• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"סוספיריה", סקירה ופרשנות

2 בנובמבר 2018 מאת אור סיגולי

זו כבר הפעם השנייה תוך עשרה חודשים שאנחנו עומדים מול סרט חדש של הבמאי האיטלקי לוקה גוואדנינו. לא רע בהתחשב בכך שמתוך ארבעת הסרטים שביים עד שנה שעברה, רק אחד מהם הופץ בארץ ("אני אהבה"). האמת היא ששני סרטיו הראשונים בקושי יצאו את גבולות איטליה: הראשון היה "הפרוטגוניסט" שאפילו גוואדנינו די מתכחש אליו, והשני הוא "מליסה פ." שבו דווקא השקעתי זמן וזה התברר כמפח נפש גדול. בין "אני אהבה" ו"קרא לי בשמך", גוואדנינו ביים את "גלים גבוהים" (A Bigger Splash) שבארץ הוקרן בפסטיבל חיפה אך נמנע מהקרנות מסחריות.
"סוספיריה" (Suspiria) מגיע אלינו אחרי "קרא לי בשמך" שהופץ בתחילת 2018, והיה אחד הסרטים המדוברים של השנה, הועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר, זכה בפרס התסריט המעובד (ג'יימס איוורי, אם כי לפי גוואדנינו עצמו מעט מאוד מהגרסה של איוורי נותרה בדראפט הסופי), הכיר לנו את טימותי שאלאמה ("ילד יפה") והתמקם כאחד הסרטים הלהט"בים הגדולים של תקופתנו. יופי של ניצול מומנטום מצד גוואדנינו, אין מה לומר.

אני אמנם ממחנה האדישים ל"קרא לי בשמך", אבל מעריץ גדול הן של "אני אהבה" והן של "גלים גבוהים", ולכן לא יכולתי לדכא את התלהבותי מכך שהבמאי בן ה-47 נכנס עמוק אל טריטוריות האימה עם רימייק לאחד מסרטי האימה המוכרים והאהובים, שבעברית נודע כ"אישה בצל הפחד" או "סספיריה".
יצא גם שהסרט הזה סוגר מעגל מאוד יפה בתחום האימה בעולם ההפצה הישראלי של 2018. המון סרטי אימה מכל הסוגים ראו אור מקרנה בציון, וככזה אני לא יכול שלחבק בחיבה וירטואלית את המפיצים שלקחו סיכונים ואת הקהל שהפך את זה לכדאי. אמנם "תורשתי" נפל בין הכיסאות (אך הוקרן בפסטיבל חיפה והגיע ל-yes), אבל בין "מקום שקט", "מבוך האימה", "האלווין", "הנזירה", "במעמקי המסדרון האפל", "הבית עם השעון המסתורי", "המנסרים מטקסס: ההתחלה", "עיר המתים 2" (כלומר, "יום המתים: בלאדליין") וסרטי ז'אנר מגוונים כמו "חיפוש" ו"משודרג", קולנוע האימה קיבל ייצוג מרשים למדי.

הסיבה שאני אומר שמדובר בסגירת מעגל, היא כי "סוספיריה" מגיע בשלהי השנה שנפתחה עם הופעתו המפתיעה בקולנועים המקומיים של סרט מטריד ומאוד מסוגנן אחר, "להרוג אייל קדוש", וכך 2018 התחילה והסתיימה עם שני סרטים מקריפים ועוכרי שלווה שלוקחים את ז'אנר האימה למקומות מאוד מעניינים, ובעיקר מאוד מאתגרים.
ככזה, בעקבות מהותו של "סוספיריה" החדש כסרט שיש הרבה מה לבחון ולנבור בו, אני אחלק את הסקירה הזו לשניים. הראשון יהיה במתכונת רגילה ונטולת ספויילרים לחלוטין, ובחלק השני אציע פרשנות, או קריאה, שלי למתרחש וזה יצריך ממני להתייחס לכמה פרטים שלדעתי אמנם לא יהרסו לכם את החוויה, אבל ייתכן וחלקכם ירצו להימנע מהם טרום הצפייה. זה יגיע רק אחרי אזהרת ספויילרים מהבהבת שלא תוכלו לפספס, אז כך או כך קראו ללא חשש.

