• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

"מקום שקט", סקירה

8 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

האינדיקציה הטובה ביותר לאיכויותיו של סרט האימה החדש "מקום שקט" (A Quiet Place) היא מה שהתרחש באולם ההקרנה בו נכחתי. אמנם היה מדובר בשישי בצהריים, לא בדיוק זמן שיא של רכישת כרטיסים כך שהקהל היה מורכב מכעשרים צופים פחות או יותר, אבל בכל זאת ראוי לציון שעל פני שעה וחצי שלמות אף אחד מיושבי האולם לא פצה את פיו. המשפט היחיד שנשמע מהיושבים היה שלי, בחלקו הראשון של הסרט כאשר פניתי למישהו וביקשתי שיסגור את הנייד המאיר שלו. הוא התנצל ועשה זאת, ובכך נגמר העניין הזה.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בהקרנה שקטה יותר, בסרט שבונה מתח שמונע מאנשים לדבר ולהחליף חוויות תוך כדי, כאילו הם משתתפים פעילים במה שקורה על המסך – קיום בו להוציא קול משמעותו מוות ודאי. זה הוכחה מוחלטת לההצלחה של "מקום שקט" בתפיסת הקהל שלו.
האידיליה הזו הסתיימה, אגב, כאשר הסדרן נכנס לאולם כמה דקות לקראת סוף הסרט, התיישב באחת השורות הקדמיות והחל לבדוק מיני אפליקציות בנייד שלו. אז תודה לכם, צוות יס פלאנט ראשל"צ. כשלתם במקום בו אפילו הקהל שלכם הצליח.

"מקום שקט" הוא סרטו השלישי כבמאי של השחקן ג'ון קרסינסקי, המוכר בעיקר מהסדרה "המשרד". הוא ביים לפני כן את "ראיונות חטופים עם גברים נוראים" ו"זמן משפחתי", והשתתף בכתיבת "אדמה מובטחת" של גאס ואן סאנט, בו גם כיכב. ב"מקום שקט" הוא לקח לעצמו את התפקיד הראשי, לצדם של הפלא המכונה אמילי בלאנט (אשתו גם בחיים של קרסינסקי), התגלית מיליסנט סימונדס (ממנה אפשר להינות גם ב"מעשה פלאים" של טוד היינז, אותו מאיימים המפיצים להביא לנו כבר כמעט שנה אך תמיד נסוגים) ונואה ג'ופ ("פלא", "סודות הפרברים").
"מקום שקט" מגיע אלינו במהירות מרשימה ומשמחת, חודש לאחר שזכה לשבחים בפסטיבל SXSW משם הפך לאחד מסרטי הז'אנר המדוברים של 2018 הצעירה, וכעת הוא מצטרף אל גל סרטי האימה המופצים בישראל, לצדם של "טרף לילי" ו"הרוע שבפנים: המפתח האחרון".

אפשר לומר שבבסיסו של "מקום שקט" ישנו גימיק, או אולי אפשר להסתכל על זה כטוויסט לז'אנר – הוא מתרחש כמה שנים בודדות אל תוך העתיד, כאשר בני האדם נמצאים תחת איום של מפלצות שלא כל כך ברור מאיפה הגיעו, והן משחרות לטרף בעזרת חוש השמיעה בלבד. כל סאונד הכי קטן מקפיץ אותן ממקומן ובין רגע מופיעות, וגובות את קורבנותיהן. לכן גיבורי "מקום שקט" צריכים להתנהל בדממה מוחלטת, מבלי לדבר בכלל, להלך יחפים, להשתמש במפיות במקום צלחות, ולשמור ששום דבר לא יפול או יזוז. זה נותן לסרט האימה הזה איכויות של סרט אילם, ולצוות אנשי הסאונד אפשרות לתת לו להיות בית ספר למיקס ועריכת קול.
קטע מעניין הוא שלאחרונה נתקלנו ביותר ויותר סרטי ז'אנר שעושים בדיוק את זה. בשנתיים האחרונות שני סרטי אימה מצטיינים הלכו על עניין חשיבות הסאונד כנגד הדיאלוג, ועשו זאת בהצלחה גדולה. הראשון היה "Hush" שבמרכזו גיבורה חרשת-אילמת הנופלת קורבן לרוצח שמנסה לצוד אותה בבקתה המבודדת בו היא גרה, והשני הוא "לא לנשום" ובו שלושה צעירים מנסים להימלט מביתו של יוצא צבא עיוור שאותו ניסו לשדוד.

