• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

"משחק באש", סקירה

22 באוקטובר 2015 מאת אור סיגולי

"משחק באש" (Burnt) הוא הסרט החדש בכיכובו של בראדלי קופר, המועמד לארבעה אוסקרים תוך שלוש שנים ברציפות, כאשר כל אחת מהן הייתה בעיני מוצדקת שבמוצדקות. על הקפיצה שעשה השחקן/מפיק הזה מאז ימי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ועד למעמד שבו הוא נמצא כיום כבר נכתבו רבבות של מילים, ומבחינתי לפחות הוא הפך מעוד פרצוף גנרי של הקולנוע האמריקאי לשחקן שאני באופן מודע ומכוון אלך לראות כל סרט בהשתתפותו.
עם זאת, ואולי בזאת הייתי צריך לפתוח, "משחק באש" הוא איננו אחד מהסרטים האלו שאינני יכול לומר שאני מצפה להם בקוצר הרוח.

העניין הוא שאני שונא סרטי אוכל, ובתור סיפור על שף שכל מה שמניע אותו הוא להיות הטוב בתחומו, הנחתי שהקליק בנינו לא יהיה מיידי.
סרטי אוכל, כלומר עלילות בהן בישול, אפייה, טיגון והגשה הן המרכז ומטרתם לגרות את אותן בלוטות ולספק חוויה ויזואלית שוות ערך, הוא ז'אנר שאני פשוט לא יכול להיסחף אחריו. צילומי אוכל פוטוגני לא עושים לי את זה בכלל, סיפורי העלילה נוטים להיות שבלוניים וצפויים עד מאוד, הקלוז-אפים המרובים על שחקנים וניצבים המזייפים הנאה מאכילה מעבירים אותי על דעתי, שלא נדבר על ה"ממממ" הזה שמתלווה אליהן, וסצנות מטבח עמוסות כלים מלוכלכים וקרקושי מתכת וחרסינה מחזירים אותי בתודעתי לתורנויות בצבא. אני באמת מנסה להימנע מהם כמה שניתן.
ועם זאת, כך שכנעתי את עצמי רגע לפני שהסרט התחיל, תמיד יש סיכוי שדווקא ל"משחק באש" יהיו מספיק דברים כדי לגשר ביני ובין הז'אנר שהפך באחרונה לטרנד (קצרה היריעה מלמנות את כולם, אבל בין "אהבה ולימונים", "מסע של מאה צעדים", "לאנץ'-בוקס" ו"שף", כבר לגמרי הבנתי את הקונספט), בעיקר קאסט השחקנים המצודד והלוקיישנים היפים.

ולהפתעתי, "משחק באש" הצליח לעשות את הבלתי יאומן. במהלך הצפייה הסתבר לי שהמרחק ביני ובין פורנו הבישולים הזה הוא כנראה הבעיה הקטנה ביותר שלי, והסרט הזה כל כך נורא בכל כך הרבה דרכים אחרות, שהיו לי מספיק דברים להיות מובך מהם מאשר עוד סצנה היסטרית על מנה (כנראה המילה השנואה עלי בעברית) שלא יצאה כראוי.

תמרורי אזהרה בגודל של ארוחת ביגמק הגיעו ממש בדקות הראשונות, בהן אדם ג'ונס, דמותו של קופר, מספר לנו בקול-על על המהלכים שהובילו אותו לרגע בו אנחנו פוגשים אותו, שלפי הבנתי מדובר בקלפן-צדפות בדרג נמוך. פעם הוא היה שף גדול ומפורסם אבל טעויות שעשה, סמים שצרך, אנשים בהם בגד, ותקופה בכלא, הרסו את תהילתו. ועכשיו הוא מוכן לחזור.
קול-העל הזה של קופר לא יחזור במהלך הסרט, וכבר באותו הרגע נדמה כמו הדרך המהירה והזולה ביותר שארסנל האלמנטים הקולנועיים בנמצא להעביר אינפורמציה, בטח בהתחשב בעובדה שפרטים אלו יאמרו שוב ושוב עד סופו. בכלל, הסרט מבלה את כל דקותיו הראשונות בלהאכיל לנו (הייתי חייב) את כל המידע הנחוץ יותר ופחות באותם אופנים חיוורים ולא אמינים. שיחות שלמות שמתחילות ב"אתה זוכר שכך וכך?", "לא, תזכיר לי", "אז מה שקרה זה…", שזו מין מוסכמה תסריטאית שקשה מאוד לקבל כיום, וכל דמות משנה מדברת על הגיבור מאחורי גבו (בלחש שלא ישמע, אבל בקול מספיק רם כדי שהסאונד מן יקלוט. כנראה שאדם ג'ונס חרש). זה עוד היה נסבל אם המשפטים שניתנו לדמויות היו איכשהו אמינות, אבל כאשר אנחנו נאלצים לשמוע משפט כמו "ואני אומרת לעצמי, אם את לסבית איך שכבת עם אדם ג'ונס?", החוויה הופכת לקשה יותר.

