• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • Sorry To Bother You :מחכים לתרגום
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

"אדמה מובטחת", סקירה

21 במרץ 2013 מאת עופר ליברגל

האם במאי הוא תמיד היוצר הדומיננטי ביותר בסרט? האם ניתן לשאול את השאלה הזו גם במקרה של במאים בעלי סגנון ייחודי וחשיבות של "אוטרים"? שתי שאלות שאין לי עליהן תשובה, אולם הסרט "אדמה מובטחת" (Promised Land) שמציג בקולנוע בימים אלו מעלה אותן.

את הסרט ביים גאס ואן סנט, אחד מן הבמאים המקוריים והייחודיים ביותר מקרב אלו הפועלים בקולנוע האמריקאי של העשורים האחרונים, ונדמה לי שגם שונאיו הלא מעטים של הבמאי יסכימו להגדרה זו. אולם, הקריירה של ואן סנט נעה בין סרטים אישיים יותר וסרטים על סף (או מעבר לסף) הניסיוני לבין ניסיונות מסחריים יותר, אשר נעשו בשיתוף עם הממסד ההוליוודי ש-ואן סנט סולד ממנו. האם סרט של ואן סנט הוא עדיין סרט של ואן סנט גם כאשר מדובר בהפקה "הוליוודית" בה ואן סנט הוא סוג של במאי להשכיר? אולי אפשר לייחס למפיקים במקרים מסוימים, אם לא ברוב המקרים, את השליטה בסרט.

שאלת הדומיננטיות של חברות ההפקה עולה בסרט גם כאשר רואים את הקרדיטים למממנים שלו, בהם בולט השם Imagenation Abu Dhabi FZ – כלומר ממשלת אבו דאבי, או חברה מטעמה, השקיעה בסרט. תעשיית אבו דאבי מתבססת על יצוא נפט, תוצר לא סביבתי. זאת בעוד עלילת הסרט עוסקת בביקורת על קדיחת גז טבעי, תחליף לנפט המהווה גם הוא נושא למחלוקת סביבתית. השאלה האם הנושא בא לפני המימון או להיפך היא לאו דווקא רלוונטית ליצירה, אבל קשה לומר כי אינה מטרידה.

אולם השאלה העיקרית היא האם הסרט שייך לבמאי שלו, או אולי לתסריטאים שכתבו אותו ופנו לבמאי, או אולי לשחקנים המככבים בו. שאלה זו בולטת במיוחד בסרט זה, שכן הכוכבים שלו, מאט דיימון וג'ון קרסינסקי, גם כתבו את התסריט (על פי סיפור של דייב אגרס) ופנו לואן סאנט שיביים, אחרי שדיימון החליט כי הלו"ז שלו עמוס מדי על מנת להתרכז גם בבימוי הסרט. מכך ניתן לטעון כי הבמאי המיועד של הסרט (דיימון) שגם כתב את התסריט וגם היה על הסט (דמותו מופיעה כמעט בכל סצנה בסרט), נותר עדיין כוח דומיננטי ביצירה וייתכן כי הוא לא פחות דומינטטי מן הבמאי. אולם יש לציין כי דיימון ו-ואן סנט מכירים לא מהיום ולמעשה זהו שיתוף הפעולה השלישי ביניהם, בשלושתם דיימון משחק וגם חתום על התסריט. באופן מעניין, דומה כי דיימון השתתף באחד מן הסרטים הכי מיינסטרימיים (ובטח הסרט הכי ידוע) של ואן סנט – "סיפורו של וויל האנטינג" וגם בסרט שהוא אולי הכי קיצוני בריחוק שלו מקולנוע מיינסטרימי – "ג'רי". וכל אלו מובילים אותנו אל השאלה, כמה מואן סנט יש בסרט זה. שאלה מעניינת, אולם קודם יש להתייחס לשאלה המהותית יותר – מה יש בסרט הזה.