בסרט האימה הראשון שלו, קרסינקי מראה מיומנות די מדהימה בבניית מתח וחרדה, ועל הדרך הרים את אחד מסרטי האימה המרגשים ביותר שאני זוכר. ההצלחה הזו נזקפת במיוחד לצוות השחקנים. ג'ון קרסינסקי עצמו נהדר ואמילי בלאנט בטח שלא יכולה לעשות משהו רע (היותם זוג בחיים תורם המון לכימיה המצויינת שלהם על המסך). שניהם מעבירים באופן נפלא את החרדה ואת החוויה הקשה מנשוא של הורים המנסים לדאוג לשלום ילדיהם. מיליסנט סימונדס הצעירה נותנת הופעה של אוסקר בעיני, אבל ז'אנר הסרט ותאריך היציאה שלו כנראה לא יאפשרו זאת (דברים כמו "תברח", ש"מקום שקט" מאוד רוצה להיות, הם נדירים בצורה קיצונית).
הצילום של שרלוט ברוס כריסטנסן ("המשחק הגדול", "גדרות", "הנערה על הרכבת") מצרף את "מקום לשקט" לרשימה המתארכת של עבודות מדהימות של צלמות, נושא שעלה לאחרונה לשיח בזכות המועמדות של רייצ'ל מוריסון לאוסקר על "פרחים בבוץ"; העריכה של כריסטופר טלפסן (המועמד לאוסקר על "מאניבול") יוצרת כמה מהסיקוונסים הכי מותחים שתראו השנה; והמוזיקה של מרקו בלטראמי הענק (המועמד לאוסקר על "מטען הכאב" ו"3:10 ליומה") אוספת את הכל לכדי חוויה אפקטיבית ומטלטלת.

ועם זאת, "מקום שקט" נשאר רק כרכבת הרים מצטיינת. כמובן שזה הכל חוץ ממובן מאליו, אבל לדעתי אין לו את האלמנט הנוסף הזה שהפך סרטי אימה כמו "הבאבאדוק", "המכשפה" ו"תברח" לאירועים קולנועיים. אני מסייג את הדברים כי אני כותב זאת לאחר רק צפייה אחת ויכול להיות שיש רבדים נוספים שצריך לבחון, אבל לי היה נדמה שהוא פועל על פני השטח בלבד, ובזמן שהוא מעביר חוויה אנושית משמעותית אין לו סאבטקסט מעניין או משהו יוצא דופן להגיד.
הסרט בעצם עשוי כרצף של פיקים בו מנסה משפחה המתגוררת בבית חווה מיוער לא רק לשרוד אלא גם לפענח מהן המפלצות האלו ואיך להתגבר עליהן. התסריט בעצם עובר מסכנה לסכנה, בכל פעם מעלה את רף הקושי, ובוחן איך יצליחו בני המשפחה לעבור את הדבר הבא.
זה נותן ל"מקום שקט" תחושה מעט אפיזודלית ולא לגמרי מובנית, ומרגיש לעיתים כאילו התסריטאים משחקים במין משחק סדיסיטי עם הדמויות שלהן, יותר מאשר ניסיון להעביר נראטיב מהודק. גם כמות האלמנטים המקשים מרגישה מוגזמת, כי אם לא מספיקות המפלצות, למשפחה יש גם ילדה חירשת (סימונדס, החירשת גם במציאות), הריון שמשמש כשעון המתקתק של העלילה, טרגדיה שמתרחשת ממש בדקות הראשונות, ומסמר אחד שקצת יותר מדי נתלה עליו מבחינת יצירת המתח, וככזה מתחיל להתיש באיזשהו שלב. הרבה יותר מדי בשביל שיהיה אפשר לקבל בקלות כסיטואציה סבירה, אפילו בסרט בו מפלצות שהן רובן אוזן וטלפיים מסתובבות חופשי.

אז אולי "מקום שקט" איננו בדרך לקאנון האימה, אבל לא רק שהוא הסרט המשובח הראשון של 2018, הוא גם חווית אימה יוצאת מגדר הרגיל, ואיזה כיף שקיבלנו את הזכות לראות אותו באולם הקולנוע. בבקשה מכם אל תפספסו את ההזדמנות הזאת.