתחילת הקריירה שלו.

על אף שלא הרבה השתנה בעיבוד בין המחזה "הנערים בחבורה" לסרט, הסביבה החברתית השתנתה ועוד איך במהלך השנתיים שאחרי הבכורה בבורדווי. ממש בשנה בין שני העיבודים, התרחשו אירועי סטונוול – ההתקוממות המתוקשרת הראשונה של קבוצות גאות כנגד אלימות משטרתית – והיחס אל נושא ההומוסקסואליות התחיל להשתנות. זה לא נורא עזר ל"הנערים בחבורה" להפוך להצלחה קופתית, למעשה הוא אפילו לא החזיר את ההשקעה, אבל זה כן הפך את הסרט לחלק חשוב מרוח התקופה.

העלילה מתרחשת כולה בערב אחד בדירתו של מייקל, המארגן מסיבת יום הולדת לחברו הארולד. הוא מזמין למסיבה את חבריהם המשותפים, אך לפני שהמסיבה מתחילה להתניע, הוא מקבל טלפון בהול מחברו מימי הקולג', אלן, שמבקש לדבר אתו בדחיפות. על אף שמייקל חי מחוץ לארון, הוא מעולם לא התוודה מול אלן על נטיותיו המיניות, והוא חושש מאוד מהמפגש בינו לבין חבריו. הדינמיקה בין הקבוצה ממש לא צריכה עוד משהו שיכניס מתח לעניינים, אבל הגעתו של אלן היא קטליזטור להתפוררות והתמודדות של החבורה זה עם זה, וכמובן כל אחד עם עצמו.
כמובן שהיצירה הראשונה שקופצת לראש היא המחזה של אדוארד אלבי (גם הוא מחזאי גיי), "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" שעלה לבמות בשנת 1962 ועובד למסך על ידי מייק ניקולס בשנת 1966, ונראה כמו ההשפעה העיקרית על עבודתו של קראולי. הסגירות בבית והאלכוהול הופכים את האירוע לסיר לחץ שברור שיתפוצץ.

boys in the band2

אז כן, לראשונה (כנראה) בסרט קולנוע החד-מיניות מרוחה על כל המסך עם בדיחות מלוכלכות, לא בדמויות משנה רגישות, לא בהפוגות קומיות, לא כמראה מוסר להפחדת הנוער שיראה מה קורה כשמתנהגים בשונה ממה שהחברה החליטה. ועם זאת, נכון שאף אחד לא מת, ואפילו על איידס אין על מה לדבר כי מדובר בתקופה טרם פרוץ המגיפה, אבל אנחנו עדיין רחוקים שנים רבות מ"מועדון הלבבות השבורים" או אפילו "שורטבאס", קומדיות שבהן "פשוט יצא" שהדמויות המרכזיות הן גאות.
ב"הנערים בחבורה" ההומוסקסואליות נוכחת בכל רגע, בכל מהלך, בכל אינטרקציה, והתמונה שנוצרת רחוקה מלהיות נוחה או מעודנת. חיבה פיזית, גם בין הדמויות של הנאהבים, היא עדיין טאבו, והחבורה מתנהלת עם פחות מתח מיני מאשר הדמויות של "פדינגטון". בראיונות מאוחרים יותר, הצטער פרידקין על כך שנכנע לתכתיבים וחתך מהסרט את הנשיקה שהייתה אמורה להיות בו.
לא שיש לזלזל במהלך של הסרט ובאומץ שלו, אבל צריך לקחת את זה בערבון מוגבל – לפי הסרט, אתה לא בהכרח תמות אם אתה גיי, אבל לא מחכים לך חיים נפלאים בכלל.

