• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"האלווין" (2018), סקירה

25 באוקטובר 2018 מאת אור סיגולי

שנת 2018 כפי הנראה תיזכר כאחת מהשנים הטובות ביותר בתחום סרטי האימה. וזה לא קשור בהכרח לאיכותם (כי על זה תמיד אפשר להתווכח) אלא לשילוב של זה ושל העניין והשיח שהם מייצרים. השנה נפתחה עם זכייתו באוסקר התסריט של "תברח" והמשיכה עם סרטים שהיו ללהיטים, מפתיעים יותר או מפתיעים פחות, וחוללו תשומת לב רבה: "מקום שקט", "תורשתי", "מנדי" ו"הנזירה" ליוו אותנו מאפריל ועד לרגע זה בו "האלווין" לשמו התכנסנו פתח באופן יוצא מן הכלל בקופות, ועוד יש לנו את "סוספיריה" בדרך.
סרטי האימה ממשיכים להוכיח פופולריות גבוהה והרף שלנו רק עולה, בטח כשתור הזהב של הטלוויזיה גם הוא משתתף בחגיגה עם דברים כמו "אימה אמריקאית", "The Terror", "מי מתגורר בבית היל", "צ'אנל זירו" ועוד רבים.

"האלווין" (Halloween) נכנס בהקשר הזה למקום מאוד מעניין כי נראה שמאחוריו עומד רצון לא רק להיות הצלחה קופתית, כמו כל סרט יש להניח, אלא גם להיות אירוע, ופה יש משהו שהרבה יותר מורכב לפצח. את השאיפה הזו אפשר לראות בכמה בחירות: הראשונה היא להפוך אותו להמשך ישיר לקלאסיקה של ג'ון קרפנטר מ-1978, ובכך להתעלם לחלוטין משבעה סרטי המשך (האחרון שבהם משנת 2002) שדרדרו את המותג לתהומות נמוכים למדי; השנייה היא להחזיר את ג'יימי לי קרטיס לתפקיד ראשי ובכך להניח את הסיפור בידיה של דמות נשית; השלישית היא להביא במאי שאיננו מזוהה עם סרטי אימה, אלא מישהו שמאחוריו עומדים שנים של קולנוע איכותי לצד קומדיות פרועות; והרביעית היא לגרום לג'ון קרפנטר לפרוס את חסותו על העניין ולא רק לקבל את אישורו, אלא להפוך אותו לחלק פעיל מהפרויקט – כמפיק אחראי וכמלחין.
בקלות יכלה חברת ההפקה בלומהאוס להרים סרט המשך חסכוני שיחזיר את תקציבו תוך כמה חודשים. הם בחרו שלא. הם עשו מעל ומעבר כדי שלא משנה מה, לא נוכל לבטל את סרט ההמשך כמסחטת כסף. זה הדבר שהכי עניין אותי בבחינת "האלווין" מודל 2018, והתוצאות, בעיני, הן לכל הפחות מעניינות.
(הסקירה נטולת ספויילרים לחלוטין, מלבד תיאור מאוד כללי של העלילה. קראו ללא חשש)

למקרה שלא יצא לכם לקרוא את סקירת כל סרטי מותג "האלווין" (שבארץ הופץ עד כה כ"ליל המסכות") לקראת הסרט החדש, אתמצת רק את מה שאתם צריכים לדעת: ב-1978 יצא "האלווין" הראשון, היה להצלחה קופתית משוגעת והתברג כאחד מסרטי האימה הטובים ביותר אי פעם. הסיפור המצמרר שלו התחיל בילד בן 6, מייקל מאיירס שמו, שרוצח את אחותו הגדולה בלי סיבה הנראית לעין, ומאושפז במוסד סגור. 15 שנה לאחר מכן הוא מצליח לברוח ובערב חג ליל כל הקדושים חוזר לעיירתו הדונפילד, שם מתקבע על תיכוניסטית חביבה בשם לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס) ובדרך לשחיטתה רוצח את כמה מחבריה. חמישה קורבנות מצליח לצבור מאיירס, חמוש בסכין ארוכה ומסכה מפחידה, לפני שהוא נפצע על ידי לורי ונורה על ידי הדוקטור שליווה את חייו במוסד – דוקטור לומיס, שמרוקן עליו מחסנית ומפיל אותו מהקומה השנייה. אך למרבה ההפתעה, גופתו של מאיירס לא נמצאת שם, והאימה עדיין משוטטת לה בחוץ.

