• פרויקט סרטי סטיבן קינג - הפרק האחרון בהחלט
  • WE ARE ONE דיווח נוסף של אורון מפסטיבל
  • מה קורה קאן: ההכרזה המבלבלת של פסטיבל קאן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 12
  • דיווח נוסף מהפסטיבל המקוון We Are One
  • דגימת כמה סרטים מהפסטיבל המקוון WE ARE ONE
  • ״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס
  • פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט

ערב עם דאריו ארג'נטו: "החתול בעל תשעת הזנבות", "זעזוע", "פנומנה", "אופרה"

5 במאי 2020 מאת אור סיגולי

על אף שאנחנו פה בסריטה כותבים על סרטי אימה בממוצע של יותר מפעמיים בחודש, מסקרים את הישן והחדש, המסחרי והאזוטרי, לא באמת התייחסנו לאחד היוצרים המשפיעים והחשובים ביותר של הז'אנר – דאריו ארג'נטו האיטלקי. אני לוקח את האשמה על עצמי לחלוטין.
ארג'נטו כמובן שצץ פה ושם בסריטה, בין אם בהתייחסות ל"סספיריה" או המורשת של סרטי הג'יאלו והמחוות להן זכו ("ברבריאן סאונד סטודיו", "העורך"), אבל רוב המקום שארג'נטו קיבל אצלנו עד כה היה בזכות ההקרנה המשובחת בפסטיבל חיפה לסרטו המשובח "אדום כהה". עכשיו אנחנו נתקן את זה עם פוקוס על ארבעה מסרטיו המוקדמים, שבעיני חשוב להכיר.

דאריו ארג'נטו נולד ברומא ב-1940, ואת הקריירה שלו החל כתסריטאי. בין היתר הוא חתום כאחד מצוות הכותבים של המערבון המופלא "היו זמנים במערב", ויועץ ל"יום המתים" של רומרו. בשנת 1970 ביים את סרטו הראשון, המותחן המעולה "הציפור עם פלומת הזכוכית" שזכה להצלחה, וביחד עם כמה במאים נוספים בני ארצו (לוצ'יו פולצ'י, מאריו באווה ועוד) הביא לתודעה העולמית סגנון קולנועי שכונה ג'יאלו ("צהוב", מחווה לרומני מתח זולים שזה היה צבע כריכתם). את הסגנון הזה מאוד קשה לאפיין, אבל מדובר בעיקר במותחנים מסוגננים ואלימים מאיטליה שנעים בין טראש מוחלט לבין עשייה קולנועית מרהיבה.
החל משנות השבעים ארג'נטו חתם את מעמדו כיקיר ז'אנר המתח והאימה. הוא מפורסם בעיקר בזכות סרט המכשפות שלו מ-1977 "סספיריה", יצירה שראיתי מספר פעמים ואני עדיין לא מצליח להבין מדוע דווקא היא הגיעה למעמד שלה. זה מחריף יותר ככל שאני צולל לפילמוגרפיה של ארג'נטו ומגלה עוד מסרטיו. לא רק שבעיני "סספיריה" הוא אחד החלשים שלו, אני באמת ובתמים מאמין שהרימייק שעשה לו לוקה גוואדנינו ב-2018 מתעלה עליו.

ארג'נטו עדיין מתהלך בנינו, ומסתבר שאפילו היה אורך בפסטיבל הסטודנטים של תל אביב ב-2013, אך סרטיו האחרונים לא זכו להתלהבות כמו בימיו הגדולים. האחרון שלו היה "דרקולה" מ-2012, שנחשב לאחת מנקודות השפל שלו. עם זאת, הוא כבר חתום על עוד שני פרויקטים אז נקווה שנזכה לראותם.
מעבר לסרטיו האישיים, ארג'נטו גם העמיד דור המשך בדמות בתו אסיה, שהפכה לשחקנית ובמאית ("עקוב הוא הלב"), וגם לאחד הקולות המשמעותיים בתנועת metoo#.