כמעט כל אחת מהדמויות מונעת על ידי התיעוב העצמי שלה, שגם מגדיר אותה. לעיתים זה בולט כבר ברגע הראשון, כמו בדמותו של הארולד, אבל לרוב זה מתפתח לאט כמו אצל הגיבור. מייקל – סוג של וויל טרומן אם היה נכתב על ידי טנסי וויליאמס – מתחיל את הסרט כדבק שמקשר בין כולם, בין המוחצנים ובין הסטרייט-אקטינג, בין המרושעים ובין התמימים, ואפילו בין הגאים לסטרייטים. הוא ה"דמות הנורמלית" שמאזנת בין דמויות הקצה. עם זאת, במערכה השנייה של המחזה/סרט, כאשר הגשם כולא את כולם בבית, מייקל הופך להיות מפלצת מניפולטיבית וחסרת רחמים. הסיבה לכך היא מכיוון שמתברר שמייקל, אלכוהוליסט בגמילה, למרות הכל שונא את היותו גיי ומתפלל בכל יום בחייו להיות סטרייט. האיפיון הזה, בעיני, לא ממש החליק את המעבר שלו מחיובי לשלילי, ומציאותי ככל שיהיה, זה לא גרם לי לקנות את פעולותיו.

אלמנט עיצובי חכם בהקשר של דמותו של מייקל מגיע בחדר השינה שלו, כאשר מעבר לכמות הבגדים המרשימה, ניצב שם פורטרט עצמי גדול מימדים שלו עצמו, שכנראה נועד להזכיר את עלילת "תמונתו של דוריאן גריי", ולהראות שיש בו צד אפל ואכזרי שמעכל אותו ויהרוס גם את סביבתו.
קראולי, במודע או שלו, בחר לשים בפיו של מייקל משפט סיום ניהיליסטי במיוחד, כזה שיאפיין את הדמויות של האחים כהן בעתיד, וככזה הצליח להתחמק מהצורך לענות על שאלות. למשפט הזה יש אפקט שקשה להתעלם ממנו, אבל הוא מרגיש מעט כפוי.

כסרט קולנוע, פרידקין בהחלט הצליח לייצר דינמיקה ותנועה שמונעת מאתנו להיזכר שמדובר בלא יותר מלוקיישן וחצי. סצנת הכתוביות הקלילה, שלא מעידה על מה שיגיע בהמשך, מצולמת כמעט כולה בלוקיישנים חיצוניים, ונותנת לנו איפיון קצר על כל דמות. האיפיון עצמו הולך לאיבוד כי האינפורמציה לא לגמרי נרשמת, אבל זה כן רעיון מצוין כי הוא מעניק אווירה פתוחה יותר לסרט שבקרוב יהיה כולו בין ארבע קירות.

יתרון גדול נוסף של הסרט הוא המשחק, שכמעט לכל אורכו מצליח להשתחרר מהשורשים הבימתיים שלו (כזכור, שחקני הסרט הם גם שחקני ההצגה), מלבד כמה סצנות שבהן אי אפשר היה להימנע מזה. גם הפעם הדמות הבעייתית ביותר היא זו של מייקל, אותו מגלם קנת' נלסון (שהיה מועמד לפרס תגלית השנה ב"גלובוס הזהב" על תפקידו). הוא מתחיל את הסרט באופן אחד ועושה זאת בצורה נקייה ואמינה, אבל כאשר הגיהנום פורץ, התיאטרליות המובנית במילותיו ומעשיו ממוססת את ההרגשה הריאליסטית – עד כמה שניתן – של הסרט עד כה.
לאחר צילומי הסרט, נלסון חזר לבמות, ומת מאיידס בשנת 1993. הוא היה בן 63.

התפקיד המשמעותי הגדול השני מופיע דקות ארוכות לאחר ההתחלה, והוא של הארולד, חתן יום ההולדת. הכניסה שלו לסרט מעידה על כך שהוא הדמות המעניינת ביותר בכל הסיפור, לפחות בראש של פרידקין, כאשר הוא היחיד שנכנס לחדר ברצף של קלוז-אפים מקוטעים, שהופכים אותו למין מפלצת סטייליסטית. מגלם אותו לאונרד פריי, שלזכותו כמה מהשורות הטובות ביותר בסרט, ועל אף שהוא אמנם נשאר על קו מונוטוני אחד של הקווין המרירה והסרקסטית, הוא מדהים בכל רגע ורגע. אם הוא היה עושה את התפקיד הזה כיום הוא כנראה היה לוקח אוסקר משנה. האמת היא ששנה לאחר הסרט, הוא היה מועמד לאוסקר על הופעתו כמוטל ב"כנר על הגג".
לאחר מכן עבר לשחק בטלוויזיה ובשנת 1988, נפטר כאשר היה בן 49. מאיידס.

