• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • סרטים חדשים: ״גלגל ענק״ של וודי אלן
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 56
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 55
  • אימת החודש - נובמבר 2017
  • דיווח מפסטיבל קוטבוס לקולנוע מזרח-אירופאי
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה

״פלא״, סקירה

23 בנובמבר 2017 מאת עופר ליברגל

״פלא״ (Wonder) הוא סרט על קשיים חברתיים של ילד בן 10 בעל פגם מולד שגורם לפניו להיראות מעוותים. במהלך הצפייה, חשבתי כי זה בדיוק מסוג הסרטים שהייתי צריך לראות בהיותי בן 10, לא רק כסרט על התמודדות עם תחושה של להיות ילד לא מקובל, אלא גם משום שהסרט מנסה לתת ביטוי לתחושת פנימיות של מגוון רחב של דמויות הפוגעות זו בזו. יש בו הרבה רגעים של קיטש ותחושה של דברים המסתדרים בדרך לא סבירה/על סף נס, אבל אלו בדיוק התחושות שסרטי ילדים צריכים לייצר. לפחות מבחינה הכוונות, אני מאוד מעריך את מה שיוצרי הסרט ניסו לעשות ומניח כי בגיל 10 ייתכן והייתי מגיב לסרט יותר בחיוב מאשר ל״מסכה״ של פיטר בוגדנוביץ', סרט עם נושא דומה שכן ראיתי באותו זמן. יחד עם זאת, ספק אם הייתי רואה את הסרט מרצוני באותו שלב. הבעיה היותר גדולה היא שאת ״פלא״ ראיתי בתור אדם בוגר, וככזה לצערי שמתי לב לא רק לדברים היפים שהסרט מנסה לעשות, אלא גם למקומות בהם הוא לא ממש מצליח לעשות אותם היטב.

אני מניח כי הרבה מן הקרדיט למסרים היפים של הסרט, כמו גם לעיצוב של מספר דמויות מעניינות המציגות קשת רחבה של הבעיות בחיים בילדות, בגיל ההתגברות ובחיים הבוגרים, צריך ללכת למקור הספרותי, רומן ילדים מוערך שנכתב בידי ר"ג פלאסיו, שזכה גם לשני ספרים משלימים. פלאסיו כתבה ספר לא רק על ילד בן 10 בשם אוגי (מגולם בידי ג'ייקוב טרמבלי, הזכור בין היתר מ״חדר״), ילד שחייו הוגדרו מיום לידתו על ידי העיוות שלו. הספר נכתב גם על אחותו הגדולה אשר תומכת באחיה, אך גם מרגישה כי הוריה אינם מפנים לה מספיק תשומת לב. ההורים שומרים עליו מסוגר מן העולם עד גיל 10, אבל בשלב זה מחליטים כי על הילד ללמוד בבית ספר רגיל. לכן הספר הוא גם על חבריו לכיתה אשר נעים בין הרתיעה הטבעית מן המראה, הבריונות והלעג לשונה אשר מאפיין את הגיל, והרצון הטבעי לא פחות להתחבר לילד אשר חווה את העולם באופן אחר.

הבעיה היא שבתסריט שכתב הבמאי סטיבן צ'בוסקי יחד עם סטיב קונרד וג'ק ת'ורן. המקור הכתוב מורגש מדי בגרסת הסרט, שכן ספר הוא פורמט בו קל יותר לעבור בין נקודת מבט שונות בכל פרק. התוצאה היא שיש משהו מאוד לא טבעי ולא אחיד בדרך בה הסרט עובר בין פרקים אשר מוקדשים לדמויות שונות – אחת לכמה זמן מופיעה כותרת המעבירה את הסרט לנקודת מבט אחרת, לאירועים שכבר תוארו, אך אין חיתוך אחיד בחזרה לנרטיב הראשי. בנוסף, הווייס-אובר של חלק מן הדמויות מרגיש לא טבעי, בעיקר בכך שהוא מנוסח בצורה ישירה מדי. לעומת זאת, הדיאלוגים בסרט זורמים בצורה טובה בהרבה, אשר מאפשרת כאמור הבנה גם של הגיבור מעורר הרחמים וההתפעלות, וגם של האנשים אשר לא תמיד יודעים כיצד לעכל אותו.

