• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 60: "הקיסר האחרון" (1987)

5 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

זכייתו של "הקיסר האחרון" (The Last Emperor) ב-1987 רק הבהירה כמה היו קרובות במהותן זכיות האייטיז באוסקר לאלו של הסיקסטיז. כאילו שנות השבעים שבאמצע היו איזשהו חלום רע (שיצר עשור קולנועי משובח במיוחד), שוב חזרה האקדמיה לחבק הפקות תקופתיות שעלילתן מתרחשת בכל מקום שאיננו ארה"ב. בשנות השישים זכו שישה סרטים כאלו ("לורנס איש ערב", "טום ג'ונס", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה", "אדם לכל עת" ו"אוליבר!") ובשנות השמונים חמישה – "מרכבות האש", "גנדי", "אמדאוס", "זיכרונות מאפריקה" ו"הקיסר האחרון". המשותף הנוסף לכולם הוא שהם ביוגרפיות קולנועיות על דמויות אמיתיות. לכך, אגב, אפשר להוסיף גם את "פלאטון", המבוסס על חוויותיו של הבמאי אוליבר סטון במלחמת ויטנאם, אבל רק אם ממש דוחקים את גבולות ההגדרה. לצורך ההשוואה, כל זוכי שנות השבעים עסקו באמריקאים, להוציא את החלקים האיטלקים ב"הסנדק". בעשור שהקדימו אותו ובזה שהגיע אחריו, הכמות הזו ירדה לחצי. לא יודע אם זה אומר משהו, אבל זה כן מעניין.
בחלוף השנים הפכו הפקות הענק זוכות האוסקר של שנות השמונים למושמצות באופן יחסי, והעשור הזה נחשב לאחד החלשים ביותר בתולדות האוסקר. אבל אחרי שצפיתי בהן, אני חייב לומר שזה לא לגמרי נכון. אכן, "מרכבות האש" ו"גנדי" הם סרטים מקרטעים במיוחד, אבל השאר דווקא ממשיכים להרשים ולהיות לכל הפחות צפיות מהנות. שני הסרטים הנותרים של האייטיז, אליהם נגיע בפרקים הבאים, הם "איש הגשם" שבולט בשונותו מכיוון שהוא עלילה מודרנית ואמריקאית, ו"הנהג של מיס דייזי", שאני מחכה לצפות בו שוב מכיוון שהוא זכור לי כסרט נורא במיוחד.

"הקיסר האחרון" משנת 1987 הוא בערך ההגדרה האולטימטיבית של המושג "הפקת ענק", ובמימונו השתתפו לא פחות מחמש מדינות שונות – בריטניה, איטליה, סין, צרפת וארה"ב. כמות הניצבים בו היא עצומה, שלא נדבר על המספר התלבושות שנתפרו לו, והסטים המרובים בו צולם. בהחלט רואים את הכסף וההשקעה על המסך – "הקיסר האחרון" הוא אחד הסרטים המרהיבים ביותר שזכו באוסקר אי פעם, ניצב בגאון באותה שורה יחד עם "חלף עם הרוח" ו"לורנס איש ערב".
השילוש הקדוש של הסרט הזה: המפיק ג'רמי תומס, הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י והצלם ויטוריו סטורארו, בראו סצנות שיכולות להוציא את העיניים מחוריהן מרוב יופי, וכמעט שאין בכל השעתיים וארבעים שמרכיבות אותו רגע אחד שאיננו עוצר נשימה. לחלוטין אפשר להבין מדוע הסרט הזה זכה בתשעה פרסי אוסקר, ולא הפסיד אפילו פרס אחד. הסרט היחיד שהצליח לעשות זאת עד אותה תקופה היה המחזמר "ג'יג'י" (16 שנים לאחר מכן, "שר הטבעות: שיבת המלך" ישבור את השיא ויזכה ב-11 פסלונים מתוך 11 מועמדויות). גם "זה קרה לילה אחד", זוכה 1934, לא הפסיד בשום קטגוריה, אך היה מועמד רק לחמש.
"הקיסר האחרון" ניצח בנוק-אאוט את הקומדיה "מוכת ירח" שסיימה את הטקס עם שלושה פסלונים, ואת "משדרים חדשות", "תקווה ותהילה" הבריטי והמותחן "חיזור גורלי" שלא הצליחו לנכס לעצמם אפילו זכייה אחת. על אף שכמובן רוב הסרטים האהובים עלי ביותר מאותה שנה לא הגיעו למעמד הנחשק, אני חייב להודות שרשימת המועמדים הזו היא דווקא אחת הטובות של האוסקר, מהבחינה שאין פה סרט איום ונורא, או כזה שלא מגיע לו יחס אוהד כלשהו.