מאט דיימון ופרנסס מקדורמנד מגלמים בסרט נציגים של חברת קידוח גז גדולה. כה גדולה עד שהשם שלה הוא "גלובל". התפקיד שלהם הוא להגיע לעיירות חקלאיות קטנות ולשכנע את התושבים לתת לחברה אישור לקדוח על אדמותיהם, בתמורה לאופציה של רווחי ענק לכל הצדדים. דיימון מגלם דמות שגדלה בעיירה חקלאית קטנה בטרם פנה לעולם העסקים הקר. הוא מדבר בשפה של האנשים הפשוטים, הם סומכים עליו. הבעיה מתחילה בעיירה קטנה בקליפורניה, שם אחד מן המורים הוותיקים בעיר (האל האלברוק) מטיל ספק בכדאיות העסקה, בשל הסיכון הסביבתי הכרוך בה. מהר מאוד המורה ותומכיו זוכים לחיזוק בידי פעיל סביבתי (ג'ון קרסינסקי) שטוען כי נכווה מפעילות החברה בעצמו. מאחר שצריך שתהיה גם אופציה רומנטית, רוזמרי דה-וויט מגלמת מורה מקומית המגלה עניין הן בדמות של דיימון והן בדמות של קרסינסקי. באופן לא מפתיע, הסרט דן בסוגיות קידוח גז ומחויבות לכסף מול מחויבות לסביבה, תוך שהוא מציין, רק לא מדגיש, כי גם בסוגיה הסביבתית לא בטוח כי קידוח הוא בהכרח השטן.

בנקודה זו ברצוני לחתום את הדיון בנושאים האקולוגים. אין ספק כי הנושאים הללו נידונים בסרט, בצורה שנעה בין דמגוגיה ויחס מורכב יותר (פה ושם יש גם אזכור לכך שנפט זה ממש לא כיף). אבל לא זה הנושא המרכזי של הסרט. הסרט הוא עימות על זהותה של אמריקה, כפי שהוא מתבטא בשתי דמויות המצויות בשלבים מנוגדים בחיים. אחת מן הדמויות האלו מגולמת בידי מאט דיימון, אך השנייה אינה הדמות של התסריטאי השני/הפעיל הסביבתי. זאת משום ששתי דמויות אלו מייצגות בסך הכל את אותו שיטת עבודה – שכנוע באמצעות מילים, דרך אותנטיות מוטלת בספק וסילוף לא קטן של האמת. נכון, זה פועל בשירות הכסף וזה לשירות הסביבה, אך באף שלב הסרט לא מציג אחד מהם כחוטא ואחד מהם כצדיק. זה כוכב קולנוע וזה כוכב טלוויזיה, אבל הם לא רק מדברים דומה ונראים דומה, גם האידיאלים שלהם לא כל כך שונים, או לפחות לא כך הדברים מוצגים בסרט.

מול דיימון הצעיר שנטש את חיי החקלאות לטובת חיי החליפות (גם אם הוא חוזר לחולצת פלנל כאשר הוא בעבודות שכנוע) עומד המורה הותיק של העיירה, אשר מסתבר כי יש לו ניסיון אקדמי ועסקי מפואר למדי, אך הוא שב לעיירה הקטנה ולחיים הפשוטים מתוך בחירה. אחד מחובר לכסף ומילים, אחד לאדמה ולאנשים עימם הקשר הוא לכל החיים ולא רק לכמה ימים. על מנת לראות כי מדובר בשתי דמויות משלימות, מספיק להתבונן בשמות שלהם: דיימון מגלם את סטיבן באטלר והולברוק את פרנק ייטס. השמות הללו מתחברים לבאטלר-ייטס, רמיזה למשורר האירי הדגול וויליאם באטלר ייטס. ומה עושה משורר אירי בסרט על אמריקה של שנות האלפיים, סרט שעל פניו אין בו כל עיסוק באתניות? ראשית הקשר עם עולם הטבע קיים בשירה של ייטס ובתרבות האירית בכלל. שנית, עיסוק של משורר הקשור עם הארץ הישנה מחזיר אותנו לתקופת ההגירה לארה"ב, ותקופה של הפרחת השממה האמריקאית. תקופה אשר באה לידי ביטוי בקולנוע בז'אנר המערבון.

במידה רבה, "אדמה מובטחת" הוא מערבון כפי שמערבון יכול להתרחש בשנת 2012. השממה היא המקומות בארה"ב המרוחקים יחסית מן הערים הגדולות ומן החופים, אזורים נרחבים שהם אמנם לא שוממים ולא מיושבים בידי ילידים-אמריקאים, אבל מתקיימת בהם כנראה תרבות פרימיטיבית יותר מזאת המתקיימת בעיר ואם לא פרימיטיבית יותר, אז מתוחכמת פחות וללא ספק ענייה הרבה יותר. כפי שגיבור המערבון הקלאסי מגיע לעיירה מבחוץ, על מנת להנחיל בה את ערכי האדם הלבן, סטיבן באטלר מגיע לעיירה על מנת להנחיל בה את ערכי החברה העירונית. יותר נכון, את ערכי הכסף והתועלת האישית.

