• סרטים חדשים:
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"ג'וי", סקירה

24 בדצמבר 2015 מאת אור סיגולי

אם תאריך ההפצה של הסרט לא היה רמז גדול מספיק, צריך רק שניות אחדות מתחילתו כדי להבין לאן נכנסנו. "ג'וי" (Joy), סרטו החדש והשלישי של הבמאי דיויד או. ראסל בסדרת שיתופי הפעולה עם זוכת האוסקר (בזכותו) ג'ניפר לורנס וברדלי קופר, הוא סרט כריסטמס. אבל עוד יותר מסתם סרט הנועד להנעים את זמן הצופים הנוצריים במהלך החג, ראסל, בעזרת התסריטאית שעבדה עמו אנני מאמולו ("מסיבת רווקות"), יצר ממש אגדה לחג המולד.
לא רק שהסרט מתרחש מתחילתו ועד סופו בכריסטמס תמידי, בו תמיד יורד שלג ועצי אשוח נמצאים תדיר בכל חדר, את הטון אנחנו מקבלים כבר בדקות הראשונות, כאשר אנחנו מתבשרים שהסיפור הזה יגולל על ידי סבתה של ג'וי, הדמות הראשית, "כפי שהיא מספרת אותו". כלומר, כבר בשלב הזה הסרט מכין אותנו שהוא סיפור בדים, על אף כתוביות הפתיחה המבשרות לנו שעלילת הסרט היא בהשראת סיפור אמיתי.

ראסל ומאמולו מגדילים לעשות ומוסיפים עוד רובד כדי להדגיש את המלאכותיות שבה יתנהל סרטם, וזורקים אותנו הישר אל סצנה מתוך אופרת סבון ישנה המשודרת במכשיר טלוויזיה. התכנית, אשר תצפה בהמשך הסרט על ידי אמה של הגיבורה, תתקשר לסירוגין לסיפור של ג'וי עצמה, כאשר דמויות יכנסו ויצאו בתיאום אירוני עם המתרחש על המסך הקטן, ועולם הבדיה של אופרת הסבון יתערבב עם המציאות בה שרויה גיבורתנו הצעירה והיפה. יותר מזה, גם אופרת הסבון עצמה לא מרגישה אמינה (בז'אנר הטלוויזיוני המדובר, בטח זה של המאה שעברה, אין קלוז אפים קיצוניים כל כך).
ואם כל אלו לא מספיקים – והם בהחלט כן – הצופה הממוצע בוודאי ימצא את עצמו נזכר במהלך הסרט באחת האגדות המפורסמות, שרק השנה זכתה אפילו לעיבוד קולנועי. זהו סיפור "סינדרלה", גם הוא על צעירה יפה וטובת לב שנועדה לגדולות, אך רצף אירועים קשים ואכזבות הפכו אותה למעין משרתת נטולת זהר. עם זאת, דווקא פה "ג'וי" יהפוך את היוצרות, ובמקום נסיכה פאסיבית עד כדי שעמום, הנסיכה בסרט הזה תהיה חייבת להוציא את עצמה מהבוץ, ועתידה תלוי אך ורק בה.

הבסיס ששטח ראסל, המגובה בעיצוב קולנועי שאיננו ריאליסטי מבחינת קצב והעמדת מצלמה, הוא נהדר, ואלו הקשובים לו ידעו לקבל בהבנה את גלריית הדמויות האקסצנטריות בכוונה, את המהפכים העלילתיים האגדתיים, ואת המשחק המוזר והחייכני שהוא מנהל עם הריאליזם.
אני לא יודע איך, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהרגשתי שהוייב מהקהל באולם איננו חיובי. אולי בגלל שכמה בדיחות לא נחתו היטב, אולי זה סתם היה בתוך הראש שלי, אבל מכיוון שאני הרגשתי שקלטתי את הסרט (וזה לא היה האתגר הגדול בעולם, בהתחשב בכל הכלים שניתנו לי) שאבתי ממנו הנאה, כבר ניסחתי לעצמי את כתב ההגנה. איך אעמוד מול אלו שפספסו את הקטע ואסביר להם מה הייתה כוונת המשורר. הכל כבר היה מנוסח וברור.
ואז, בדיוק במחצית הסרט, כאילו הכה השעון חצות והכרכרה הפכה לדלעת, חומות המבצר שבניתי החלו להיסדק, ומשימת ההגנה החלה להיות קשה יותר ויותר, בעיקר מול עצמי. בכל סצנה שחלפה, בכל רגע שהסרט המשיך, הבנתי שמבחינתי מדובר בסרט שהוא יותר מהכל פשוט בלגן מטורף, שאיננו עומד בסטנדרטים של עצמו, ומתקדם במהירות למקום לא טוב.

