• סרטים חדשים:
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

״על חבל דק״ ו״שובר את הכלים״, סקירה כפולה

17 באוקטובר 2015 מאת עופר ליברגל

הוליווד תמיד אהבה לייצר סרטים על סמך סיפורים אמיתיים של אנשים לא שגרתיים. בפוסט זה אסקור שני סרטים ביוגרפים המציגים כעת בקולנוע, המבוססים על קורותיהם של שני אנשים יוצאי דופן: אמן ההליכה על חבל פיליפ פטי, ולוליין השחמט בובי פישר.

על חבל דק
The Walk

פיליפ פטי, אמן רחוב ולוליין צרפתי, אירגן בשנת 1974 מבצע חשאי ולא-חוקי לתליית כבל בין שני מגדלי התאומים של ניו יורק, שבנייתם הייתה בשלבי סיום. הכל על מנת שיוכל ללכת באוויר בין שני הבניינים, שהיו אז הגבוהיים בעולם, לעיני קהל משתאה של תיירים ותושבי העיר שקמו מוקדם בבוקר. מאז, פטי הפך לכוכב בינלאומי והסיפור שלו כבר הפך לספר רב מכר, ולסרט תיעודי זוכה אוסקר בשם ״איש על חבל״ (Man on Wire).

לכן, השאלה היא למה לספר את הסיפור הזה פעם נוספת? ייתכן והתשובה טמונה בהסבר שנותן בסרט פטי לסיבה שבגללה הלך באוויר בגובה 110 קומות – תמיד חיפשתי מקום מושלם למתוח את החבלים שלי. כמוהו, דומה כי גם במאי הסרט, רוברט זמקיס, תמיד מחפש סיפור מושלם על מנת לנסות לבצע מעשה לוליינות קולנועי חדש, לנסות להרהיב בעזרת השליטה שלו במדיום ובפיתוחים טכנולוגיים. הסיפור של פטי פשוט איפשר לו למתוח את החבלים שלו במקום חדש – להפוך את בנייני התאומים מאתר אשר שמו קשור בטראומה לחזון ראווה קולנועי אופטימי. לחיות מחדש את הסיפור כשילוב של מופע קרקס, ילד בחנות ממתקים המתפעל מטריקים קולנועיים ואימה קלה, הנובעת מן האופי של מעשה הלוליינות מסכן החיים.

בימים אלו העולם מציין את התאריך בו הגיע העתיד בסרט ״בחזרה לעתיד 2״ אשר יצר זמקיס (ה-21.10.15). בהקשר זה, יש לציין כי הסרט הראשון בסדרה כלל גם מחוות רבות לקולנוע של הקומיקאי הרולד לויד, אשר חיבר בסרטיו לוליינות עם אימה וקומדיה, בדומה לפטי. סרטו הידוע ביותר של לויד, ״לעזאזל הבטיחות״ (Safety Last!) עוסק בזבן המחליף לוליין ונדרש לטפס על גורד שחקים. זהו סרט שסיקוונס השיא שלו מזכיר מעט באופיו את סיקוונס השא של ההליכה בין המגדלים ב״על חבל דק״, כך שהסרט החדש של זמקיס הוא חזרה מסוימת לתחום קולנועי שתמיד עניין אותו. בכלל, הקולנוע של זמקיס הוא כמו קרקס, בין היתר בכך שהוא כמעט תמיד מסתיים בחיוך ובהקלה.

