• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"עיניים גדולות", סקירה

18 בינואר 2015 מאת עופר ליברגל

סרטו החדש של טים ברטון, "עיניים גדולות" (Big Eyes), דן בהרבה נושאים מרתקים: בעלות על יצירה אמנותית, מסחור של האמנות, תפקידו של מבקר האמנות, יצירה למען זכייה בתהילה לעומת יצירה כביטוי אישי, דיכוי של אישה בידי בעלה ודיכוי של נשים בכלל. הסרט לא סתם זורק את הנושאים הללו לחלל, אלא מנסה לשלב אמירות על האמנות ועל החיים. הסרט גם מבוסס על סיפור חייה המרתק של הציירת מרגרט קין, שאומנם לא זוכה להערכה גדולה במיוחד בממסד האמנותי אבל יש לה מאות אלפי מעריצים, כולל במאי הסרט (שהוא בעצמו כבר מזמן לא חביב המבקרים אבל גם יש לו מיליוני מעריצים). הדבר המוזר הוא שלמרות כל הנושאים הללו, "עיניים גדולות" נותר סרט די לא מעניין לצפייה. הוא לא משעמם ממש או עשוי רע, אבל מרגיש מאוד סתמי, למרות שיש לו כמה טענות מעניינות.

אפשר לטעון כי הדבר נובע מכך שהסרט נטול עומק בכל מובן, אבל לכך יוכלו יוצרי הסרט להשיב בטענה כי הסרט מתאר רגע מאוד ספציפי בתולדות האמנות – רגע בו העומק כבר הפך לדבר פחות חשוב, או למטרד, כחלק מן הפריצה של "אמנות הפופ". הנציג הידוע ביותר שלה, אנדי וורהול, מצוטט בסרט כנותן מחמאה לקין מפני שהציורים שלה מצליחים. מלבד הציטוט הפותח, וורהול מוזכר בסרט עוד מספר פעמים, משמע הבמאי רוצה לומר לנו שדרך הסיפור של קין הוא דן גם בוורהול, היותר מוערך. קשה להחמיץ את הנקודה הזו, בין היתר מפני שהסרט נטול עידון ולא מותיר שום דבר מרומז.

אבל לפני הכל, כמה מילים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט: מרגרט קין (המגולמת בידי איימי אדמס) היא ציירת אשר הפכה למאוד פופולרית החל מסוף שנות החמישים. סימן ההיכר של הציורים הוא זה אשר נתן את הכותרת לסרט: לדמויות שלה יש עיניים גדולות. הציורים הראשונים שזכו להצלחה הציגו ילדים עצובים עם עיניים גדולות, אם כי הסרט מראה שהיא גם התפתחה בתור אמנית וציירה גם דיוקנות עצמאיים עם עיניים גדולות. מה שהופך את המקרה שלה ליותר מסיפור הצלחה רגיל היא העבודה שבמשך יותר מעשור, היא לא זכתה לקרדיט על הציורים שלה. בעלה, וולטר קין (כריסטוף וולץ), הציג אותם כשלו וזכה בעזרתם להון רב. וולטר קין היה מהראשונים למכור לא רק את האמנות עצמה, אלא גם למסחר אותה בפוסטרים, כרטיסי ברכה וכו'.

ברטון בוחר לפתוח את הסרט בכך שמרגרט עוזבת את בעלה. לא את וולטר קין, את בעלה הראשון ואבי בתה. בכך, הסרט ממקם את עצמו בבירור כסיפור פמיניסטי של אישה בעלת אומץ. אך למרות האומץ, היא מסתירה את זהותה האמיתית למען בעלה השני במשך מספר שנים. הפתיחה גם מציגה בית פרברים משנות החמישים בהקצנה של הדרך שבה בתים מן הסוג זה מוצגים בקולנוע. הדבר מדגיש את המימד התקופתי של הסרט, שלעיתים מרגיש כאילו הוא מייצר תמונה של עבר חשוך יותר בו הממסד לא יכול היה לקבל נשים כאמניות וכיום המצב יותר טוב. כלומר, החשיפה של מרגרט כציירת האמיתית היא לא רק סיפור רכילותי מעניין, אלא גם אקט סימבולי בעל משמעות. אולי נראה לכם שאני חוזר על עצמי מעט, אבל הסרט עליו אני כותב חוזר על עצמו אפילו יותר.