אבל גם על דברים כאלה אפשר לסלוח. התחלות הן דבר קשה, ואין סיבה לא להיות סבלני. העניין הוא שמשם הסרט רק מתדרדר. אם משפט הלסבית הנ"ל עורר בכם אי נוחות, אני ממש תוהה מה תעשה לכם שורת הדיאלוג "אתה רוצה שנלך לאכול ארוחת בוקר במקום להתאהב בי?", שהיא ללא ספק ציטוט השנה שלי כרגע.
"משחק באש", סיפור על גבר אבוד שמנסה לזכות בהזדמנות שנייה דרך המטבח שהוא המקום היחיד בו תמיד הרגיש טוב, נכנס לכל קלישאה איומה כמו כלבלב שרץ בין השלוליות, מתפלש ומביט עליך בחיוך חמוד – או, כמו בסרט, בתצורת מנת עגל מעוטרת בעלים סגולים או משהו – שאמור להשכיח ממך את הלכלוך. הלוואי שהייתי יכול לחשוף כאן את כולם, אך מחמת הספויילרים אחזיק את עצמי. אומר רק שהעלילה כל כך צפויה שלעיתים אין מנוס מלהרגיש שמדובר בפארודיה.

זה אירוני וחריף עוד יותר, כי הדיסוננס העצום בין רצונותיה של הדמות לבין הסרט אליו היא נקלעה מעיד על רמה כה גדולה של חוסר מודעות, שזה גורם לתהות האם הסרט פשוט ביים את עצמו מתוך אינרציה. ג'ונס הגיבור מנסה לייצר את התפריט המסעיר ביותר, זה ש"יגרום לאנשים להפסיק לרצות לאכול" מרוב שלמות, ובמהלך הסרט מנסה לפצח את העניין. לעומתו, הסרט פשוט נשאר מוכר וחבוט, שרק מזיכרון סרט האוכל היחיד שאני באמת אוהב, "רטטוי", נדמת כל העבודה הקולנועית פה כשוות ערך לפרסומת לקוטג'.

במהלך הצפייה ניסיתי גם להבין אילו כלים נותן לי הסרט לרצות בהצלחת הגיבור. מעבר לליהוק של קופר, גבר מרשים במיוחד (ולכן כל פעם שדמות מביטה בעיניו הכחולות, עורו הצחור ושריריו המנופחים ואומרת "אתה לא נראה טוב כמו שהיית פעם", הצופה המבולבל חייב לנסות לפענח האם מישהו נכח על הסט) ושחקן טוב שבאמת עוזר להפוך את אדם ג'ונס משלד של דמות לבן אדם, אין באמת סיבה לכך שנרצה ללכת אתו את המסע. ג'ונס לא רק שפשע בעבר והרס חיים, הוא גם מישהו בלתי נסבל בהווה. הרצון שלו בהצלחה מעוור אותו לחלוטין, הוא מתנהג באופן מחריד לעובדיו (העובדה ששפים הם כברירת מחדל אנשים קשים לא תופסת), ולא מעיד על שום הבנה של הסובבים אותו כדי שנהיה במתח האם ישיג את כוכב המישלן השלישי. במחצית הסרט פשוט רציתי שהמאפיונרים (אה, כן, יש גם מאפיונרים) יתפסו אותו ויחתמו את סיפורו של האיש המרגיז הזה.
אבל האמת היא שכשהסרט בכל זאת מנסה, זה גרוע עוד יותר. לדוגמא, ישנו רגע שאמור להראות את הצד הרך והאוהב של ג'ונס, ובו הוא עוצר את עבודתו במטבח כדי להכין עוגת יום הולדת לילדה קטנה וחמודה, אבל הסצנה מבוימת באופן כל כך תמוה, שרגע האכילה המרגש-על-הנייר הזה הופך לפתע לקרב מבטים מעורר אי נוחות בין גבר רחב כתפיים וילדה תמה. ב"מי מפחד מהזאב הרע" זה היה פחות מטריד.
בהקשר הזה, הסרט הזכיר לי את "על חבל דק" שגם הוא מוקרן כעת בקולנוע. בשניהם הדמות הראשית היא של בחור ששואף להצטיינות, ובזכות הדרייב שלו בלבד אוסף סביבו קבוצת אנשים שלא לגמרי ברור למה ממשיכים לשתף פעולה עם גחמותיו. בשני המקרים, לפחות בעיני, הגיבור לא הרוויח את ההמולה סביבו, וכצופה שאפתי להתרחק מהם כמה שיותר.