הבסיס לסרטו החדש של גוואדנינו, "סספיריה" כאמור, הוא סרטו של אחד מבמאי האימה המוכרים ביותר, דריו ארג'נטו, גם הוא איטלקי כמובן. הסרט יצא לבתי הקולנוע בשנת 1977 והפך להיות אחד מסרטי הדגל של תנועת האימה האיטלקית ג'יאלו ולאחד מסרטי האימה המשפיעים והאהובים. האמת היא שלאחרונה אני שומע יותר ויותר קולות שתומכים בצד שלי בעניין, והוא ש"סספיריה" מהותו נעוצה כולה בוויזואליה שלו ומעבר לזה אין בו הרבה. או לפחות, לא שרד ממנו הרבה. זהו סיפורה של צעירה אמריקאית המגיעה לגרמניה לאקדמיה יוקרתית למחול, ולאחר שכמה מחברותיה מוצאות את מותן במיני דרכים מעניינות, מגלה שיש כוח אפל מאוד במעמקי המסדרונות. אורכו כשעה וחצי של תאורה אקספרסיוניסטית פסיכדלית וסטים מרהיבים שעוטפים עלילה כמעט לא קיימת, התנהלות טיפשית למדי של כל הדמויות, ומעט מאוד עניין או פחד לצופים.
גוואדנינו, למרבה השמחה, אמר שמטרתו היא לא לשחזר מחדש את עלילת הסרט אלא את החוויה של הצפייה הראשונה בו. עדות ראשונה לכך היא שהגרסה החדשה ארוכה בשעה שלמה יותר מהמקור (מה שהופך אותו לאחד סרטי האימה הארוכים ביותר אי פעם) ועלילה חדשה המקבילה לזו של התלמידה האמריקאית התווספה אליו.

"סוספיריה" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון, משם עופר חלק את רשמיו ממנו, ויצא ממש לאחרונה בבתי הקולנוע בארה"ב, מפתיע את כולם כאשר זכה להתלהבות גדולה לא רק מהביקורת, אלא גם מהקהל. אולי אלו רוחות חג ליל כל הקדושים שנשבו השבוע בארה"ב, אבל סרט האימה הארטיסטי והארוך הזה הפך להיות הסרט שהביא הכי הרבה כרטיסים פר אולם הקרנה ב-2018, והשבוע אמזון החליטה להרחיב את הפצתו לכ-250 אולמות נוספים ברחבי המדינה. קשה לומר שהוא בדרכו לכסות את תקציבו במהרה (שעל פי הדיווחים עומד על 20 מיליון), אבל אלו חדשות טובות בהחלט.

את הגרסה החדשה כתב דיויד קאיגאניק (הסדרה "The Terror", "גלים גבוהים" ובקרוב ייצא רימייק האימה הנוסף שכתב, זה ל"בית קברות לחיות"), ועלילתו מתרחשת בשנת הסרט המקורי, 1977, וגם היא בגרמניה. אבל בשונה מסרטו של ארג'נטו, היא לא נפתחת בסטודנטית האמריקאית המגיעה בליל סערה אל האקדמיה, אלא בקליניקה של פסיכיאטר גרמני זקן, המקבל אליו צעירה אמריקאית (קלואי גרייס מורץ) שנמצאת במצב מניה מתקדם, ואומרת כמה דברים קשים על אותו בית הספר למחול. רק לאחר מכן נתוודע אל סוזי (דקוטה ג'ונסון מטרילוגיית "50 גוונים" ו"גלים גבוהים") המגיעה לגרמניה מאוהיו, ומבקשת להיבחן לבית הספר. מהר מאוד תופסת את תשומת ליבה של המורה הראשית שם, מאדאם בלאנק (טילדה סווינטון, שזהו שיתוף הפעולה הרביעי שלה עם גוואדנינו), והופכת לרקדנית הראשית של הקבוצה, מחליפה נערה אחרת שנעלמה ללא עקבות.
בזמן הזה, יוצא אותו פסיכולוג לברר מה עמד מאחורי התמוטטותה של הפציינטית הצעירה שלו, ותוך כדי נאבק בזיכרונותיו מהמלחמה, ומהיעלמות האישה שאהב, אותה מגלמת ג'סיקה הרפר, כוכבת הגרסה המקורית.