זוכה האוסקר ה-60 מביא את סיפורו של פו-יי, שכפי שמבשרת לנו כותרת הסרט, היה לקיסר האחרון של האימפריה הסינית. פו-יי המנצ'ורי הוכתר כבר בגיל 3, ובילה את כל שנות ילדותו בתוך העיר האסורה שבסין, מבלי לדעת שבחוץ נושבות רוחות שינוי. הסרט בכלל מתחיל בשנת 1950, כאשר פו-יי נאסר על ידי שלטונות הרפובליקה הסינית באשמת ריגול ופשעי מלחמה. זאת בעקבות ניסיונותיו לשמור על מעמדו כקיסר סין על ידי שיתוף פעולה עם היפנים, שהפכו אותו לשליט בובה, וגרמו לסינים לחשוב שהוא מרגל מטעמם. הסרט איננו מסופר כרונולוגית, ועובר לסירוגין בין ימיו כקיסר צעיר ובין התקופה שלו בכלא הסיני.
מה שמאוד יוצא דופן ב"הקיסר האחרון" הוא שעל אף שהרבה מאוד כסף מעורב בו, לא לוהקו אליו כוכבים מפורסמים. השחקן המוכר ביותר בו הוא פיטר או'טול, המגלם את המורה של פו-יי הצעיר. כיום זה לא היה יכול לקרות, וזה רק מוכיח שהכסף האמריקאי היה הכי פחות משמעותי בהפקה הזו. אין סיכוי שאולפן כלשהו היה מסתכן ככה, ואכן ההפקה הזו הייתה עצמאית. ועם זאת, הסרט כן דובר אנגלית, גם ברגעים שהסינים מדברים בינם ובין עצמם. אתוודה שלקח לי כמה דקות להתרגל לזה, בטח כאשר ברור שחלק מהשחקנים דובבו בחדר הסאונד לאחר הצילומים, אבל לשמחתי זה עבר לי די מהר והפסיק להציק לי אחרי כמה דקות.

אחד הדברים שהערכתי בסרט, מעבר לעובדה שהוא מצולם פנומנלית, הוא שעל אף שהתסריט שכתבו ברנרדו ברטולוצ'י ומארק פיפל מבוסס על האוטוביוגרפיה של פו-יי, הסרט לא ממהר להציג אותו רק באור חיובי, וחושף גם את הטעויות שעשה, החלקים הבעייתיים של אישיותו והרגעים הפחות מפוארים שלו. למעשה, הרבה רגעים של גדולה אין לו, והסיפור הוא בעצם על מישהו שחי בעולם מסוים ולא מצליח להסתגל לחידושים, בעיקר כי אף אחד לא הקנה לו את המיומנויות הללו. ועם זאת, פו-יי (בגילומו של ג'ון לון, "שנת הדרקון") איננו מעורר רחמים כל הזמן, אלא מתגלה כדמות עגולה וכתובה היטב, על אף הפגמים שבו ואולי בעצם בזכותם. הסרט נותן מקום גם לנשים שסבבו את פו-יי, במיוחד שתי נשותיו, ומתרכז בקשיים וברצונות שלהן.
הסרט הזה, מסתבר, הוא גם זוכה האוסקר הראשון שיש בו סצנה אירוטית-לסבית. האמת שיכול להיות שהוא גם היחידי, אבל אני אצטרך לרענן את זיכרוני בהמשך הפרויקט כדי לעמוד מאחורי הקביעה הזו בוודאות.

