"לא לנשום", סקירה
9 בספטמבר 2016 מאת לירון סיני"לא לנשום" (Don't Breathe), סרט האימה החדש שעושה קופה נאה בחו"ל וגם גורף ביקורות מפרגנות, לוקח את עצמו ברצינות. סצנת הפתיחה שלו מרשימה: אקסטרים לונג שוט ממבט-על שצופה על מה שנראה כמו שכונת מגורים שלווה, אך ככל שמתקרבים אנחנו רואים סיום מצמרר של מה שכנראה היה התרחשות אלימה במיוחד. משהו רע מאוד התרחש כאן, והוא קורה באין מפריע, בלב שכונה, באור יום מלא.
בזמן שהשוט היפהיפה הזה עומד בפני עצמו, הוא משמש כסוג של שובר מתח ואפילו מעין ספוילר בתוך העלילה בהמשך. אבל מה שמפריע לאפקט המטריד של הסצנה להישאר איתנו, היא הסצנה שמגיעה אחריה.
אנחנו מיד מקבלים שבירה של המתח שנבנה, ופוגשים שלישיית צעירים פוחזים שפורצים לבית מפואר וגונבים פריטים, וגם משחיתים אותו קצת. קשה בשלב הזה להבין אם הם צריכים את הכסף שיקבלו על מכירת הפריטים, או שהפריצה שלהם היא מעין אצבע משולשת כלפי אלו שחיים טוב יותר מהם.
מבנה כזה, שבו אנחנו מקבלים הצצה לזוועה העתידה לבוא ואז נרגעים עם התרחשות קלילה יותר, הוא מוסכמה קולנועית טיפוסית בסרטי אימה. הוא אמור לשמור אותנו מתוחים כשהשגרה מתרחשת על המסך, מתוך ידיעה שמשהו נורא אורב מעבר לאקספוזיציה. רק נכיר קצת את הדמויות כדי שיהיה לנו אכפת מהן, והן כבר יתחילו למות. אלא שמה שקורה כאן הוא שהבנייה של הדמויות כל כך צפויה וכתובה בתבנית עצלה, שהיא ממוססת את המתח. מזל שברגע שדברים רעים מתחילים לקרות, הסרט משתפר משמעותית.
פדה אלוורז שביים את הרימייק ל"מוות רצחני" (Evil Deadl) ביים, וכתב את התסריט יחד עם שותפו לכתיבה רודו סאיאגס. סם ריימי שאחראי ל"מוות רצחני" המקוריים כנראה מאמין בו כי הוא חתום כאן כאחד המפיקים. למעט סצנה מופרכת שכוללת רוטוויילר ומכונית, אלוורז מביים בטון הרבה יותר רציני מריימי. רוב הזמן הרצינות הזו מחזיקה מעמד יפה, והסרט מצליח לשכנע באמינות של הסיטואציה, בלי להפוך למגוחך.
הדמויות שאמורות להתחבב עלינו הן של רוקי (ג'יין לוי ששיחקה גם ב"מוות רצחני", ובקרוב תופיע בהמשך ל"פרויקט המכשפה מבלייר"), מאני (דניאל זובאטו מ"משהו עוקב אחרי") – החבר שלה שהיה רוצה להיות גנגסטר, וחבר הילדות שלה או משהו דומה – אלכס (דילן מינט). אלכס הוא הילד הטוב הטיפוסי שנגרר לסיטואציה לא משהו כי הוא מחבב את רוקי קצת יותר מדי. השלושה פורצים לדירות באדיבות מידע פנימי שיש לו מחברת האבטחה של אבא שלו, והעניינים מתקדמים כשמאני מקבל טיפ על דירה שבה מוחבא סכום כסף לא הגיוני. 300 אלף דולר מחכים שיגנבו אותם, ויאפשרו להם לצאת מדטרויט העגומה לחיים חדשים.
אז מה אם הכסף שייך לגבר בודד עם סיפור טרגי מאחוריו, אז מה אם הוא גם עיוור על הדרך. לרוקי יש הצדקה. אמא שלה היא קלישאה של אלכוהוליסטית עם חבר דוחה ואחותה הקטנה היא קלישאה של ילדה שמגיע לה עתיד טוב יותר.