מולו עומד אינדיאני מודרני. כלומר, אדם מערבי בדמו, אך כזה המעדיף קשר למקום ולטבע על פני קשר לכסף. בעימות הראשון בין שתי הדמויות האלו בסרט, נעשה שימוש אקספרסיבי בוטה, אולי בוטה מדי, ברקע שמאחורי הדמויות המדברות. מאחורי באטלר, המייצג את הקפיטליזם לא רק על ידי מקצועו אלא גם על ידי היותו מגולם על ידי אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם, ניצב דגל ארה"ב. משמע, הוא מדבר על הערכים האמריקאים, או לפחות מבטא אותם – סגידה לכסף, לזיוף, מעבר ממקום למקום (מבחורה לבחורה) שימוש במורשת רק במידה שמשרתת את המטרה. לעומת זאת, מאחורי ייטס יש קיר לבן, כאשר ברקע, מדי פעם, ניתן לראות דמויות נוספות. המדינה אליה הוא קשור נטשה את הערכיות כרקע והוא מדבר מתוך ניסיון ואמונה, אך גם מתוך ריק. מאידך, הוא לא ניצב לבד. ובניגוד לדמות המתווכחת מולו, הוא לא משוכנע כי הוא צודק ולא מנסה לשכנע אחרים בצדקתו, אלא רק דורש בדיקה מעמיקה יותר. העימות הוא בין עומק לרדידות, בין מתחת לפני השטח לבין קישוט המבקש לרדת למעמקים מבלי לחשוב על כל התוצאות. לפחות בראשית, הדגל האמריקאי, המופיע ברקע של סצנות רבות בסרט, נמצא בצד של המהיר והרדוד.

דיימון והדגל

אך הסרט מציג תמונה מורכבת יותר, ולמרות שסלידה מארה"ב היא מוטיב חוזר בכמה מסרטיו של ואן סנט, לא ניתן להגדיר את הסרט כאנטי-אמריקאי, כפי שדמותו של סטיבן באטלר היא ללא ספק לא דמות שלילית. בניגוד למערבון הקלאסי, הגיבור שבא מבחוץ הוא לא זה שמציל את העיירה, העיירה היא זו שצריכה לשנות אותו ואולי גם להציל אותו. השורשים שלו אכן בעיירה קטנה וייתכן והוא לא הפסיק להאמין בערכים הקהילתיים אותם נטש. פעמיים בסרט הוא מצולם רוחץ את פניו, הפעם השנייה לקראת סוף הסרט ולא אדון בה. הפעם הראשונה מתרחשת בשוט הראשון של הסרט. הוא מבקש להתנקות, אבל הולך לפגישה עם מנהלים שיקדמו אותו ויבקשו ממנו לשקר. גישה אמיתית למים ולניקיון תהיה לו רק במידה ויהיה כן עם עצמו – וכתוצאה מכך גם כן עם אחרים.

וכעת נחזור לחיפוש אחר מגע ידו של הבמאי בסרט. דיימון וקרסינסקי כתבו תסריט הדן בזיוף שאמריקאים מוכרים לאמריקאים, אבל הם עשו זאת בצורה הוליוודית מוקצנת: עם הרבה דיאלוגים מסבירניים מדי ולא מעט תפניות דרמטיות בעלילה. מאידך, בניגוד לשמו בעברית, גאס ואן סנט הוא במאי עדין מאוד. והעדינות הזאת נוכחת בסרט והופכת ליותר דומיננטית דווקא ככל שהסרט מתקדם, דבר שמאזן את התסריט שמתפזר ויוצר יצירה מעט אמביוולנטית, אבל כזו המכילה לא רק דיון בסביבה, אלא גם כבוד לסביבה ולסרט. זהו ללא ספק סרט של ואן סנט, גם אם לא ניתן להכחיש כי גורמים אחרים תרמו לעיצוב שלו כדבר הקרוב יותר לקולנוע מסחרי מרוב סרטיו של הבמאי. וכיוון שזה ללא ספק סרט של ואן סנט, לא נותר אלא לשפוט אותו גם מול סרטים אחרים של הבמאי. וכיוון שכך, אין מנוס מלקבוע כי הבמאי ידע ימים יפים יותר.

אולם, מול התוצר הקולנועי השגרתי, יש בסרט הזה ערך מרענן בשל הרגעים החזקים שיש בו והופעות המשחק החזקות של כל הצוות. הסרט רחוק מלהיות אחיד ברמתו, אבל קשה לי לחשוב על דרכים לשפר אותו. במקרה הגרוע, מדובר בכישלון מעניין. אך ניתן גם להגדיר אותו כסרט שכדאי לראות, לא בשל הנגיעה שלו בנושא הסביבתי, אלא בשל הקולנוע המסקרן שיש בו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.