• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"שיטה מסוכנת", סקירה

10 במרץ 2012 מאת אור סיגולי

סרטו החדש של דייויד קרוננברג לימד אותי לקח חשוב שאולי כבר ידעתי, אבל בכל זאת מבאס להיזכר בו כל פעם מחדש: שום דבר לא בטוח. מבחינתי זה המסר של הסרט.
לצערי, זה לא מה שקרוננברג והתסריטאי כריסטופר המפטון ניסו להעביר בסרט, זה לא המשל של הסיפור או התימה של עבודתם. זהו תוצר לוואי של שיתוף הפעולה ביניהם שגרם לי להכיר בכך. "שיטה מסוכנת" (A Dangerous Method), על אף הכישרונות הרבים שמעטרים אותו, הוא כנראה אחד מהסרטים הגרועים ביותר ששנת 2011 הביאה לעולם. והוא גרוע להפליא בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה שיהיה כזה.

אני מאוד אוהב את קרוננברג. גם אם המילה "אחיד" היא התיאור האחרון שאפשר להדביק לו, גם אם הרבה מסרטיו התיישנו בצורה יוצא דופן, גם אם הוא לא תמיד קולע – אני מאוד אוהב את קרוננברג. אני אוהב אותו כי סרטיו הטובים מתוחכמים הן מבחינה קולנועית והן מבחינה תמתית, אני אוהב אותו בגלל שאני מעריך מאוד יוצרים שמחוברים לצד האפל שלהם ואני בעיקר אוהב אותו כשהוא מנסה להיות במאי רגיל כמו כולם רק כדי להתפרץ ברגע שאתה הכי פחות מצפה לו.
בגלל זה אני מסרב בכל תוקף להאמין שקרוננברג ביים את "שיטה מסוכנת". למעשה, אני מסרב להכיר בכך שמישהו ביים את הסרט הזה. "שיטה מסוכנת" פשוט קרה. הוא לידה בטעות. שלא נאמר הפלה.

"שיטה מסוכנת" – שעכשיו התבשרנו שזכה בחמישה פרסי "ג'ני" (האוסקר הקנדי) – הוא הסרט ה13 במספר של קרוננברג בו צפיתי, ובקלות החלש מכולם. "סקאנרס", "The Dead Zone", "קראש", "אקזיסטנז", כולם סרטים בעיתיים בעיני אבל לפחות בהם היה איזה דרייב שמשך אותך פנימה והחוצה. ואני חייב להודות שהסרט שלו שהכי אהבתי הוא "היסטוריה של אלימות". לא יצליחו לשכנע אותי שלא מדובר בתסריט מפואר ועבודת בימוי שאפשר להעביר עליה שיעורים בקולנוע. גם את "סימנים של כבוד" מאוד אהבתי בעיקר בזכות היכולת של קרוננברג להוציא את המיטב מתסריט בינוני. בשני סרטיו האחרונים גם הייתה לפחות סצנה אחת שנותרה חקוקה במוחי (סקס המדרגות ב"היסטוריה של אלימות" והקרב בבית המרחץ מ"סימנים של כבוד") ושנכנסו לפנתיאון הסצנות האהובות עלי בקולנוע.
ל"שיטה מסוכנת" אין אפילו את זה. אולי ההפך.

אבל במקום לשפוך קיטונות של זעם ותסכול ללא הכרה, אני באמת אנסה להתחקות אחרי מה קרה. איך יכול להיות שתסריט של המפטון, בימוי של קרוננברג, צילום של פיטר סוצ'ינסקי והופעות טובות של שלושה מהגברים הראויים ביותר של הקולנוע נגמר בכזה מפח נפש?