הקאסט שסובב את קופר הוא רב ומרשים, אך בסופו של דבר רק חושף את הבעיות. דניאל ברוהל האהוב ("להתראות לנין", "ממזרים חסרי כבוד") הוא בעיני אחת מהדמויות יותר מעוררות חיבה בסרט, אבל מתנהל עם מבטא מוזר ומניעים פסיכולוגיים של דמות משנה שאפילו פול האגיס היה מתפדח לכתוב; אמה תומפסון, בתפקיד הפסיכיאטרית הגרועה בעולם שתפקידה בעיקר להגיד לקופר את מה שהוא צריך לשמוע על עצמו כדי לקדם את העלילה, ועושה זאת באופנים שאמורים לקחת לה את הרישיון לטיפול, נותנת עבודה מעולה כי היא בכל זאת אמה תומפסון, אבל הדמות שלה כל כך בולטת בשירות התסריטאי שלה שזה זרקור לכיוון הסדקים והחורים העלילתיים; עומר סיי ("הסרט הצרפתי ההוא") הוא מישהו שלעולם לא אבין מדוע מלהקים אותו לדברים; ואליסיה ויקנדר ("שם קוד מ.ל.א.ך") השזופה יותר מתמיד מתבזבזת בשתי סצנות בתפקיד "ההיא".
רגעים של מנוחה אפשר למצוא במתיו ריס, בשחקן האיטלקי ריקארדו סקארמצ׳ו – שזה אך הרהבתי עליו במילים בסרט מאכזב אחר, "אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד", שהוקרן בחיפה – ובעיקר, ואני מקווה שאתם יושבים, בסיינה מילר. בשנה שעברה הופיעה מילר בשני תפקידים זהים, האחד לצדו של קופר עצמו ב"צלף אמריקאי", והשני כאשתו של מארק רופאלו ב"פוקס-קצ'ר". על אף שנראה שהיא באמת מנסה לשבור את תדמית הבלונדינית השיקית והלא מסעירה שבנתה לעצמה במהלך השנים, זה לא לגמרי צלח. ב"משחק באש" מילר החליטה לעשות תפקיד שלפני עשר שנים היה נופל הישר לידיה של מריה בלו, ואפילו מעניקה מימד של רגישות שאין בלעדיה לסרט. אני באמת ובתמים חושב שהסצנות שלה הן הטובות ביותר שיש ל"משחק באש" להציע, ורוחי נחה עלי כאשר היא הייתה על המסך.

כדי להיות הוגן, אני חייב להגיד בפה מלא ש"משחק באש" ערוך באופן יוצא מן הכלל, ובכל זאת יש בו קצב שעובד, על אף כשלי הכתיבה והבימוי – וכמה מהסצנות המביכות ביותר שראיתי מאז "ריקי והפלאש" – הוא מתנהל היטב, ואפילו אגדיל ואומר שעל ידי כך ניצל הסרט. זה מוזר עוד יותר בהתחשב בכך שמדובר בעורך ניק מור, שבחירת הסרטים שלו השנה הייתה מפוקפקת במיוחד, עם "החתונה של ג'ני" (שלא ראיתי) ו"מצחיקה שכזאת" (שראיתי ושנאתי כל רגע).
גם הצילום של אדריאנו גולדמן משתמש היטב במטבחים וברחובות הלונדוניים ומקל על החוויה הכללית.

ברדלי קופר עדיין מצליח לצאת טוב מכל העניין, ורק מוכיח איזו נוכחות מדהימה יש לו. אמנם סרטו של הבמאי ג'ון וולס ("אוגוסט: מחוז אוסייג'") מצטרף ל"אלוהה" כאלו שפוגעים ברצף המצוין של השחקן מהשנים האחרונות, אבל אין מה לדאוג, עוד כמה שבועות יצא "ג'וי" של דיויד או. ראסל, וכולנו נוכל לשכוח מהמעידה הזו, וללכת להוריד איזה פלאפל.

burnt second

תגובות

  1. רנדל הגיב:

    אומה תורמן מופיעה בסרט ליותר מעשר שניות? כי אני כל הזמן נכנס לעמוד שלה בימדב וכל פעם מאבד תקווה לכך שהיא תתן לנו עוד תפקיד אגדי. שיקום איזה במאי וייתן לה מה לעשות כי קשה לי עם בזבוז הכישרון הזה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני חושב שעשר שניות הוא בדיוק זמן המסך שלה בסרט…

  2. חדוה הגיב:

    בכל זאת יש שם מאכלים יפים וסיפור מעורר השראה! לא הייתי מתנגדת לשלוח כמה אנשים לקלוף מיליון צדפות ולחשוב בינתיים על החיים ומה שעשו מהם.

  3. levorlov הגיב:

    הידד! הצלחת לכתוב מעל לאלף מילים משעשעות ומהנות לקריאה על אחד הסרטים הגרועים של השנה. אבל לפחות היה נחמד לראות בסרט סכינים בשימוש המקורי שלהן, שהוא מסתבר חיתוך מזון, שזה לא מעט בתקופה המטורפת הזאת. אגב, סרט אוכל נחמד מאוד מהשנים האחרונות הוא בעיני "אנשים כתומים", שהצליח לסחוף אותי לתוך תשוקת המזון המדבקת שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.