• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"לזמן את הרוע 2", סקירה

23 ביוני 2016 מאת אור סיגולי

"לזמן את הרוע" הראשון, שיצא בשנת 2013, היה לי לאותם מקרים שבהם אני מרגיש כאילו נזרקתי לעולם מקביל שאת ההיגיון שלו אינני מצליח להבין . זה היה סרטו השישי של הבמאי המלזי המבטיח ג'יימס וואן ("המסור"), שפשוט פירק את קופות הכרטיסים והפך לאחד מסרטי האימה המרוויחים ביותר בכל הזמנים. ההצלחה של הסרט הייתה מובנת מאוד: על אף שהוא מסווג R לגילאי 16 ומעלה (בלי סיבה מוצדקת, לדעתי), מדובר בסרט רוחות עשוי היטב שיכול לפנות גם לקהל שלא נורא אוהב סרטי אימה. מה שלי היה מאוד לא ברור, הוא ההתייצבות המוחלטת של קהילת האימה מאחוריו, וההתייחסות אליו כאחד מסרטי האימה הטובים ביותר בכל הזמנים.
החיבוק מעולם הביקורת הכללית זה משהו אחד (במשאל המבקרים של סרטי האימה הגדולים של האלף החדש בסריטה, הוא נכנס למקום ה-19 והמכובד), אבל גם צופי אימה אדוקים היללו אותו, בזמן שאני מצאתי אותו כמעשייה סבירה ולא מסעירה כלל, אבל אפילו יותר גרוע מזה, שעתוק לא נחוץ של סרטו הקודם של וואן, "הרוע שבפנים".
ההצלחה של הסרט הראשון הבהירה שסרט המשך הוא הדבר הכי טבעי בעולם, ועכשיו קיבלנו את "לזמן את הרוע 2" (The Conjuring 2), שכמו זה שהקדים לו, זכה לביקורות נלהבות ולרבבות צופים, שכבר עכשיו קיבעו אותו כשהצלחה קופתית.

על אף שממש לא התרשמתי מהסרט הראשון, אחזה בי התרגשות לקראת סרט ההמשך החדש, גם מכיוון שאני אופטימיסט מטבעי, וגם כי לראות סרט אימה על מסך גדול הוא פריבילגיה כה נדירה במחוזותינו, שאני תמיד נלהב לקראתה. היה לי כל כך חשוב לראות את הסרט, שעל אף שהגעתי בטעות לאולם לא נכון בעיר אחרת, איכשהו הצלחתי להטריח חבר שיעשה סיבוב עם האוטו ויבוא לאסוף אותי, ובמזל הגענו קצת לפני הזמן (חגי, אתה מלך. שוב תודה ענקית), וכך, מתנשף והמום, התיישבתי לראות את מה שכנראה יהיה סרט האימה המצליח ביותר של 2016.

"לזמן את הרוע 2" ממשיך את עלילותיהם של שני מגרשי שדים אמיתיים, הזוג אד ולוריין ווארן (פטריק ווילסון ו-ורה פארמיגה, בהתאמה). הסרט הזה, בדיוק כמו הקודם, כולל משפחה מרובת ילדים, בית חורק, רוחות מרושעות, כסאות זזים, דיבוק, סוג של טוויסט ומערכה אחרונה בקצב גבוה. ההבדל היחיד הוא שהפעם העלילה מתרחשת באנגליה. ג'יימס וואן ביים גם את הסרט הזה, לאחר שבין זה לקודם עשה עצירה ב"מהיר ועצבני 7" שהיה לאחד הסרטים המצליחים בתולדות האנושות. אל וואן חברו רוב התסריטאים של הסרט הקודם. העורך, קירק מ. מורי, חזר לבנות גם את הסיקוונסים הפעם, ואל הסט שבו מעצבת התפאורה המצטיינת ג'ולי ברגהוף, ומעצבת התלבושות קירסטין בורק.
איש הצוות המרכזי שהשתנה הוא הצלם. בסרט הקודם הייתה המצלמה בחזקתו של ג'ון ליאונטי, אך הפעם התפקיד ניתן לדון בורג'ס, הצלם הקבוע של רוברט זמקיס, שגם היה מועמד לאוסקר על "פורסט גאמפ".