שניים מהשחקנים שנמצאים לא מעט על המסך, אך תפקידיהם פחות משמעותיים, הם רוברט לה טורנה המגלם את נער הליווי הטיפש, ופרדריק קומבס, המגלם את דונלד, שבמערכה השנייה לוקח את התפקיד הראשוני של מייקל והופך להיות "הרגיל" של הקבוצה. על אף שהוא זכה לדמות "כפוית הטובה" יחסית אל חבריו לקאסט בהקשר של התפרצויות דרמטיות, הוא מעניק המון אמת ויציבות לרגעים שלו.
איידס היה מנת חלקם גם של שני אלה. לה טורנה מת אחרי סיפור חיים עצוב מאוד בגיל 45, ופרנטיס לאחר קריירה בימתית, בגיל 56.

את אמרי, הגיי המוקצן מכולם – כי כל סיפור על גייז חייב ייצוג אחד כזה – גילם קליף גורמן. למרבה האירוניה, הוא סטרייט.
הדמות של אמרי בעצם מייצגת את שני הקטבים של ההומוסקסואליות הקולנועית על לאותה תקופה: גם ההפוגה הקומית וגם הגיי המיוסר והתמיד-לבד. האמת היא שאת שני אלו גורמן מבצע נפלא. גורמן (שבסרט נראה כמו שילוב של גברי בנאי הצעיר וחואקין פניקס, נשבע ביקר לי) זכה שנה לאחר מכן בפרס הטוני על "לני", התפקיד שדסטין הופמן גילם לאחר מכן בקולנוע. הוא המשיך לשחק בתפקידי משנה בסרטים רבים כמו "הופה" ו"גוסט דוג: דרכו של סמוראי". הוא מת מלוקימיה בשנת 2002, בגיל 65.

למעשה, נכון לכתיבת שורות אלו, רק שלושה מחברי הקאסט עדיין בחיים. לורנס לוקינביל, רובן גרין ופיטר וויט, שעושה עבודה יוצאת דופן ומצמררת כאלן הסטרייט, וברגעים שמתרכזים בדמותו, הוא מתעלה על כל שאר הקאסט, לפי דעתי. וויט המשיך לשחק מאז עשה הופעות אורח כמעט בכל סדרת טלוויזיה שקיימת, מ"בלוז לכחולי המדים", דרך "פלקון קרסט", "שושלת", "נוטס לנדינג", "מאטלוק", "פרקליטי אל.איי", "מי הבוס?", "דאלאס", "רצח במשיכת קולמוס", "כל ילדי", "אחיות", "משתגעים מאהבה", "אלי מקביל", "תיקים באפילה", "NYPD" ועוד. בערך כל ההיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית נמצאת אצלו ברזומה.

"הנערים בחבורה" עובר בלי בעיה צפייה עכשווית בעיקר בגלל המשחק, אבל לא מעט בזכות השנינויות הרבות שמפוזרות בסרט, כמה מהן מצחיקות ואכזריות במיוחד ("אני מתערב שהשפתיים שלך זזות כשאתה קורא" הוא אחד החביבים עלי, והמעודנים יותר שיש בסרט), והמקצב שמאפיין דיאלוגים בימתיים עובר היטב לקולנוע. הבעיה המרכזית שלו היא ששתי המערכות שלו פשוט מרגישות כמו סרטים שונים, וקשה לעשות את המעבר מהמסיבה המעורערת לעינוי המנטאלי שממשיך לאחר מכן, וצרת האמינות כמובן מתגנבת לראש (בראשה – למה הם לא פשוט קמים והולכים הביתה?).
יש אפלה גדולה מאוד ב"הנערים בחבורה" ורגעים לא נוחים, ממש כמו בכל סרטיו של פרידקין ובמיוחד "קילר ג'ו", כזו שממשיכה להיות אפקטיבית גם היום. אבל בין כל ההצלחות והמעידות, אין ספק שהסיבה האמיתית למה הסרט הזה עדיין מדובר היא בזכות השפעתו על הייצוג הגאה בקולנוע והדרך אותה הוא סלל הלאה. זה בהחלט לא מעט.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"

boys in the band3

השאר תגובה