"ג'וי" קרוי על שם הדמות הראשית שלו, אותה מגלמת ג'ניפר לורנס. בקטנותה הייתה ג'וי הבטחה גדולה, ועולמה הפנימי והעשיר שכנעה את סבתה שהיא זו שתוביל את המשפחה לגאולה. אבל נישואים כושלים, הורים בעייתיים, שני ילדים ומשברים כלכליים, הפכו אותה ללכלוכית (יש לה אפילו אחות חורגת כלבתית), למישהי שנושאת על גבה עול של יותר מדי אנשים ומנסה לג׳גלג בין משימות רבות, תמיד על חשבון שאיפותיה שלה. אבל רגע אחד של משבר, שנייה לפני התמוטטות, נוטע בראשה פטנט אחד קטן שיכול לשנות את עתידה, והיא יוצאת להגשימו וסוף סוף לשים את עצמה במרכז.

חלקו הראשון של הסרט מתאר את שגרת חייה של ג'וי, את ההתמודדות עם כל הטירוף המתסכל שסביבה, והרצון שלה למצוא לעצמה פינה שקטה של הגשמה עצמית. על שאף נראה שמדובר במין גרסת הייפר של "אופטימיות היא שם המשחק", כולל רוברט דה נירו כפטריארך מזדקן ואנוכי, אלו הרגעים שהכי נהנתי מהם. בעיקר נראה כאילו כל אנשי הסרט נהנים גם הם, וזה בהחלט מדבק.
ואז, ג'וי עומדת בפני הפריצה הגדולה שלה, נקודת האל-חזור. זהו רגע נהדר המתרחש באולפן טלוויזיה. מהשנייה שזה מסתכם, "ג'וי" הסרט מאבד יציבות, מתחיל למחזר את עצמו עד כדי התשה, ומאבד את האיזון החינני שהיה לו בין "אגדה" ל"מבוסס על סיפור אמיתי".

לא רק שהסצנות מתחילות לחזור על עצמן, אלא נדמה שגם הסרט פוסע בקלישאות רבות, שכבר קשה להגן עליהן. רגע המשבר האישי שלי בסרט היה בשוט הסטטי, בו ג'וי עומדת מול מראת האמבטיה וגוזרת את שיערותיה. זה מסוג הרגעים שחייבים להפסיק להכניס לסרטים, כי הם כל כך כתושים, שהם מעידים בעיקר על עצלות. אתם מכירים את הרגע הזה, באמצעו של משבר, עומדת האישה (או הגבר, אם אתם "משפחת טננבאום") ומקצרת בעצמה את מחלפותיה הנופלים על לובן הכיור, מה שמעיד על עומק המשבר האישי, על ויתור על החיצוניות, ועל ההבנה שעכשיו עומדת בפנינו דמות חדשה, קשוחה יותר, נשית פחות, שמוכנה לקרב.
בסצנה הזו ממש דרכנו, של הסרט ושלי, נפרדו.

בחלקו האחרון הסרט הופך פתאום למין מותחן ריגול-תעשייתי תלוש ולא אמין בעליל, שכנראה אמור להזכיר לנו את הרמזים שנשתלו לנו בסצנת הפתיחה של אופרת הסבון, אבל הדרך בה הוא כתוב ומבוצע מרגיש יותר כאילו המפיק נכנס לסרט בזעקות יום אחד וקרא "יש לנו תקציב רק לעוד יומיים צילומים! קדימה! לסיים את הסרט!".
הסרט איבד את השפה שלו, וגם כשניסיתי לחזור לתחושותיי כבראשונה ולהגיד לעצמי, אבל אתה זוכר, זו אגדה, זו מסכת, זו פארודיה, זה בהחלט לא שינה את העובדה שאני מצאתי את עצמי מחוצה אליו, מבלי יכולת להיכנס אליו שוב. ההרגשה שאין יד מכוונת או קצב נכון הפילה את הכל, ולא שאפשר לבנות על זה תילי תילים של תיאוריות, אבל ארבעה עורכים שונים עתירי מועמדויות לאוסקר חתומים על הסרט הזה. וזה מרגיש כמו משהו שעבר יותר מדי ידיים.