יש הרבה קווי דמיון בין פטי לזמקיס. שניהם מחפשים אתגרים, שניהם מעלים מופעים מבדרים המשתמשים בסביבה הגיאוגרפית ומאירים אותה באור חדש, ושניהם לא יוצרים אמנות מעמיקה במיוחד מבחינת המסר, אלא בידור מיידי. זמקיס היה ונותר במאי של סרטי ילדים באופיו, גם כשהוא מתעסק בנושאים מבוגרים יותר. לראייה, אפילו כשעסק בטראומות הכואבות ביותר בהיסטוריה האמריקאית הקרובה, בשילוב עם מערכת יחסים מינית מורכבת ב״פורסט גאמפ״, זמקיס ביים את הסרט (שאני מאוד אוהב) באופן הדומה לסרט ילדים. יש בכך חן רב, גם בסרטים הפחות טובים של הבמאי. הוא תמיד מביים בהתלהבות של ילד, ובין היתר זו הסיבה לכך שהוא אחד מן הבמאים הטובים ביותר בשימוש בתלת מימד בקולנוע כאמצעי ביטוי אמנותי. אלא שלא תמיד יש לו גם מה לבטא.

the-walk

בדומה לגיבור שלו, זמקיס נדרש בסרט זה למתוח חבל בין שתי פסגות, שתי חלקים מאוד מרשימים ומהנים בסרט. השני מביניהם, הצפוי היותר, מגיע ממש לקראת הסוף, הרגע בו הגיבור הולך על חבל בין שני הבניינים מול קהל מעריץ וכוחות משטרה אשר מנסים להבין מה הם רואים וגם לשים לזה לסוף. החלק הזה ארוך, אבל מרשים בכך שהוא מצמצם את אלמנט הפחד בהליכה ומצמצם גם את העיר ניו יורק המשוחזרת בעבודת מחשב מדוייקת – המוקד הוא אדם מול טבע ומול קהל, אדם אשר מוסיף ומתגבר בווירטואוזיות על אתגרים צפויים ומפתיעים כאחד.

החלק המוצלח השני ניצב סמוך לפתיחה. לא בפתיחה ממש, שכן הסצנה הראשונה בה ג'וזף גורדון-לוויט, המגלם את פטי, מסביר את הסיפור באנגלית במבטא צרפתי בשילוב מספר מילים אקראיות בצרפתית, לא עובד בשום צורה. אבל אחריה נגלה לנו עולמו של פטי כאיש צעיר, כילד, כנער. עולם של האדם שתמיד רותק בידי הולכים על חבל, עולם של אמן רחוב המחייה את הסביבה העירונית. זמקיס מצלם את הפתיחה בשילוב של שחור-לבן וצבע, מתייחס לצרפת כולה כסוג של אגדה קולנועית. גם הגילוי של מגדלי התאומים, בתור האתגר הגדול שמאיר את חיי הגיבור, נעשה בצורה מעוררת השראה.

אבל ההתלהבות לבדה לא יכולה להחזיק סרט של שעתיים וחצי. הקו הנמתח בין הפתיחה לסיום, שאמור לתפוס מבנה של סרט מתח בו הגיבור כל הזמן מוצא דרך חדשה להתמודד מול האתגרים – הקו זה לא תמיד מצליח לשמור על רמת עניין. בשל כך הוא מדגיש את הפגם הגדול של הסרט, הוויתור על עולם מציאותי. ויתור זה טיפוסי לזמקיס, אבל כאן הוא לא תמיד מצליח לנמק היטב את הקולנועיות של הסרט, ובעיקר את הבחירה בשחקן האמריקאי לגילום הגיבור הצרפתי. ברור שכוכב הוליוודי עוזר למכור את הסרט, אבל לי נדמה כי כוח המכירה העיקרי של הסרט הספיציפי הזה הוא החוויה המסחררת שהוא מציע. נדמה לי כי שחקן צרפתי (למשל: לואי גארל) יכול היה לתרום לסרט יותר.