הבעיה במסר הפמיניסטי של הסרט היא בכך שבסופו של דבר, מרגרט היא הדמות הפחות מעניינת מבין בני הזוג קין. בסרט שדן בנקודה היסטורית חשובה לגבי מסחור של האמנות, וולטר קין הוא אמן של מסחור – במידה רבה גם בכך שכל חייו הם שקר שמוכר היטב. לצד העמדת הפנים התמידית, יש לוולטר גם רצון כן לזכות בהערכה כאמן, אף על פי שבניגוד לאשתו, הוא צייר חסר ייחוד או אמירה מקורית, בעל יכולת לדבר כמו שהוא חושב שמצופה מאמן לדבר.

big_eyes5

הסיבה שבגללה וולטר משתלט על הסרט לא נעוצה רק במבנה התסריט, אלא גם בליהוק. כריסטוף וולץ פשוט משתלט על התפקיד ומשחק אותו באופן דומה לדמויות אשר גילם בהצלחה בסרטים של קוונטין טרנטינו. הסרט הזה נראה לעיתים כמו מופע אלתור של וולץ, אף כי אני מעריך שכל הטקסטים נכתבו – הוא פשוט מגיש אותם בדרך שזרה לסרט. לעיתים התחושה שלי הייתה כאילו וולץ משחק בקומדיה מטורפת (וחלק מהסצנות עימו אכן מצחיקות מאוד) אשר רומסת את הדרמה בה אדמס משחקת. אדמס היא שחקנית הרבה יותר מעודנת ומגוונת ויש לה כמה סצנות בהן היא מזכירה את היותה שחקנית גדולה, אבל בסופו של דבר הסרט לא נותן לסצנות עימה מספיק זמן על מנת לרגש באופן מתמשך.

חלק מן העניין טמון בסגנון הבימוי של ברטון, אשר מתחיל מהעיצוב והמראה החיצוני ומשם מנסה לגעת במחשבות של הדמויות, אבל לא תמיד בהצלחה. לעיתים הוא פשוט הולך רחוק מדי עם העיצוב וההמצאות החזותיות שלו, גם בסרט אשר לכאורה נטוע יותר במציאות מרוב סרטיו. בראשית הסרט, מרגרט עוזבת פרבר שנראה כמו ציור מוקצן של ייצוג של שנות החמישים, אל סן-פרנסיסקו שנראית כמו ציור מוקצן באותו אופן. אם בחלק מסרטיו ניסה ברטון לייצר תמידיות של עיצוב אפל, התחושה בסרט הזה היא של סטריליות ושל צבעים נקיים, כמעט בלי משחקי ניגודים או שימוש מעניין בצל.

אבל כאמור, הדיבור על רדידות מסוימת של סגנון הסרט מתכתבת גם עם היחס לציורים בהם הוא עוסק. כבר מן ההתחלה, לצד ההצלחה המסחרית היצירות של קין (האישה שציירה והבעל שלקח עליהם בעלות וקידם אותם) זוכות למעמד מוטל בספק. לצד הזמנות מכוכבות קולנוע ומכירות בהיקף חסר תקדים, בעלי גלריות לא ששים להציג את הציורים וגם מבקרי אמנות ואמנים אחרים מרימים גבה מולם. הסרט מציג את הדבר בעיקר דרך שלוש דמויות. הראשון הוא כתב רכילות (דני יוסטון), המקדם את וולטר קין למרות שאין לו כל ידע באמנות. השני הוא בעל גלריה מתנשא (ג'ייסון שוורצמן), אשר אם לא היה כל כך עסוק בלשנוא את קין היה שם לב כי נמסרה לו האינפורמציה אשר יכולה להפיל אותו.

הדמות השלישית היא זו אשר מוצגת בסרט באור הרבה יותר חיובי – מבקר אמנות (טרנס סטאמפ) הסבור כי תפקיד המבקר הוא להסביר את ההבדל בין המעמיק לבין הבנאלי. הציורים של קין הם מטרה נוחה לקטילות שלו לאורך כל הסרט. האופן בו מגיבים בני זוג לביקורת מעניין – וולטר מגיב בזעם, מרגרט בעצב ובניסיון ללמוד ולהשתפר.

אף על פי שברטון מעריץ את מרגרט קין, הוא נותן בסרט מקום נרחב ולא מזלזל גם לביקורת כלפיה, אשר יכולה במידה רבה להיאמר גם על הסרטים שלו – גם הם הואשמו בחזרה על עצמם, בשימוש בקיטש ובקלישאות, ובהיעדר עומק. התחושה היא כי הסרט טוען שיש מקום לביקורת בקביעת ההיררכיה של אמנות גבוהה, אבל גם יש מקום לדברים שהקהל אוהב. איני יודע איפה ברטון ממקם את היצירה שלו במנעד האפשריות, התחושה היא כי הוא שוב רצה לייצר סרט שהוא גם אישי ומעמיק, אבל כבר יותר מעשור שטים ברטון לא יצר סרט שיש בו יותר מהחזות החיצונית שלו. הוא לא דן בנושאים הטעונים העולים בסרט באופן מעמיק, וחמוק מכך, הוא פשוט רחוק מן ההישגים של חלק מסרטיו בשנות השמונים והתשעים – הוא לא מצליח לרגש.

bigeyes4

תגובות

  1. יאיר הגיב:

    אחת הביקורות הקולעות ביותר שקראתי לאחרונה. יופי.

השאר תגובה