אבל בכל זאת לסרט כמה נכסים, בראשם לורנס. זה שהיא כוכבת ענקית וממגנטת אנחנו כבר יודעים, וזה שהיא יכולה לסחוב על עצמה סרט שלם זה גם כבר ברור לנו. ב"ג'וי" היא לא יוצאת מעורה, ולא שוברת את התפיסה לפיה היא שחקנית בלי יותר מדי מנעד, אבל האישיות שלה על המסך כל כך חזקה שזה לא רק שלא מפריע, אלא להפך.
בתחום הליהוק הנשי אפשר לציין לטובה גם את איזבלה רוסליני, שהולכת עם הקו המוגזם אותו מנחה ראסל ומשתלבת בו נהדר. את הסבתא מגלמת דיאן לאד, וככזה ניתן לתהות האם ראסל סידר לנו פה איזשהו הומאז' ל"לב פראי", שהעניק לשתי השחקניות תפקידים בלתי נשכחים. האמת היא שבסרט הזה חלק מהסצנות נחתכות לריאקשנים בקלוז אפים קיצוניים של השחקנים בסצנה, כאילו דיויד לינץ' ביים שם את האינסרטים.
דווקא מתוך נשות הסרט, אותי איכזבה השחקנית המצוינת בדרך כלל, וירג'יניה מדסן. בין אם בדרמות קומיות כגון "דרכים צדדיות" עליו הייתה מועמדת לאוסקר, ובין סרטי אימה כמו "קנדימן", גדולתה של מדסן תמיד נעוצה בעדינות ובמידתיות של הופעותיה. פה, כאימה הדכאונית של ג'וי, היא מגלמת דמות קריקטוריסטית שאותה היא לא צולחת היטב.

בגזרת הגברים רוברט דה נירו מתרחק מהתפקידים המבאסים הקשורים לשמו בשנים האחרונות, אבל נדמה שהוא מנסה לשחזר יותר מדי את הקסם של הופעתו ב"אופטימיות היא שם המשחק" וזה גובל מעט במיאוס. ברדלי קופר בתפקיד קטן יחסית לא לגמרי מוצא את עצמו (בין "משחק באש", "אלוהה" והסרט הזה, מסתבר שהייתה לו שנה איומה), ואדגר רמירז החתיך ("נקודת פריצה") מעטר את הפריים באופן שמקשה לבוא אליו בטענות.

בשבילי, "ג'וי" היה סרט עם לא מעט רגעים מצוינים, אבל כזה שמנסה להתחבא תחת אצטלה של אגדה כדי לעשות לעצמו המון הנחות. ועם כמה שכיף לבלות במחיצת ג'ניפר לורנס ושירי סבנטיז קצביים, בסופו של עניין, הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד עליו זה שהוא טוב הרבה יותר מ"עיניים גדולות", שניסה לעשות את אותו הדבר, והצליח פחות באופן מהותי.

joy second

תגובות

  1. רון הגיב:

    הדליפו את הסרט לאינטרנט לא מזמן. זה ככל הנראה יפגע בהכנסות שלן

    1. לב הגיב:

      כל סרטי האוסקר מודלפים בתקופה הזאת..
      אור, הרגשתי בדיוק כמוך. המסע של ג'וי לא אמין, לא מעניין מספיק ולא ממש סוחף. אני התלהבתי מההופעה הכל כך מקסימה של לורנס ומהעובדה שבמרכז הסרט עומד סתם חפץ יומיומי פשוט. ג'וי לא המציאה כאן את הפנצלין וגם לא את הגלולה. המגב הזה נועד להגשים את החלום האמריקאי של ג'וי- ותו לא. יש הרבה הומור וישירות בבחירה החומרנית הזאת.

השאר תגובה