לזכותו של גורדון-לוויט ייאמר שהוא מצליח לדבר צרפתית באופן סביר. לחובת הסרט יש לציין כי הוא ויתר הדמויות כמעט לא מדברות צרפתית, אלא עוברות שוב ושוב לאנגלית בעזרת תירוצים ביזאריים כמו "תרגול האנגלית לקראת הנסיעה לניו יורק" (תרגול אנגלית במשך שנים , גם ברגעים אינטימיים) או משפט החיזור – "דברי אליי באנגלית, אני אוהב את המבטא שלך, הוא נשמע אמריקאי". משפט שהקהל יכול להשלים לו את התגובה "וכשאתה מדבר צרפתית אתה נשמע אמריקאי". זמקיס מנסה לפתור את הבעיה על ידי הדגשת נזילות השפה דרך הפסקול, שכולל שירים המוכרים באנגלית המושרים בצרפתית, או בשילוב של שתי השפות. הבחירה המוזרה בשפה מעידה על אופי הסרט – לעזאזל המציאות, זמקיס עושה קולנוע.

אבל בכל זאת, לי חסר קצת עידון בעולם של הסרט. ייתכן ולו אחת מתצוגות המשחק בקאסט, שכולל גם את בן קינגסלי בתור מנטור ושרלוט לה-בון בתור מושא אהבה, הייתה מצילחה לסחוף או לשבור את השגרה – המצב היה טוב יותר. מסיבות אלה ואחרות, הסרט מתסכל ומענג בו זמנית – יש בו משהו מגוחך לכל האורך, אבל גם משהו מרהיב ומרשים. ומכיוון שקטעי הרהב ממוקמים במקומות נכונים אסטרטגית, חווית הצפייה שלי הייתה די סוחפת, גם אם ברור לי כי לטווח הארוך לא יישאר לי יותר מדי בזיכרון מחווית הצפייה בסרט זה.

שובר את הכלים
Pawn Sacrifice

pawn-sacrifice

פיליפ פטי הוא דמות אשר יכולה להוות בסיס לסרט ביוגרפי. בובי פישר, לעומתו, הוא דמות מעניינת בהרבה, דמות אשר הייתה חייבת להפוך בשלב זה או אחר לסרט. סיפור החיים המטורף שלו כולל פארנויה קיצונית, גאונות ספורטיבית וטייק מעוות על המלחמה הקרה והערצה לגיבורי תרבות, גם על חשבון הבריאות הנפשית של הגיבורים עצמם. פישר הוא בן לקומוניסטים שבחרו לארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה, אביו לא היה חלק מגידולו. הוא גדל עם אם שהייתה חשודה בחיבה מתמשכת למפלגת נעוריה, שהייתה האויב מספר 1 של האומה, ונדד משיקגו לברוקלין בתור ילד. מגיל צעיר הוא ניצח בשחמט את כל מי שנדרש לשחק נגדו – והוא לא היה מסוגל לעשות דבר מלבד לשחק שחמט. ברגע שמועדון השחמט המקומי איתר את הכישרון לא היה ניתן לעצור אותו. כבר בתור מתבגר הוכתר פישר לרב-אמן, וזכה באליפות ארה"ב בערך כל פעם שהוא נרשם אליה.

במהלך שנות הששים, בובי פישר היה האיום היחיד על השליטה הסובייטית בעולם השחמט. אלא שמהר מאוד, הוא פיתח סימנים של פארוניה קשה, מה שמנע מבני אדם להתקרב אליו, וגרר עימות עם ארגון השחמט שהובילו לפרישה מתחרויות למספר שנים. בנוסף, פישר חשב שהקומוניסטים והיהודים מרגלים אחריו בלי הרף, חרף העבודה שהוא עצמו היה יהודי. גם כאשר ביטא עמדות אלו בפומבי, הוא נותר כוכב הרוק של עולם השחמט, כולל מעריצים שראו בו את ההזדמנות של האמריקאים לנצח את הרוסים במגרש הביתי שלהם. גם הממשל האמריקאי התייחס לפישר בצורה זו ותלה תקוות רבות באיש אשר עם כל דברי ההלל, האפשרות לשפיות נפשית חמקה ממנו.