ארבעת סרטי ארג'נטו אותם ראיתי ממש לאחרונה (רובם נמצאים באתר הסטרימינג tubi) הם מחלקו הראשון בקריירה הענפה של היוצר האיטלקי, והם יופיעו פה בסדר כרונולוגי של יציאתם. כולם המלצות צפייה גם אם לא תמיד באותה איכות – אבל אני מבטיח לכם לפחות יצירת מופת אחת שיכול להיות והיא הסרט האהוב עלי ביותר שלו. נגיע אליה לקראת הסוף.

"החתול בעל תשעת הזנבות"
The Cat O’ Nine tails / Gatto a Nove Code

זהו סרטו השני של ארג'נטו, והוא יצא ב-1971, שנה אחרי "הציפור עם פלומת הזכוכית", ובאותה שנה בה יצא סרט נוסף שלו – "ארבעה זבובים על קטיפה אפורה". על פי השמועות ארג'נטו עצמו לא ממש מרוצה ממנו, ולא מתייחס אליו כאחת ההצלחות שלו.
במבנה ובעלילה הוא נשאר קרוב לסרטו הראשון, ולרוב הסרטים שבסקירה הזו – עיתונאי לשעבר שאיבד את מאור עיניו (קרל מלדן האמריקאי, זוכה האוסקר על "חשמלית ושמה תשוקה" של קאזאן) ועיתונאי חתיך ושזוף בקטע לא סביר (ג'יימס פנסיסקוס), יוצאים לחקור שרשרת רציחות שהחלה להתרחש לאחר פריצה משונה למכון מחקר גנטיקה, משם נראה שלא נגנב או נלקח דבר. עם זאת, כל אחד מהאנשים הקשורים איכשהו לצמרת המוסד מוצאים את מותם בזה אחר זה. אך מיהו הרוצח? ולמה?

"החתול בעל תשעת הזנבות" (אין באמת חתול בסרט. המונח מתייחס בדרך כלל לשוט המשמש לעינויים, אבל פה הוא מיוחס לחקירה המתפצלת ליותר מדי כיוונים) איננו באמת סרט אימה, אלא יותר שייך לז'אנר המתח, אולי אפילו מותחן-פראנויה. הוא מתנהל כמו חקירה בלשית אחד-לאחד, ממש לפי הספר.
מה שבעיקר עובד לטובתו אלו הסגנון הקולנועי העשיר של ארג'נטו, הצילום של אריקו מנקצר, והשחקנים שאמנם מדובבים כולם לאיטלקית לא משנה באיזו שפה דיברו על הסט, אבל בכל זאת מייצרים דמויות מעניינות ואקספרסיביות, גם אם במקביל מוגזמות וקומיקסיות.

בצפייה עכשווית הסרט גם מהנה ברמת הנוסטלגית, עם צ'יזיות שאפשר להשיג רק כאשר אין בדמם של היוצרים ולו טיפת ציניות. זה מסוג הסרטים שבהם יש סצנה בה אישה מתקשרת לבלש בטלפון ואומרת "אני יודעת מי רצח את בעלי! רגע… אני שומעת משהו מהחדר השני. אלך לבדוק ואחזור לספר לך". היא לא חוזרת.
עוד רגע שנוגע באלוהות הוא כאשר אחד הגיבורים שואל את הרוצח (או הרוצחת. אני לא מספיילר, אלא משתמש בלשון זכר כדי לא לסרבל) היכן הילדה שנחטפה. בתמורה הרוצח פורש לו את כל המניעים למעשיו עד כה, בפירוט קיצוני, כאשר בסופו של המונולוג מסתכל עליו הגיבור בעיניים תוהות ואומר, באמת במילים האלה, "זה לא מה ששאלתי. אני רק רוצה לדעת איפה הילדה…". זה מקסים כי בעיני אין פה אירוניה או התחכמות, זה פשוט הסרט כמו שהוא, ואני משוגע על הדברים האלה.