מהנקודה הזו אתם מוכנים ל"האלווין" החדש, שכאמור מתעלם מכל מה שקרה לאחר מכן (כולל הגילוי בסרט השני שלורי היא אחותו הצעירה של מייקל) ופותח את העלילה בדיוק 40 שנה לאחר מכן. לורי אמנם הפכה לאמא ולסבתא אבל מעולם לא התגברה על הטראומה ששיבשה לחלוטין את חייה ואת חיי משפחתה עד שהפכה למבודדת ומסוגרת מהעולם, כאשר החיים בעיירה הדונפילד המשיכו כסדרם בזמן שמאיירס נמצא ונכלא במוסד סגור עד מאוד. אבל רצף אירועים שאי אפשר לפרט עליהם כרגע, מעודדים אותו לצאת לפעולה והוא מצליח להגיע להדונפילד שוב להמשיך את מסע הקטל שלו, ולורי – שידעה שהיום הזה יגיע והתכוננה אליו היטב – יוצאת לקרב האולטימטיבי.

בהערת אגב אוסיף שאמנם מבחינה עלילתית אין שום צורך לראות את שאר סרטי המותג, ובכל זאת "האלווין" 2018 הוא כולו אוסף מחוות קטנות וחביבות למדי. כמעט כל רצח בסרט הזה הוא הומאז' לרצח אחד בסדרה, ויש אין ספור קריצות במהלכו, חלקן סתם לשם הטריוויה, חלקן דווקא מייצרות איזשהו דיסוננס מעניין בין גרסת 1978 והנוכחית. בסרט המקורי למשל, הביטה לורי דרך חלון הכיתה וראתה את מייקל מאיירס בוהה בה מהרחוב. בסרט החדש נכדתה של לורי עושה בדיוק אותו דבר, אבל מי שמביט בה במקום מאיירס, בכמעט אותו שוט בדיוק, אומר כמה דברים מאוד מעניינים ואפילו חדשניים על הסרט שאנחנו נמצאים בו.

הבחירה של בלומהאוס בבמאי דיויד גורדון גרין התקבלה בהפתעה ובהתלהבות. גרין (אותו ראיינתי לכלכליסט לפני שהגיע לביקור בפסטיבל הסטודנטים של תל אביב) התחיל את דרכו כבמאי סרטי התבגרות איטיים שהושוו אפילו לטרנס מאליק ("ג'ורג' וושינגטון"), ולפתע שבר את ההגה לטובת קומדיות פרועות ומצחיקות במיוחד ("פיינאפל אקספרס") ואז חזר לדרמות באיכות משתנה ("ג'ו", "מנגלהורן"). סרטו האחרון היה "חזק יותר" המספר את סיפור ההתאוששות של אחד מנפגעי הפיגוע במרתון בוסטון.
את התסריט לסרט ההמשך המאתחל כתב יחד עם אחד הקולות הבולטים בקומדיה החדשה, דני מקברייד, וג'ף פראדלי. השילוב הזה בין איכות, קומדיה ואימה, הבטיחה לכל הפחות תמהיל מסקרן שיכול לשלוף את הסרט מקרקע הסלאשרים המוכרת והידועה, ולהביאה למקומות חדשים.

תמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

ואכן, שני דברים מהותיים עומדים לזכות "האלווין". הראשון הוא עשייתו הטכנית. מדובר באחד מסרטי הסלאשרים הכי ראויים שראיתי בזמן האחרון, בה כל מחלקה עושה עבודה יוצאת מגדר הרגיל, במיוחד זו של הצילום. מייקל סימונס ("משחקי חובה", "סלולרי") הרים שוטים מעולים ומשחקים נהדרים של אור וצל, הסתרה וגילוי. בולט במיוחד הוא וואן-שוט מופלא כאשר מאיירס חוזר להדונפילד. לצד זה, העריכה של טימותי אלוורסון ("יתומה") עושה כבוד לסרט המקורי, ולוקחת את הזמן, לא ממהרת לחתוך, ומרגישה שהסרט נמצא בידיים בטוחות בעצמן.

הדבר השני שיהפוך את "האלווין" לסרט שוודאי ידברו בו בהמשך, הוא חלק מהתימות והרעיונות שהוא מציג. ויש המון מהן. הדבר הבולט ביותר הוא השוני בין לורי של 1978 לזו של 2018. מהנערה המבטיחה והאהודה שהייתה, הפכה להיות אישה פארנואידית ושבוייה בפחדים של עצמה, כמובן שבצדק רב. השוואה די מילולית אך בכל זאת לא רעה נעשית על ידי הצבתה לצד מייקל מאיירס הכלוא במוסד סגור. כפי שהרוצח והתוקף שהרס את חייה מאחורי סורג ובריח, כך גם לורי, הקורבן. בכלל כל הקונספט של קורבן ומקרבן עולה פה מספר פעמים, במיוחד נושא הטראומה, איך שהיא נתפסת בחוץ ואיך היא משפיעה לא רק על המותקף אלא גם על אלו שקרובים אליו וחיים בצילה.

"אז הוא הסתובב עם סכין לפני 40 שנה ורצח איזה חמישה אנשים," אומר מישהו ברגע מטא מוקדם בסרט, "אז מה? ראינו דברים הרבה יותר גרועים מזה". בדברים האלו הוא מבטל את הטראומה שעברה לורי, ואומר את זה כאדם שלא הותקף מימיו. גם נכדתה של לורי מטיחה בה באיזשהו שלב שאירועי ליל כל הקדושים המדמם התרחשו לפני המון זמן, ושהיא יכולה כבר לשחרר את זה ולהמשיך הלאה. באיזו קלות היא אומרת לה את המשפט הזה, שרק בשנים האחרונות הבנו שנאמר באופן לא הוגן לכל כך הרבה נשים שעברו תקיפות בחייהן ואנחנו פשוט דרשנו מהן להמשיך הלאה מבלי להבין במה מדובר. "האלווין" החדש נכתב לפני אירועי הארווי וויינשטין והתעוררות תנועות ה-metoo ו-timesup, אז אי אפשר לומר שהוא נציגן, אבל ההסתכלות שלו ללא ספק רלוונטית ואפילו מצמררת.
אני עדיין מתחבט בדעתי האם הסרט היה צריך להעמיק יותר בדברים האלו ממה שעשה בסופו של דבר, או להותיר לנו להמשיך ולחשוב על זה בעצמנו מבלי להיות טרחני, אז כרגע אשאיר את זה כשאלה פתוחה.

אבל אחרי שהתייחסנו לשכבות המקיפות את "האלווין", שראויות לשבחים בפני עצמן, נותרת שאלה אחד מהותית הרבה יותר: האם מדובר בסרט אימה טוב. האם הוא שווה את הרעש מסביבו, והאם הוא תוספת ראויה לא רק למותג, אלא גם לעולם האימה של ימינו.
פה, חוששתני, כי החדשות פחות מסעירות, כי בסופו של דבר, כסרט על רוצח במסכה, "האלווין" הוא סרט שגרתי להדהים. עשוי טוב יותר מהממוצע זה בטח, והוא איננו ציני במהותו, אבל אחרי כל זה, אנחנו נשארים ביד עם מעשייה מוכרת, גנרית וכזו שלא מחזיקה יותר מדי זמן.