הדבר הגיע לשיא בשנת 1972, בה פישר זכה לקבל קרב על תואר אלוף העולם בשחמט, מול האלוף הרוסי בוריס ספסקי, שהוא גם היריב היחיד אותו פישר טרם ניצח. אם טרם הקרב העולם חזה לקבל הצצה לטירוף של פישר, מה שהתחולל במהלך סדרת המשחקים ששדורה בשידור חי לכל העולם, עם רייטינג שיא למשחק שחמט, קיבע את פישר באופן סופי כחולה רוח. וגם כגאון יוצא דופן, אמן של ממש על לוח השחמט. אין ספק, בובי פישר חייב היה להפוך לגיבור של סרט.

יחד עם זאת, לא ניתן לעשות סרט על בובי פישר. הסיבה לכך פשוטה למדי: שחמט הוא פחות או יותר הספורט הכי לא קולנועי שיש. המשחקים אורכים לעיתים זמן רב, לשחקנים יש יחסית הרבה זמן לחשוב בין מהלך למהלך, ולמרות שקל ללמוד את חוקי המשחק הבסיסיים, על מנת להבין את המהפכנות הטקטית של פישר צריך להיות מקצוען בתחום, לכל הפחות.

הבמאי אשר נבחר לנסות לממש את אתגר הפיכת סיפור חייו של פישר לסרט הינו אדוארד זוויק, במאי הוליוודי ותיק (בין סרטיו: ״גלורי״, ״רוחות של תשוקה״, ״הסמוראי האחרון״), אבל בניגוד לזמקיס, לא וירטואוז או אמן בעל ייחוד. הסרטים שלו אף פעם לא מביכים וכזה הוא גם סרטו הנוכחי. אבל לרוב סרטיו גם לא מעניינים יותר מדי. מבחינת טכניקה קולנועית, סדרת קלוז-אפים על פניו של הגיבור כאשר הוא במצב פסיכוטי, או רואה משהו על הלוח שאף אדם אחר לא יכול, הוא שיא היצירתיות של הבמאי. ועל מנת לעשות סרט סוחף באמת, או על מנת לפצח את חידת דמותו של פישר, דרוש יותר מכך.

זה לא שהסרט לא מעניין במהלך הצפייה: התסריט, של סטיבן נייטלוק״, ״דברים יפים מלוכלכים״), שנון יחסית ולא רדוד. שחקני המשנה בסרט, אף כי אין להם דמויות רבות רבדים, עושים עבודה סבירה. כולל ליב שרייבר, אשר נבחר משום מה לגלם את דמותו של ספסקי הרוסי. את הסרט אמור לסחוב על גבו טובי מגווייר, שהוא ליהוק טוב לאדם שלא מסוגל לתקשר באופן רגיל עם העולם החיצוני, אבל לא שחקן מספיק סוחף. מצד שני, דומה כי גם אצל פישר מה שסחף הוא לא הדמות של האדם, אלא העניין סביבו והנראטיב שיחסי הציבור שלו בראו: האמריקאי הגאון שינצח את הקומוניזם. הבעיה בנראטיב המומצא הזה, הוא שפישר האמין לו בעצמו. ותסביך הרדיפה שלו לא הסתיים בקומוניזם. אבל הסרט מסתיים בשנת 1972 וכמעט ולא נוגע בהמשך החיים המסוייטים שעברו על הגיבור, שכנראה אף פעם לא קיבל את הטיפול הנפשי לו היה זקוק.

״שובר את הכלים״ מצליח לעבוד לא רע בתור סרט ספורט, הישג יפה בהתחשב בסוג הספורט אותו הוא מתאר. הוא גם נוגע בהרבה נושאים מרתקים, אבל בכך גם הכשל שלו: הוא רק נוגע, אבל לא נכס לעומק. לא מבקר את המערכת בצורה חדה מספיק, אפילו לא מבהיר היטב מהן ההפרעות הנפשיות ממנו סובל הגיבור. בובי פישר ראוי לסרט טוב יותר, אך ספק אם סרט מסוג זה הינו אפשרי.

pawn2

השאר תגובה