הבעיה העיקרית היא שעל פני כמעט שעתיים, "החתול" פשוט נמרח. אין לו שום סיבה להיות יותר מתשעים דקות, בטח כשהעלילה לא מפותלת דיה, ולנו כצופים אין הרבה הזדמנויות לפענח מי הרוצח. רק נותר לנו לחכות לרגע האחרון בו ייחשף. זה גורם לצפייה להיות קצת אפאטית.
אני מבין למה ארג'נטו לא משתגע ממה שיצא תחת ידיו, וזה גם לא הסרט שהייתי ממליץ להתחיל ממנו את ההיכרות עם היוצר הפורה, בעיקר כי הוא גרסה פחות מהודקת ומרשימה של "הציפור עם פלומת הזכוכית". ועם זאת, הוא ברק בבקבוק של הג'יאלו וזה כיף בפני עצמו.

"זעזוע"
Tenebre

בין "החתול" לסרט הזה שבוים ב-1982, הקריירה של ארג'נטו עברה מהפך מוחלט. "זעזוע" יצא אחרי "סספיריה" ו"אדום כהה" כאשר ארג'נטו כבר היה סופר-סטאר. עם זאת, סרטו מ-1980 "אינפרנו", המשך ל"סספיריה", די נכשל וארג'נטו רצה לחזור אחורה אל המותחנים שאותם עשה בתחילת הקריירה.
בהקשר הזה, "זעזוע" הוא ממש המשך ישיר תמטית ל"טרילוגיית החיות" ("הציפור עם פלומת הזכוכית", "החתול בעל תשעת הזנבות", "ארבעה זבובים על קטיפה אפורה"), רחוק מהטרללת העל-טבעית של "סספיריה" ו"אינפרנו".
אבל עדיין, הסרט הנוכחי הולך רחוק יותר מבחינת האלימות והקיצוניות מ"טרילוגיית החיות", ולמעשה יש בו סיקוונס אחד לקראת סופו – למעשה אפשר לומר שכל ה-15 דקות האחרונות שלו – שהן פשוט פסגה של ג'יאלו שלאחריה הייתי חייב לעצור את הצפייה, לחזור אחורה ולראות אותה שוב. רוב הסרט נע בין הטוב לסביר, אבל באמת שהכל שווה את רגעיו האחרונים, כאלו שהשפיעו על לא מעט יוצרים לאחר מכן, האיכותיים ביותר שבהם הם בריאן דה פלמה ("הבלתי משוחדים") וקנת' בראנה ("רצח מן העבר").

על פי תסריט מקורי שלו, ארג'נטו שוב עוקב אחר גבר מכובד המוצא את עצמו מעורב בפעולותיו של רוצח סדרתי מרושע. הפעם הגיבור הוא פיטר ניל, סופר ספרי מתח אמריקאי (אנתוני פרנסיוסה, שהיה מועמד לאוסקר ב-1957 על "כובע מלא גשם") המגיע לאיטליה לקדם את ספרו החדש. ממש במקביל, רוצח משוגע מתחיל לפעול, מעצב את פשעיו מתוך דפי ספריו של ניל, רובם כמובן עם כמה שיותר ניצול של הגוף הנשי. לא הצפייה הכי קלה כרגע.

"זעזוע" הוא בעיני אחד מסרטיו הטובים של ארג'נטו, אבל גם פה יש כמה מעידות בולטות. התסריט חסר הגיון לחלוטין, ודי ברור שמלאכת בניית הנראטיב איננה הדבר המרכזי שהיה בראשו של ארג'נטו. לנסות לעקוב אחרי מי ולמה, איך ומתי, זה עניין די מתסכל בסרט הזה. ככזה, יש בו לא מעט רגעים מתים בהם הסרט מתקשה להתרומם. אבל למרבה השמחה על המצלמה היה אמון לוצ'יאנו טובולי, הצלם המופלא של "הנוסע" (אנטוניוני) ו"טיטוס" של ג'ולי טיימור, עליו אני באמת לא יודע איך נשמט ממועמדי האוסקר. יש פה כמה שוטים ארוכים ודי מדהימים, הבולט שבהם הוא כזה שמסתובב סביב בית רב חדרים כאילו המצלמה מרחפת בעצמה. באמת נפלא.
החולשה, או חוסר העניין, של ארג'נטו כתסריטאי היא באמת מכה קשה ל"זעזוע", אבל רק כדי להחזיר אותנו למה שחשוב – יש פה כמה סיקוונסים מדהימים, בראשם כאמור זה החותם את הסרט. בית ספר לבימוי של מתח ואימה, הכולל את שפריץ הדם הכי מעולה שראיתי מזה המון זמן בסרט.