האמת היא שמשהו זז לי לא טוב כבר בהתחלה. הנחתי את זה בצד בזמן הצפייה כי לא ידעתי בכלל לאיזה כיוון הסרט הולך וכמובן קיוויתי לטוב ביותר, אבל לאחר שהוא הסתיים ושיחזרתי את מה שקרה שם בדיעבד, אני יכול להודות שזה לא היה טוב בעיקר כי לא הייתה טיפת היגיון (ואני כמובן מדבר על היגיון של הסרט, לא של המציאות). עלילת שני העיתונאים הבריטים שפותחים את הסרט, המגיעים להקליט פודקאסט true-crime על אירועי הדונפילד, מוזרה במיוחד לא רק בגלל שלא ככה מתנהלים עיתונאים ולא ככה מקליטים פודקאסט, אלא אפילו ההעמדה של הדמויות ביחס לדמויות אחרות פשוט לא סבירה. אני מתנצל שאני מדבר בקודים, פשוט הבטחתי בלי ספויילרים, אבל אווירת "רגע, מה?" פשוט מעכירה את כל דקותיו הראשונות של הסרט. גם לאחר מכן הדברים מתנהלים באופן שמאפיין חולשות של סרטי סלאשרים, בעיקר דמויות שעושות דברים מטופשים לטובת הבהלה או קידום העלילה. כנראה בגלל ההיסטוריה של יוצרי הסרט קיוויתי למשהו יותר מהודק או מתוחכם, אבל זה ממש לא מנת חלקו של "האלווין" החדש.

אכזבה קלה הייתה גם מהדמות של לורי. ג'יימס לי קרטיס בהחלט נהדרת, אבל האמת המרה היא שלא נתנו לה יותר מדי לעשות, והיא מרגישה כמו גרסת בקושי של שרה קונור. בהקשר הזה אני מפציר בכם להאזין לראיון שנתנה לפודקאסט הקולנוע הבריטי אמפייר. לקראת הסוף קרטיס פוצחת במין מונולוג רהוט להפליא על המרחק בין לורי של 1978 לגרסתה החדשה, על התהליך הנורא שעברה בין שני הסרטים, ועל הכובד של הטראומה שחוותה. בכמה הדקות הבודדות האלו של קרטיס עונה לשאלה, אני התעניינתי, התרגשתי, חששתי ורותקתי ביותר מכל 100 הדקות של הסרט עליו דיברה. אולי היה צריך לתת לה לכתוב את התסריט.

בנוסף לזה, אני נאלץ להודות בצער שלא פחדתי או נבהלתי פעם אחת. הייתה חצי הקפצה שעבדה עלי, אבל ברמה מאוד מינורית, וזה כנראה הבחינה האולטימטיבית לסרט אימה. מיומן ככל שיהיה, סרט אימה שלא מפחיד או מקריפ או מטריד משול לקומדיה שלא מצחיקה. עם כל הרצון הטוב, "האלווין" איננו סרט לשיעור חברה על מהות הטראומה, אלא סרט ז'אנר, וממש כאן הוא מועד.

בסוף החלק האחרון של סקירת כל סרטי "האלווין" עשיתי דירוג מהיר של חלקי המותג. אם הייתי צריך לשלב פנימה את זה החדש, הייתי מציב אותו במקום הרביעי. הסרט הראשון הוא כמובן גם המקום הראשון אבל באמת שמדובר ברף גבוה מדי, המקום השני הוא חלק מספר 6 שאני אוהב באופן אישי למרות שאפשר ליפול עלי בגלל זה, והמקום השלישי הוא הסרט השני (1981) שהוא אולי עשוי באופן פחות טוב מהחדש אבל יש בו יותר ערך בידורי וז'אנרי. "האלווין" 2018 הוא בהחלט בצד הטוב של סקאלת המותג, אבל מעציב מעט שהוא לא עומד ברף של סרטים אחרים, אפילו לא של סרטי אימה מהשנתון שלו.