המפיק הבריטי ג'רמי תומס היה בן 38 כאשר החליט להיכנס להפקת ההתאבדות הזאת, והשיג את הכסף באופן עצמאי. הוא אפילו הצליח לקבל אישור לצלם בעיר האסורה, משהו שאף סרט לא עשה לפני. הסרט המשמעותי ביותר שהפיק לפני שזכה באוסקר היה "חג שמח מיסטר לורנס" עם דיויד בואי. הוא המשיך להיות מפיק שלוקח סיכונים מעניינים, וחתום גם על כמה מסרטיו של דיויד קרוננברג כמו "ארוחה עירומה" ו"קראש", "הזר" המהפנט ועוכר השלווה של דיויד מקנזי, "פרנקלין", "קון-טיקי" הנורבגי, "רק האוהבים שורדים" של ג'רמוש ו"גורד שחקים" של בן וויטלי. עם ברטולוצ'י המשיך לעבוד לאחר מכן ב"לגעת ביופי", "שמיים מגנים מעל", "בודהה הקטן", "התקרבות" ו"החולמים". הוא גם ביים בעצמו סרט בשנת 1998 בשם "כל החיות הקטנות". על אף כל אלו, "הקיסר האחרון" נותר מועמדותו וזכייתו היחידות.
ברנרדו ברטולוצ'י האיטלקי היה אז בן 46, וכבר ביסס את עצמו כאחד מבמאי הקולנוע הגדולים והמובילים בעולם. סרטו הראשון היה "מלאך המוות" בשנת 1962 ולאחר מכן זכה לפריצה עם "לפני המהפכה" שהוקרן בפסטיבל קאן 1964. בשנת 1970 הביא ברטולוצ'י דאבל מעולה עם "אסטרטגיית העכביש" ו"הקונפורמיסט" שרבים מחשיבים אותו כסרטו הטוב ביותר. אלו גם סימנו את שיתוף הפעולה שלו עם הצלם ויטוריו סטורארו יחד עבדו על שמונה סרטים. בשנת 1972 עבדו יחד השניים על אחד הסרטים הסנסציונים והטובים ביותר שנעשו, "הטנגו האחרון בפריז", שהעניק לברטולוצ'י את מועמדותו הראשונה לאוסקר כבמאי. "הקיסר האחרון" נחשב לנקודת השיא האחרונה של המאסטר האיטלקי, ולאוסקר הוא לא חזר מאז, אם כי המשיך לביים כמה סרטים מצוינים כמו "התקרבות" ו"החולמים". סרטו האחרון עד כה היה "אני ואתה" משנת 2012 שלא עורר המון עניין.

"הקיסר האחרון" סימן את הפעם היחידה שסרט שצילם ויטוריו סטורארו הגיע למעמד זוכה הסרט הטוב ביותר באוסקר, אם כי הוא עצמו זכה לפני כן בשני פסלונים על צילום "אפוקליפסה עכשיו" ו"אדומים". סטורארו נולד באיטליה בשנת 1940 ובתחילת שנות השבעים צילם לא רק את הדאבל הברטולוצ'אי שהוזכר, אלא גם את סרט הביכורים של אחד מהמפורסמים שבבמאי איטליה, דאריו ארגנ'טו. זה היה סרט המתח הנהדר "הציפור עם פלומת הזכוכית" שנחשב לאחד ממבשרי הג'יאלו, סרטי האימה האיטלקיים המסוגננים של שנות השבעים והשמונים. היה ברור שסטורארו בדרכו להיות אחד הצלמים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע. הוא הרהיב גם בצילום האפוס של ברטולוצ'י "1900" בשנת 1976 ו"דיק טרייסי" מ-1990. לאחרונה שיתף פעולה עם וודי אלן ב"קפה סוסייטי" ו"גלגל ענק", והיה לאחד הדברים היותר טובים בשניהם. בשנה הקרובה אנחנו אמורים לראות עוד לפחות שלושה סרטים נוספים ממנו.
קשה לקבוע מהי עבודתו הטובה ביותר של סטורארו כי יש הרבה מהן. הלב והראש כמובן הולכים ל"אפוקליפסה עכשיו" למרות שלכל סרט אותו צילם יש את האיכויות שלו. ב"הקיסר האחרון" יצר סטורארו תנועה מדהימה גם של המצלמה וגם בתוך הפריים, ובעזרת המעצב האומנותי פרדיננדו סקארפיוטי (שהיה מועמד בהמשך על "צעצועים" אך הפסיד) ומעצב התלבושות ג'יימס אייצ'סון (שהיה מועמד שלוש פעמים. בזכות הסרט הזה, "יחסים מסוכנים" ו"התחדשות". הוא מעולם לא הפסיד), סטורארו מקים סערה מושלמת של התנגשויות בין צבעים קרים וחמים, עומקי שדה ומין שילוב דיויד ליני שכזה בין הדמות והסטינג.
על המוזיקה הנפלאה של הסרט חתומים רייוצ'י סקמוטו, קונג סו, ומנהיג להקת הטוקינג הדס – דיויד ביירן האחד והיחיד. האמת שלא היה לי מושג שבין כל הישגיו של ביירן יש גם אוסקר, ושמחתי מאוד לגלות זאת.