מי שמכיר את הקולנוע הגוואדנינואי יכול להיות בטוח בדבר אחד: הסרט הזה יהיה מרהיב לצפייה. ואכן, הוא לא מאכזב. בעזרת הצלם התאילנדי סאיומבהו מוקדיפרום הנפלא ("קרא לי בשמך", "אנטוניה") ומעצבת הסטים הישראלית-לשעבר ענבל וויינברג ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), "סוספיריה" 2018 מחייה את גרמניה המחולקת ובעזרת טונים מונוכרמטים לוקח אותנו חזרה אל הקולנוע של אותה תקופה. אולי זה רק אני, אבל חוויתי פלאשבקים נפלאים של ריינר וורנר פאסבינדר לאורך כל הדרך. בנוסף, בעזרת העריכה של וולטר פאזאנו והמוזיקה של סולן רדיוהד תום יורק, הסרט מעמיס על עצמו שכבות על גבי שכבות, נכנס לעיתים לאיזורים מהורהרים ומדיטיביים רק כדי לשבור אותם ברגעי אימה מטרידים למדי, עד לשיא שעוצב בדמות התופת של דנטה, או גרסתו הקולנועית – "120 יום של סדום" מאת פאזוליני.
קרדיט נוסף שאני מרגיש צורך להזכיר הוא של כוראוגרף הסרט דאמיין ג'לה, שהרים שתיים מסצנות הריקוד הכי יפות שראיתי בקולנוע, אם כי יש לי הרגשה שהן חוטאות למדי לתקופת הסרט. אבל זה בסדר. כמו שנראה עוד מעט, ריאליזם לא כלול בחוזה.

בעיני גוואדנינו וקאיגאניק עשו בדיוק מה שצריך לעשות כשניגשים לרימייק. כלומר, נשענים עליו כדי לומר משהו חדש ואחר, ולא בהכרח משחזרים אותו לטובת אלו שפספסו אותו בסיבוב הקודם עם כמה קריצות ומחוות (כמו שאנחנו רואים עכשיו עם "כוכב נולד", "הגננת" והסיקוול ל"האלווין"). "סספיריה" הוא לא יותר מתירוץ ל"סוספיריה", והוא יצירה שלחלוטין עומדת בפני עצמה במנותק, ובעיני גם מתעלה עליה בערך בכל אספקט.
"סוספיריה" הדהים אותי. לא רק באווירה שלו, אלא גם בדרך הסיפור (עליה נתעכב בשלב הספויילרים), ובעולם שהוא ברא.

ישנם שני דברים, עם זאת, שמונעים ממני להלל את הסרט הזה ללא סייגים, ואפילו הפכו את המסע למקרטע פה ושם. הראשון, והפחות משמעותי, הוא הפאתוס הגדול בו מתנהל הסרט. הוא אכן עוסק בנושאים כבדים ומדכדכים למדי, אבל הוא מתנהל כאילו משקל כל העולם על כתפיו והכל בכבדות וברצינות עצמית מוגזמת להפליא.
השני, והבעייתי יותר, הוא אורכו. בעיני "סוספיריה" מצטרף לסרטים כדוגמת "אמריקן האני" ו"בערה" שמוקרן כעת גם הוא בבתי הקולנוע – סרטים מצוינים שאם היו מורידים מהם כחצי שעה או קצת יותר, היו נתפסים בעיני כיצירות מופת אולטימטיביות. האורך המוגזם הופך את "סוספיריה" לסרט זחוח שללא ספק ירחיק ויתסכל לא מעט מהצופים שלו. תסכול שגם אני חוויתי, וזה אחד מסרטי השנה שלי.

בשלב הזה אנטוש את ההסתכלות הכללית ואכנס ליותר פרטים ולפרשנות שלי לסרט, ומה מצאתי בו שהיה כל כך מסעיר. אז החל מרגע זה – ספויילרים.

סיפורה של הרקדנית האמריקאית הנשאבת לעולם האופל של האקדמיה הגרמנית לבלט אמנם תופס את רוב זמן המסך, אבל ברור לנו שזה איננו הסיפור המרכזי. כדי לחשוף את טבעו האמיתי, אני טוען שהמפתח לליבו של הסרט נעוץ בהחלטה ללהק שתי שחקניות ליותר מתפקיד אחד.
במקרה הראשון מאוד קל לזהות – טילדה סווינטון איננה רק מאדאם בלאנק, אלא גם הפסיכיאטר המזדקן בעצמו, תחת מעטה איפור כבד. אבל ישנה עוד דמות אותה היא מגלמת, שמוזכרת החל מראשיתו של הסרט ומתגלה רק בסופו, זו של מאדאם מרקוס. באחד משלביו המוקדמים של הסרט אנחנו רואים את מורות המחול מתארגנות לבוקר חדש כשברקע נשמעת הצבעה שלהן לגבי זהות המנהלת החדשה, כאשר הבחירה היא בין בלאנק למרקוס. מרקוס נבחרת. רק בשיאו של הסרט, המתרחש במעמקי האקדמיה, נראה ונבין את ההבדלים בין שתי המאדאמיות: בלאנק ("לבן") היא האנושית והחיובית יותר, כאשר מרקוס היא הרוע המוחלט, גוש בשר רוטט ונוזלי שכאילו יצא מסרט של דיויד קרוננברג.
מכיוון שאנחנו לא בסרט של אדי מרפי, אפשר להסיק שהבחירה בשחקנית אחת לשלוש דמויות היא מעבר לדאחקה, ולדעתי בעצם מדובר בשלושה ייצוגים של אותה הדמות. הנשים הן בעצם התגלמות של אותו פסיכיאטר, דמויות אותן הוא ברא במוחו הקודח והרדוף על ידי זיכרונות המלחמה המרים, ואהבתו שהלכה לבלי שוב. כך אפשר לראות באקדמיה, הנקרעת בין שתי מנהיגות, את גרמניה השסועה על ידי החומה.