וכך, השלושה יוצאים למשימה אחת אחרונה, שעומדת להשתבש באופן מדמם ומרהיב.
מה שמשתפר מרגע שהשלושה חודרים לדירה והופך את "לא לנשום" לסרט מהנה וטוב, הוא השימוש החכם בסאונד, בעריכה ובתנועת מצלמה שעוברים לסירוגין בין נקודת המבט של הפורצים לנקודת המבט, אם אפשר לקרוא לה ככה, של הקורבן העיוור (סטיבן לאנג, קולונל מיילס מ"אווטאר"). בכניסה לדירה אנחנו מקבלים סצנה שבה המצלמה משוטטת ברחבי הדירה בצורה מאוד דינמית וקרובה לקירות ולאנשים, כך שהיא בונה בחזרה קצת מהמתח שעבד. השוט הזה מזכיר את הצילום של פנים הבית הרדוף ב"לזמן את הרוע 2" ואפקטיבי בצורה דומה.
כמובן שהקורבן שלנו לא מתכוון להישאר חייב, אחרת הסרט היה נגמר ממש מהר. לאנג, שמגלם אותו, הוא ליהוק מבריק, והוא בגדול מחזיק את הסרט. עיצוב הדמות מבחינת מראה ושפת גוף הוא אחד המרשימים והמעניינים שראיתי לאחרונה. עם שיער לבן, עיניים עם דוק תכלכל שמסתכלות אבל לא רואות, גופיית סבא ושרירים משתרגים למרות גילו המתקדם יחסית, החזות וההתנהגות שלו היא שילוב מושלם של מה שרוצים שנרגיש כלפיו. חמלה ואז אימה, הזדהות ואז סלידה, פחד ואז הערכה לעצם היכולות שלו. חיצונית וסגנונית הוא קצת מזכיר גרסה מבוגרת של רוי, האנדרואיד שגילם ראטגר האואר ב"בלייד ראנר". כשהוא מרגיש בפעם הראשונה שמשהו מוזר קורה, הוא צץ על המסך בצורה כזו שבה לרגע נוצרת התחושה שהוא רודף את הבית, ולא גר בו. כשהוא מגשש, מרחרח (קצת וולבריני במקרה הזה, אבל זה נסלח) ומאזין כדי ללכוד את הפולשים. אנחנו שומעים אתו כל רחש, מרגישים כל נגיעה בולשת בזכוכית שבורה.
ומצד שני, אנחנו רואים אותו גם דרך עיניהם המבועתות של מי שחשבו שזה הולך להיות סיפור פשוט. הבעתה שלהם כשהם מבינים עם מי יש להם עסק מגולמת בצורה אמינה מאוד. הם רועדים, מנסים לא לנשום לידו (אלא מה) ושמים לעצמם ידיים על הפה כדי להחניק כל צליל. בהתאמה גם הפציעות והמוות שלא מאחרים לבוא נראים משכנעים ברובם. יכולת ההישרדות של חלק מהדמויות שייכת לצד הפחות אמין בסרט לעומת זאת. גם הפער בין העיוור ועיצוב הדמות שלו לבין הפורצים ועיצוב הדמויות הפחות משכנע שלהם בולט, ואולי קשור לכך שלמרות שמדובר בסרט מותח, הוא לא שואב אותך בהכרח פנימה עד הסוף.
שלושת הפורצים הצעירים, לפי המידע שאנחנו מקבלים עליהם, היו אמורים להיות עלובים יותר, מסודרים פחות, וקצת יותר "מלוכלכים". העיצוב שלהם מאוד ונילי ומנומס יחסית לעיסוק שלהם ולרקע, נסיבות מוצדקות או לא. אולי מתוך רצון לחבב אותם עלינו שלושתם נראים כמו גרסאות מעודנות של מי שהם אמורים להיות. אלכס בולט במיוחד בחוסר הכריזמה שלו, למרות שהוא דמות עם פוטנציאל להיות מאוד מעניינת בתור החלש שבחבורה. ורוקי אפילו מייצרת אנטגוניזם בשלב מסוים, כנראה בצורה מכוונת, כי הרצון שלה להשיג את הכסף ולא משנה מה נהיה כל כך חצוף ומרגיז תוך כדי הסרט שיש מי שימצאו את עצמם מתלבטים, ולו לכמה רגעים, בעד מי הם.