ההבעה על פניה של נייטלי די זהה להבעה שלי רוב הסרט

זה מתחיל כבר בהתחלה, ואולי אפילו גם שם זה נגמר. אין שום סרט שיכול לשרוד סצנת פתיחה כל כך בעייתית כמו זו של "שיטה מסוכנת" ולצאת טוב.
סרט קולנוע, במיוחד בתקופה זו של כל כך הרבה סרטים וגירויים, חייב לתת איזה רגע לצופה לשחרר את כבלי הציניות איתם הוא בא מהבית, ולגרום לו להיות קואופרטיבי. זה ממש לא קל ולא מובן מאליו לפתוח סרט באופן שיאפשר לצופה שלך להכנס מרצון פנימה ולהסכים ללכת אתך את המסע בשעתיים הקרובות. יש במאים שעושים את זה בצורה אגרסיבית אך אפקטיבית כמו למשל הרצח בתחילת "אינסטינקט בסיסי" שמשאיר אותך המום לאיזה 40 דקות אחר כך, השחייה הלילית של "מלתעות" או שתי הצעירות האומללות מ"הצלצול"; אפשר גם לבלבל את הצופה עם דיאלוג שבלתי ניתן לעקוב אחריו כמו שעשו פינצ'ר וסורקין ב"הרשת החברתית" רק כדי להשאיר אותנו בלי אוויר. האופציות הן אין-סופיות. אפשר לפתוח סרט במונולוג של דמות שמכריחה אותך להיות קשוב אליה כמו "הרומן שלי עם אנני" ו"אפוקליפסה עכשיו"; בקול-על של מספר חיצוני כמו "ביג ליבובסקי"; באקספוזיציה מסחררת כמו "מגנוליה" או "האלוהי"; או בפריים קפוא ומרהיב כמו "בושה". הרגע הזה, האימג' או המשפט הפותח, הם קריטיים. זה נכון, יש הרבה סרטים שהצליחו להשתחרר אחרי פתיחה אומללה ואפילו לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אותם. "היורשים" ו"שטח פראי", שמוקרנים עכשיו בקולנוע סבלו גם הם מפתיחה שלא הייתה ברמת הסרט שבא אחר כך.

אבל בשום אופן, תחת שום נסיבות, אסור לפתוח סרט כמו שעשה "שיטה מסוכנת".
עוד לפני שהספקנו להבין מי נגד מי, למה ואיך, אנחנו נוכחים בחדר בו יושב קארל יונג (מייקל פאסבנדר) מאחורי פציינטית בשם סבינה (קירה נייטלי) שהגיעה לטיפול, כנראה שנגד רצונה.
נייטלי פוצחת במסכת של התעוותויות מעוררות גיחוך תחת התקפה של מה שנראה כמו קלקול הקיבה הגרוע בהיסטוריה של הקולנוע וצווחת ללא הפסק. מכיוון שעוד לא עברו שלוש דקות מתחילת הסרט, אנחנו עדיין לא רואים דמות. אנחנו רואים רק את קירה נייטלי אקסטטית וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה "אלוהים, מה עובר על קירה נייטלי? למה הם מכריחים אותי לצפות בה עושה את זה? שמישהו יעצור את זה!".
לטענתי, אם הסרט היה נפתח בנקודה אחרת על ציר הזמן – לפני או אחרי – והיינו מתרגלים קצת לעולם שקרוננברג אמור לייצר לנו, היינו רואים את נייטלי קצת יותר אמינה והיינו נכנסים לסיפור באופן יותר חלק. הסרט היה משתפר פלאים ואולי אם הסצנה הזו הייתה תוקפת אותנו בהמשך היינו חווים אותה יותר טוב. למעשה, אני חושב שצריך לעשות ניסוי ופשוט להתחיל לצפות בסרט אחרי שהסצנה הזו הסתיימה. אז "שיטה מסוכנת" יהפוך מ'מביך' ל'סתם משעמם'.