אבל עיצוב הדמויות בסרט אינו אחיד, דבר אשר נראה בצורה בולטת בטיפול בדמויות של הוריו. האם, בגילומה של ג'וליה רוברטס, חינכה את אוגי בבית ולמעשה עצרה את ההתקדמות שלה כחוקרת אמנות, כמו גם את כל חייה, למען הטיפול בילד. כעת היא מוצאת את עצמה עם תחושה של ריקנות אבל גם עם הזדמנות לשוב בגיל מאוחר ולנהל סוג של קריירה מקצועית או חיי פנאי. רוברטס מביאה את החן המוכר שלה לתפקיד ביחד עם משחק יחסית מעודן, ומספקת את אחת מתצוגת המשחק היותר טובות שלה בשנים האחרונות.

את בעלה מגלם אואן ווילסון והדמות שלו לא ממש עובדת – הוא אמור להיות הורה אשר מנסה להיות קליל וחברי לבן שלו, אבל זה מרגיש מאולץ. אולי גם בגלל שבאף שלב בסרט איננו מקבלים מידע ממשי לגבי העבודה שלו, פרט לכך שהיא כוללת משרד וכנראה מכניסה לא מעט מאחר והיא מספיקה לדירה גדולה ובתי ספר איכותיים לילדיו בלב מנהטן. המראה של וילסון גם יוצר היבט מוזר, הקשור לדמותו של אוגי: דומה כי יוצרי הסרט ניסו להעניק לטרמבלי מראה מרתיע, אבל לא יותר מדי. התוצאה היא שבסופו של דבר, הפנים המרתיעות והמעוותות שלו נראות די דומות לפנים הרגילות של ווילסון, מה שמוריד מאפקט הרתיעה מן המראה של הילד. עוד דמויות שהסרט לא מצליח למדי בעיצובן הם דמויות המורים, כולל מנהל בית הספר בגילומו של מנדי פטינקין החביב כתמיד, אך בסרט זה הוא אינו נדרש לדבר מעבר לחביבות.

ברמה אחרת, מעבר למסר על קבלת האחר בבית הספר ביסודי, עלילת המשנה של אחותו הגדול של אוגי, ויה (איזבלה וידוביץ'), הופכת לסרט תיכון שהוא לדעתי קו העלילה השלם ביותר ב״פלא״. כולל אהבה ראשונה (אהבה בין-גזעית כמתחייב בתקינות הפוליטית של ימינו) וחברות קרובה שהפכה ליריבות בלי סיבה ממשית, פרט לקושי הבלתי נסבל של הרגשות והמבוכה בשלבים השונים של גיל ההתבגרות. למרות שלא תמיד קטעי התיכון משולבים היטב ברצף העלילה מבחינת נקודת המפנה בהם, בפני עצמם יש בהם הרבה יותר ממה שציפיתי לו מעלילת משנה בסרט אשר מכוון למבט על הילד החריג כנקודת המרכז שבו. וזה המסר העיקרי בסרט, יותר מהתגברות על אתגרים ופחדים או קבלת השונה: כולם בעצם חריגים בדרכם, עבור כולם החיים הם התמודדות עם דברים קשים מנשוא, וההתגברות יוצאת הדופן של הגיבור על חששותיו והקשיים החברתיים אינה בסופו של דבר כה יוצאת דופן, לפחות לא במהותה.

לצד המסר הזה, יש בסרט מספר רגעים אשר האופי שלהם שונה ולכן הם פוגמים בחוויה. אלו רגעים בהם הרצון לסחוט דמעות ולעורר השראה והתפעמות מן הסיפור האנושי מבוצעים בצורה דביקה ובוטה מדי מבחינה סגנונית. לא שסרט ילדים צריך לוותר על סוג כזה של עשייה, אבל צ'בוסקי לא ממש מצא את הדרך לקשר בין המבט הרחב על החברה לבין הרצון לרגש דרש הסיפור של הפלא היחיד. בינתיים, דומה כי חלקים גדולים בקהל סלחניים יותר ממני לחסרונות של הסרט הזה והוא זוכה להצלחה קופתית.

השאר תגובה