הסרט האהוב עלי משנת 1987 הוא כפי הנראה "מטאל ג'אקט" שהעניק לקובריק מועמדות לפרס התסריט המעובד, מה שיתברר בעתיד כמועמדותו האחרונה ביותר לאוסקר. אבל בשנה הזו היו לא מעט סרטים נפלאים אחרים. אם אני הייתי צריך לבחור את חמשת המועמדים שלי, הם היו: "מטאל ג'אקט", "מלאכים בשמי ברלין", "רובוקופ", "הבלתי משוחדים" ו"נשק קטלני". שאר העולם בוודאי היה בוחר ב"הנסיכה הקסומה", ואני לגמרי יכול להבין. שנת 1987 היא גם השנה של "אימפריית השמש", "וול סטריט", "Evil Dead 2" שלא מעטים טוענים שהוא סרט האימה הטוב ביותר אי פעם, "ליבו של איינג'ל" שהוא בעיני אחת מפסגות עשייתו של אלן פארקר, "המכשפות מאיסטוויק", "הטורף", "בוקר טוב ויטנאם", "ריקוד מושחת", סרטו האחרון בהחלט של ג'ון יוסטון "המתים", "זקוף את אוזניך" המעולה עם גארי אולדמן ואלפרד מולינה, "נסיך האופל" המשובח של ג'ון קרפנטר, "שיגעון בחלל", "מעורר השאול" ו"ימי הרדיו" של וודי אלן. בישראל בלטו "חימו מלך ירושלים" וכמובן "בלוז לחופש הגדול". עם זאת, לאוסקר נשלח "לא שם זין" של שמואל אימברמן, אך לא הצליח לקבל מועמדות.

רשימת כל הזוכים של האוסקר ה-60:
הסרט הטוב ביותר: ג'רמי תומס – "הקיסר האחרון"
הבימוי הטוב ביותר: ברנרדו ברטולוצ'י – "הקיסר האחרון"
השחקן הראשי הטוב ביותר: מייקל דאגלס – "וול סטריט"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: שר – "מוכת ירח"
שחקן המשנה הטוב ביותר: שון קונרי – "הבלתי משוחדים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אולימפיה דוקאקיס – "מוכת ירח"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'ון פטריק שאנלי – "מוכת ירח"
התסריט המעובד הטוב ביותר: מארק פיפל וברנרדו ברטולוצ'י – "הקיסר האחרון"
הצילום הטוב ביותר: ויטוריו סטורארו – "הקיסר האחרון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פרדיננדו סקארפיוטי, ברונו סזארי ואוסוולדו דסידרי – "הקיסר האחרון"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'יימס אייצ'סון – "הקיסר האחרון"
העריכה הטובה ביותר: גבריאלה כריסטיאני – "הקיסר האחרון"
השיר הטוב ביותר: פרנק פרוויט, ג'ון דניקולה ודונלד מרקוביץ – "ריקוד מושחת" (היה לי מה זה כיף)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: רייוצ'י סקמוטו, קונג סו, ודיויד ביירן – "הקיסר האחרון"
הסאונד הטוב ביותר: ביל רואו ואיוון שארוק – "הקיסר האחרון"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: דניס מורן, ביל ג'ורג', הארלי ג'סאפ וקנת' סמית' – "יום במלכודת"
האיפור הטוב ביותר: ריק בייקר – "הארי וההנדרסונים"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: גבריאל אקסל – "החגיגה של באבט" (דנמרק)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: אביבה סלסין – "ארוחת הצהריים של עשר השנים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סו מארקס ופאמלה קון – "צעירים ברוחם"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרדריק בק – "האיש ששתל עצים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'ונתן סנגר וג'נה סו ממל – "אולם הריקודים ההטרוסקסואלי של ריי"
פרס מיוחד על עריכת אפקטים קוליים: סטיבן פליק וג'ון פוספיסיל – "רובוקופ"
פרס מפעל חיים: בילי וויילדר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "פלאטון" (1986)
22. "אנשים פשוטים" (1980)
23. "כחום הלילה" (1967)
24. "אמדאוס" (1984)
25. "אוליבר!" (1968)
26. "רבקה" (1940)
27. "כנפיים" (1927)
28. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
29. "גבירתי הנאווה" (1964)
30. "הקיסר האחרון" (1987)
31. "סיפור הפרברים" (1961)
32. "קרמר נגד קרמר" (1979)
33. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
34. "אדם לכל עת" (1966)
35. "כל אנשי המלך" (1949)
36. "סוף השבוע האבוד" (1945)
37. "גברת מיניבר" (1942)
38. "טום ג'ונס" (1963)
39. "תנאים של חיבה" (1983)
40. "העוקץ" (1973)
41. "גראנד הוטל" (1932)
42. "מרטי" (1955)
43. "ג'יג'י" (1958)
44. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
45. "המרד על הבאונטי" (1935)
46. "הדירה" (1960)
47. "גנדי" (1982)
48. "המלט" (1948)
49. "פאטון" (1970)
50. "מרכבות האש" (1981)
51. "סימארון" (1931)
52. "תהלוכה" (1933)
53. "זיגפלד הגדול" (1936)
54. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
55. "ברודווי מלודי" (1928)
56. "החיים של אמיל זולא" (1937)
57. "אמריקאי בפריז" (1951)
58. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
59. "הולך בדרכי" (1944)
60. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)