לעומתם גדולתו של העיוור היא שבאופן אמין כאדם ערירי הוא כמעט ולא מדבר. כשהוא כן מדבר אמנם יוצאות כמה קלישאות על אלוהים והיעדרו שהיו יכולות להיות כתובות טוב יותר, אבל הקול הסדוק שלו מחוסר שימוש וקור הרוח שלו מרשימים.
וכמה מילים על האם מדובר בסרט עם נגיעות מיזוגניות או לא. יש בו (שימו לב, ספוילר) עיסוק בכליאה של נשים והתייחסות אליהן כאל כלי קיבול, או בפשטות – רחם מהלך. או למעשה – רחם קשור שעומדים להזריע אותו באופן דומה פיזית למה שעושים לפרות, לצורך העניין. זה בהחלט נורא, ועובד בצורה אפקטיבית כטוויסט בעלילה מבחינת המניעים של העיוור. ההתייחסות שלו לנושא כאל מהלך לגיטימי בטיעון שאם הוא "רק" מזריע בצורה מלאכותית מאולתרת, ולא על ידי יחסי מין הוא לא אנס, מבלבלת לרגע ומחרידה. מצד שני, בכל מה שקשור לאופן שבו הפעולה הזו מוצגת על המסך, היא אפשרית לצפייה ולא עושה ניצול של הסיטואציה כדי לזעזע מבחינה ויזואלית. אין כאן עירום (בכלל אין נשים צווחות עם חולצות רטובות/קרועות ממש/שקופות כל הסרט. רוקי נשארת בגופיה ולבושה למדי) והאלימות נעצרת רגע לפני שהיא עלולה להפוך לספקטקל מציצני של התעללות באישה. (סוף ספוילר)
לכך מצטרפת העובדה שרוקי היא אולי דמות שמעוררת אנטגוניזם, ויש בה נגיעות של מניפולציה כלפי אלכס, אבל היא פועלת מתוך רצונות שלה. בהמשך כשהיא צריכה להסתמך רק על עצמה, היא מסתדרת לבד ולא מצטיירת בעיניי כאישה חלשה אלא כדמות עגולה, גם אם הכתיבה שלה הייתה יכולה להיות הרבה יותר מעניינת.
כשחושבים על "לא לנשום" כמכלול הוא סרט טוב, ששייך יותר לז'אנר המתח מאשר לאימה. מה שבטוח, הוא שומר על איכות צילום, עריכה וסאונד, ועם נבל שיכול וצריך להפוך לקאלט, וממשיך את המומנטום של סרטי ז'אנר שמכוונים גבוה, גם כשהם לא אמנותיים כמו "המכשפה" או שחוקים כמו "לזמן את הרוע".
אסכם זאת כך, יונית, אחל'ה סרט.
סרט מדהים ומיוחד.
כתבת מעולה לירון. מותחן אימה לא רע בכלל אבל Hush של מייק פלאנגן הרבה יותר מוצלח.
השכונה בדטרויט איננה "שלווה". זהו רובע נטוש, והצילומים ברחוב ובסביבתו אותנטיים לגמרי. אדרבא, מדובר ברחוב שמשרה אווירת אימה, עם בתים מטים לנפול ומעלים ירוקת וצמחיית פרא. בדטרויט יש רבעים גדולים נטושים כמו זה, בעקבות התמוטטות תעשיית הרכב במישיגן. פדה אלווארז עצמו הסביר שהוא כתב את דמויות שלושת הצעירים כבבואה של הבעיות שאיתן מתמודדים צעירים בדטרויט האומללה.