בורג'ס אחראי על השדרוג האמיתי של "לזמן את הרוע 2". שיתוף הפעולה שלו ושל וואן הופך את הסרט לאחד המרשימים בז'אנר של הזמן האחרון. המצלמה עושה כאן דברים נפלאים. היא משייטת בחלל בחופשיות, מסתירה ומגלה דברים בחוכמה, משחקת עם העיניים של הצופה ויודעת בדיוק לאן נפנה כדי לטעת בנו תחושת פחד. בשילוב הסטים המעולים של ברגהוף, חללי הבית הופכים לרכבת שדים מרהיבה. השוטינג והמיזנסצנה פה הם תוצאה של הבנת הז'אנר ומיצוי הפריים הקולנועי, באופנים שנדיר לראות. זה, אגב, בניגוד לכמה שימושים באפקטים ממוחשבים שנראים איום ונורא.
המצלמה והעריכה מצליחים להשכיח את העובדה שבמשך כחצי סרט אנחנו בעצם נמצאים באותן שתי סצנות שוב ושוב ושוב (ושוב). מצד אחד לוריין אשר רואה חזיונות של נזירה מפחידה נורא ומבקשת מבעלה האוהב לפרוש מעיסוקם לטובת חיים שפויים יותר, ומצד שני בני משפחת הודג'סון הבריטים (בהובלתה של פרנסס או'קונר מ"A.I") אשר מבלים את לילותיהם בחשש מפני כוח אפל שנמצא בביתם. זה כל הסרט בארבעים הדקות הראשונות, ועל אף שבאיזשהו שלב זה קצת מתחיל לעייף, הסרט עדיין נראה נפלא.

עם זאת, כעבור כשעה ועשר דקות (אורך הסרט הוא שעתיים, שזה באופן מוחלט הרבה יותר ממה שהיה צריך להיות), אחרי אחת הסצנות המוצלחות שראיתי לאחרונה בה אד מדבר לראשונה עם הרוח בשוט סטטי שעובד על הבדלי פוקוס ומשבש לחלוטין את הראייה של הצופה, הסרט הולך ומתדרדר.
בחציו השני של הסרט נראה שאיבדו שליטה על התסריט הבעייתי מלכתחילה, ו"לזמן את הרוע 2" הופך להיות צפוי, נדוש וארוך. אני חושב שקיצוץ של חצי שעה מהסרט הזה היו הופכות אותו למעולה, אבל לצערנו זה לא המצב. באמת, אני לא מבין למה אנחנו צריכים סצנה מוזרה בה אד לוקח גיטרה ומתחיל לשיר לילדים שיר של אלוויס, שגם מאריכה את הסרט, גם פוגמת בקצב שלו, וגם לא מבויימת טוב. כקונטרה, אכתוב שרוב גאלוזו מהפודקאסט Shock Waves, חושב שזו הסצנה הטובה בסרט, כי היא לפתע מעניקה רגע של נחמה לילדים, וככזו היא מרגשת למדי. אני הפעם נאלץ שלא להסכים אתו.
חבל לי גם על ורה פארמיגה, שחקנית שאני אוהב מאוד, שפה סובלת מבימוי בעייתי נורא, ומציגה פה את אחת מהופעותיה החלשות. לעומתה, אפשר לציין לטובה את הקאסט בצד הבריטי, במיוחד או'וקונר, והילדה, האמריקאית מסתבר, מדיסון וולף ("ג'וי", "טרמבו") שעושות עבודה מצוינת.

אני באמת לא מבקש היגיון או סבירות בסרטי רוחות, הרי זה חלק מהכיף. אני גם לא צריך שיצחיקו אותי בכוח אם העולם של הסרט לא תומך בזה (הסרט הזה משולל הומור כמעט לחלוטין, וזה לא מפריע הפעם). עם זאת, כאשר צוות כה מוכשר מגובה בתקציב ראוי, היה אפשר לקוות למשהו שקצת פחות חוזר על עצמו, פחות צפוי, ופחות מתיש. "לזמן את הרוע 2" הוא אולי אחד מסרטי האימה היפים ביותר של הזמן האחרון, אבל קשה להסתמך רק על זה, וגם הפעם אאלץ להביט במבט תוהה מול ההתלהבות של קהילת האימה, כאילו מדובר באיזושהי בשורה חדשה או מרעננת.

conjuring2 second

תגובות

  1. חגי הגיב:

    אתה חושב שהייתי יכול לחיות עם עצמי שאולי לא הייתה סקירה בזמן על הסרט, אם לא היית מגיע…? קבל זאת כתרומתי הצנועה לאנושות ?

השאר תגובה