"פנומנה"
Phenomena

אפשר להתייחס לזה כירידה לצורך עלייה, אז תישארו אתי. מדובר בסרט שביים ארג'נטו ב-1985, שלוש שנים אחרי "זעזוע" ושנתיים לפני "אופרה" אליו נגיע ממש עוד מעט, ואני מפציר בכם להישאר.
"פנומנה" הוא שילוב של ארג'נטו הראשוני וזה המתקדם יותר, שילוב שאי אפשר לכנות אותו אחרת מאשר "הכל חוץ מכיור המטבח". באמת שמדובר באחד הסרטים הכי עמוסים, מחורפנים ומפוזרים שראיתי בימי חיי. ואם להתשמש במילותיו של סטפאן מ"סאטרדיי נייט לייב": בסרט הזה יש הכל – נערות עם כוחות על טבעיים שמשוחחות עם חרקים, ילדים מעוותים וקטלניים, שימפנזה בתפקיד מרכזי, רוצחים סדרתיים, ראשים מתגלגלים, פנימיית נערות עם סודות אפלים, מדען בכיסא גלגלים, סיוטים נבואיים, זבובים שפותרים רצח, קול-על שמופיע לחצי סצנה ואז לא חוזר לעולם, חדרים סודיים, ברכה מלאה גופות מרקיבות, סיפורי אונס, וזה עוד לפני ספויילרים והשימוש המוזיקלי המחורפן. זה בכלל הרג אותי – כל הסרט מולחן בכלי מיתר ועניינים ספוקיים כאלה של סרטים על טבעיים, אבל בסצנות הרצח נכנס פנימה ההאבי-מטאל של "גובלין" בלי שום קשר. בפעמים הראשונות שזה קרה חשבתי שאולי אני שומע את זה מהדירה של השכנים, כי כל קשר בין המוזיקה לטון של הסרט לא קיים.
ארג'נטו זרק את כל הפסטות על הקיר כדי לבדוק מה נדבק, והתוצאה היא מטבח מאוד מאוד מטונף.

מבחינת עיצוב וצילום, הסרט הזה מתהדר בעשייה לא רעה, גם אם מעט אייטיזית. נקודות נוספות לזכותו הן ליהוק של שני שחקנים הוליוודיים לסרט – דונלד פלזנס מתהילת "האלווין" כאנטמולוג הנכה והחביב, ולא אחרת מאשר ג'ניפר קונלי בת ה-15, בדיוק באמצע בין "היו זמנים באמריקה" ל"המבוך", ו-16 שנה לפני האוסקר על "נפלאות התבונה".
לא פלזנס ולא קונלי יודעים מה לעשות בסרט הזה, ונדמה שהיה קצת קשה להם להתמודד עם הסט, אבל רק הנוכחות שלהם היא משמחת. ובאמת, זה קצת מוזר לי להגיד את זה על ילדה בת 15, אבל קונלי כל כך יפה שזה מרגיש כמעט לא מהעולם הזה.

על אף שיש בו את כל האלמנטים שאני סאקר שלהם בסרטים, מצאתי את עצמי די משתעמם במהלך "פנומנה", בעיקר בגלל שגם הוא נושק לשעתיים ובשום קיום סביר סרט כזה לא צריך להגיע לשם. מבין כל סרטי ארג'נטו שראיתי (עדיין יש לי חורים מהפילמוגרפיה העכשווית שלו), זה ללא ספק המתסכל והחלש ביותר מכולם – אולי בתיקו עם "סספיריה".
ובכל זאת, לא הייתי פוסל אותו לחלוטין, במיוחד אם אתם אוהבים את סרטי האימה שלכם מטורללים לחלוטין. יש פה ממה ליהנות ויש מה להעריך, פשוט ביחס לשאר הסרטים בסקירה הזו, הוא היה הצפייה הקשה ביותר שלי.