ואלוהים, כמה שזה משעמם. הייתי לוקח קצת זמן לכתוב על עלילת הסרט אבל חי חדקי אין לי מושג מה קרה שם. יש שם את פרויד ויונג ואיזשהי אישה עם מבטא מצחיק בינם. לא בטוח אם הם מאוהבים בה או אחד בשני, או מה דעתם זה על זה על זו. הם מדברים הרבה אבל לא בטוח על מה. ואז פתאום מגיע עוד מישהו ואז הם מדברים עוד קצת ואז הם שולחים מכתבים ואז הם יושבים מדי פעם.
לא, אני רציני, השחקנים האומללים יושבים כל הסרט ומדברים על דברים שעלולים היו להיות מעניינים, אם הם היו בעלי איזושהי משמעות או משקל. כדי להיות הוגן אספר שהיחידה שלא רק יושבת בסרט היא נייטלי שלעיתים גם עומדת על ארבע. מעבר לזה הדינמיקה בין שלושת וחצי הדמויות הראשיות סתומה במקרה הטוב ושום דבר אצלהם לא מייצר איזושהי הזדהות או חיבה. או משהו אחר חוץ מאשר עייפות.
השחקנים אמנם מנסים אבל זה לא קורה. מייקל פאסבנדר, שהצליח לצאת טוב גם מסרט כמו "300", עושה פה את החלש שבתפקידיו אי פעם; ויגו מורטנסן בתפקיד פרויד דווקא לא רע; את מהות נוכחותו של וינסנט קאסל לא ממש הבנתי ואני רק זוכר שהוא יושב בסרט ועושה מישהי מאחורה ליד סולם. יכול להיות שקירה נייטלי עושה תפקיד מצוין, אבל אחרי סצנת הפתיחה המדוברת בעיקר רציתי שמישהו ימחק לי אותה מהזיכרון.

"שיטה מסוכנת" הוא רע מההתחלה ועד הסוף – והוא לא אמור להיות ככה. זה נראה כאילו אף אחד על הסט לא רצה להיות שם וקרוננברג פשוט איבד עניין באמצע והלך. כך או כך, אפשר להמשיך הלאה.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    ואי אפשר שפשוט תתעלם מהסצינה הפותחת? :))) גם אני חשבתי שהיא איומה (גם הסצינה וגם קיירה, שאיך היא ממשיכה לקבל תפקידים בקולנוע זה די תעלומה מבחינתי), אבל אחר כך די נהנתי מהסרט. כל הסרט חשבתי על כמה זה היה מעניין להיות באותו חדר עם פרויד ויונג. נכון, לא פסגת היצירה של קרוננברג, אבל לא כזה גרוע.
    ואני עדיין חושבת שאם לסרט היה במאי אחר, הביקורות עליו היו הרבה יותר טובות.

    1. אני חושב שאם לסרט היה במאי, כלשהו, הביקורות עליו היו הרבה יותר טובות 🙂
      לראייה – אני ממש (האמת שממש ממש, אבל לצורך הדיון) לא מחזיק מקרוננברג ולא מצפה ממנו לכלום (בטח לא לבימוי שחקנים) – ובכל זאת לא נהניתי.
      לגביי נייטלי, אשמח לפגוש מישהי שמחבבת אותה. זה יהיה חידוש.

      1. איריס הגיב:

        אני לא יכולה לחבב את קיירה נייטלי, היא שחקנית איומה. אבל היא תמיד בסרטים עם שחקנים שאני אוהבת, לכן אני צריכה לסבול אותה. כל הסרט ניסיתי להעמיד פנים שזו אמילי בלאנט…. 🙂

  2. אופק הגיב:

    אני מבין לחלוטין את הרתיעה מנייטלי בכלל ומסצנת הפתיחה בפרט, בשאר אני חולק עלייך, וזה כנראה בגלל שהדינמיקה בין השלושה קצת יותר נהירה לי מפאת העיסוק שלי (טוב, נו, פסיכולוגיה), ודווקא הרבה נקודות התחדדו עוד יותר על הפרק. השיחות, מבחינתי, היו מרתקות, כי הם תמצתו היטב עניינים כמו היסטריה, העברה והעברה נגדית, יצר ההרס/מוות וכהנה, ועוד יותר היה מעניין הוא שהראשוניות של האנשים הללו והמעמד החברתי שלהם אפשרו להם את ההתנסויות האלו, שפתחו דלת לאחרים, ושלא היו עומדות כיום בשום קוד אתי שהוא. אולי ציפית לקרוננברג סטנדרטי, ומכאן האכזבה ברורה. סרט רע? לא חושב. סרט שלא יעניין 97% מהסביבה? כן, ואני מקווה שזה לא נתפס כהתנשאות.

השאר תגובה