השחקנית הנוספת המגלמת יותר מתפקיד אחד היא דקוטה ג'ונסון, שנותנת הופעה מצוינת (אבל נראית מבוגרת מדי לתפקיד). דמותה המרכזית היא סוזי האמריקאית בעלת החזות התמימה שנוכחותה מביאה גרעין של פורענות, כפי שלא קל לפספס בסצנת הריקוד הבלתי נשכחת שלה בה היא נכנסת לטראנס בחדר החזרות, כאשר בחדר מקביל הסטודנטית שאת מקומה היא יורשת מתעוותת ונשברת. מילולית. מאוד מאוד מילולית.
דמותה השנייה, כמו מאדאם מרקוס גם היא מופיעה רק בסוף, היא של אמא סוספיריום, הכוח האפל והנורא ביותר ששולט באקדמיה, כלומר בגרמניה, אולי אפילו באירופה. כך הסרט גם אומר משהו על הנוכחות של אמריקה בקונפליקט האירופאי וגם ממשיך להזכיר לנו שאת כל מה שמתרחש באקדמיה אנחנו לא צריכים לקחת פשוטו כמשמעו.

האמת היא שלא צריך להתרכז יותר מדי בשביל להבין את זה. באפילוג של הסרט מגיעה סוזי למיטתו של הפסיכיאטר, ומזכירה לו את שמות בנות האקדמיה "אותן יצרת". די מבהירים לנו בשלב הזה שכל עלילת בית הספר למחול הוא לא יותר מנבכי תודעתו הקורסת של גרמני זקן, שנפשו מסרבת להשתחרר מרגשות האשם של ימי המלחמה (עוזרת לנו קריאת הכאב שלו בזמן שהוא נלקח אל מעמקי הגיהנום וצועק "האם אין גברים אחרים בגרמניה להאשים?". ציטוט לא מאוד מדויק), והעולם המסויט והמסוכן שנרקם לנגד ענינו בשעתיים וחצי הארוכות האלו הוא חשבון נפש, הזיה קודחת ממוחו של אדם שאיבד את היקר לו מכל.

"סוספיריה" איננו סרט על רקדנית ומכשפות, הוא סרט על חברה שאיבדה את אנושיותה, על כוחות אופל שנמצאים בנו ואיננו יכולים לדכא, וכל כולו הוא ייצוג של אשמה וכאב.
בשלב הזה כמובן תקום קול הזעקה שעם כל הכבוד לסאבטקסט, אין בו כל טעם אם הדרך לשם משעממת. בכל זאת היינו שם ב"אמא!" בשנה שעברה. אני גם בוודאי לא אומר שמי שהתעמק וראה בו פרשנויות שונות חייב לאהוב אותו, זה לא הולך ביחד, אבל בשבילי זה עבד. אני מצאתי את הרמזים הקטנים משובצים לאורך כל הסרט מסקרנים, ולכן ההנאה שלי הייתה כפולה – גם לנסות ולהבין מה בעצם קורה כאן, וגם להיסחף אל תוך העולם של "סוספיריה", על אף שלא אשקר, בהחלט היו אי אלו חלקים בהם איבדתי ריכוז.
ככזה, האפילוג איננו טוויסט מבחינתי, אלא רק הסבר למי שעדיין יש לו כוח לשמוע, וכזה שמעניק לסרט החדש ייחוד וערך מוסף, כמו גם מבטיח שהצפייה השנייה תהיה שונה לחלוטין מזו הראשונה. מבחינתי אלו כל הדברים שהיו חסרים ל"סספיריה" מ-1977. ובעצם לרוב הסרטים שראינו השנה.