"אופרה"
Opera

אני מקווה שהצלחתם להגיע עד לכאן, ושרמת הריכוז שלכם עוד בסדר, כי פה זה הופך להיות רציני.
האמת היא שאני לא יודע מה קרה לארג'נטו ב-1987, אבל אם הייתי צריך לחשוב על תיאוריה, הייתי אומר שהבמאי בן ה-47 כנראה קיבל איזושהי חוות דעת מאוד מפחידה מהרופא שלו, כנראה שהוא עומד למות בקרוב. ועם המטען הזה, עם הרצון לעשות סרט אחד ענק ולתת את כל מה שיש לך גם במחיר של איבוד הכרה, ארג'נטו ניגש ל"אופרה".
הוא מביים לסרט הזה את הצורה, כאילו כל שוט הוא עניין של חיים ומוות. אין פה שנייה אחת שהיא לא תצוגת יכולת של במאי ענק, ואני בקושי הצלחתי לסגור את הפה במהלך הצפייה. איזה טור-דה-פורס של איש עם מצלמה הסרט הזה. איך "סספיריה" הוא הסרט הכי מוכר שלו, ו"אופרה" הוא עניין של מעריצים בלבד, את זה אני לא מבין.

גם התסריט לא רע, במונחים של ארג'נטו כמובן, והוא עוסק במאחורי הקלעים של האופרה "מקבת'". יום לפני הבכורה, הסולנית הראשית עוזבת את החזרות בזעם. בדרך החוצה היא נדרסת על ידי מכונית ושוברת את הרגל. ההצגה חייבת להמשך ולכן ההפקה פונה אל מחליפתה, סולנית צעירה שעדיין לא עשתה את בכורתה על הבמה. היא מפחדת, גם כי "מקבת'" היא אופרה מקוללת מסתבר וגם כי היא קצת טראומתית בעקבות הרצח של אמא שלה בילדותה, אל תשאלו, אבל משתכנעת כי ברור. כבר בהצגת הבכורה משהו משתבש, פנס נופל ואחד מעובדי המקום מוצא את מותו הלא טבעי. לאחר מכן, מישהו עם ונדטה מחליט לפלוש לחייה של הסולנית, ורוצח אנשים בזמן שהוא מכריח אותה להביט (בעזרת סיכות המוצמדות לעיניה. אנשים עם רגישות לקלוז-אפים על עיניים אולי כדאי שיוותרו). יחד עם במאי ההצגה (איאן צ'ארלס מ"גנדי" ו"מרכבות האש", שנפטר מאיידס שנתיים לאחר הסרט), בלש, ואנשי הפקה, הם מנסים להבין מי עומד מאחורי המעשים הנפשעים.
זה מדהים איך אני מספר לכם כבר על ארבעה סרטים, כולם עם אותה עלילה, ואני עדיין נלהב מזה. לא ברור.

ל"אופרה" כמה מהרגעים הקולנועיים הכי מדהימים שראיתי. אפילו בסצנות כביכול שגרתיות, ארג'נטו והצלם שלו רוני טיילור (זוכה האוסקר על "גנדי") מרימים שוטינג מפואר, ולא חוסכים בכלום. יש פה באמת כמה תנועות מצלמה שאני לא יודע איך הם עשו, כשהשיא הוא במחול עורבים ספירלי מעל יושבי אולם האופרה. כל שנותר לי להתפלל לאלוהי הקולנוע הוא שיום אחד יתאפשר לי לצפות בזה על מסך גדול. הדבר הראשון שאני עושה כשסינמטק חולון נפתח מחדש (במהרה, אמן) הוא לנסות ולהביא עותק של זה להקרנה.

מהנקודה הזו שאר הפילמוגרפיה של ארג'נטו נעלמת ממני, ויש בי איזשהו חשש ש"אופרה" הוא השיא שלו כבמאי (זו גם ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר שלו), אבל אני ללא ספק עומד להמשיך ולחפש את סרטיו הבאים ובתקווה לכתוב עליהם.
בינתיים, אם צילום קולנועי מעניין אתכם, ואם אתם מאלו שכבר איבדו את האמון בסרטי האימה והמתח, חפשו עותק איכותי של "אופרה" (גם הוא נמצא ב-tubi), החשיכו את החדר, הניחו את הטלפון בצד, ותלמדו את הסרט הזה. מאסטרפיס של הז'אנר.