• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

״ריקי והפלאש״, סקירה

11 בספטמבר 2015 מאת עופר ליברגל

״ריקי והפלאש״ (Ricki and the Flash) מפגיש בין שני יוצרים בעלי מגע אישי מאחורי המצלמה – הבמאי הוותיק ג'ונתן דמי והתסריטאית המוחצנת והמיוחצנת דיאבלו קודי. אבל זה גם סרט שבו משחקת מריל סטריפ, לכן דומה כי הוא קודם כל סרט של מריל סטריפ. לסטריפ יש מעמד יוצא דופן בקרב שחקנים בימינו: למרות שרוב הסרטים שלה לא נחשבים לטובים במיוחד או ללהיטים בקופות, ההכרה לה זכתה לאורך השנים וגם סגנון המשחק שלה הופך אותה לדבר המרכזי בכל סרט, מה שלא תמיד משחק לטובת היצירה. זו אינה הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, בה אני מתמקד בסטריפ בתחילת סקירה אודות סרט שיש בו גם לא מעט יתרונות וחסרונות אחרים. כי בכל זאת, היא ניצבת לא רק במרכז מערך השיווק של הסרט, אלא גם במרכז חווית הצפייה בו.

כאשר מלהקים את סטריפ, צריך לקחת בחשבון כי הקהל תמיד יראה אותה ולא רק את הדמות שלה, תמיד יתפעל מן האופן בו היא מאמצת בטבעיות מבטא שונה לחלוטין בכל בסרט, מן היכולת שלה לעבור בזריזות בין מצבים רגשיים שונים, בין ההקפדה על ניואנסים בסצנות מלודרמטיות ובסצנות בהן לא קורה הרבה. סטריפ היא זיקית שקשה להסיר ממנה את העיניים – היא הופכת כל תפקיד לשלה, עד לנקודה כי חלקים אחרים בסרט מתגמדים לידה. לכן, סרטים בכיכובה לרוב לא מצטיינים בבניית עולם אמין, למרות שהיא לרוב משחקת בדרמות. עולם לא יכול להיות אמין כאשר אנו מודעים כל הזמן לזהות של השחקנית לא פחות מאשר למצב הרגשי של הדמות אותה היא מגלמת.

הפעם סטריפ מאמצץ דיבור של ווייט-טראש אמריקאית מזקנת החיה את חיי הרוקנרול. בסצנת הפתיחה של הסרט אנו רואים אותה מבצעת יחד עם הלהקה שלה (שם הדמות והלהקה מרכיבים את שם הסרט) את שירו של טום פטי "אמריקרן גירל". השיר מצביע על שני דברים הטיפוסים לריקי שמגלמת סטריפ – היא פטריוטית אמריקאית והטעם שלה בבחירת השירים שאותם היא מבצעת לא חורג מגבולות המיינסטרים. הסרט מציג קודם את הלהקה מנגנת בלהט בטרם המצלמה מתרחקת ומתחיל להיחשף הזירה בה מתבצעת ההופעה: פאב/קפה עלוב הרחוק מלהיות מלא, כאשר בעיקר קהל מבוגר מנסה לרקוד לצלילי הלהקה. הדינמיקה של ריקי על הבמה מלמדת אותנו מעט על הקשר שלה עם העולם – הגיטרסיט שלה (ריק ספרינגפילד, בעצמו רוקר די מצליח) מנסה לספר לקהל כי הם קשורים רומנטית, אך היא ממהרת לצנן את האמירה, אינה רוצה שהקהל ילמד כי יש לה רגשות. יותר מאוחר, כאשר היא מקבלת שיחת טלפון חשובה, היא אינה ממהרת לענות. רק לאחר שאנחנו רואים אותה גם בעבודה השנייה והפחות פרועה שלה, בתור קופאית בסופר, היא עונה ויוצאת למסע לעבר עימות עם עברה ועם החיים אשר נטשה.

כמו בתסריטאים אחרים שכתבה קודי, התסריט עוסק באישה אשר בחרה באורח חיים מסוים ונאלצת לעמת אותו מול קשר רגשי עם הסביבה אשר בחרה באופציה שונה. במקרה הזה, אנו למדים כי לפני פרק זמן ארוך מאוד, ריקי הייתה קרויה לינדה והיא עזבה חיי משפחה עם גבר אמיד מאוד באינדיאנה לטובת הגשמת החלום של חיי הרוק – חלום אשר התגשם באופן חלקי, אם בכלל. בינתיים, שלושת הצאצאים של הזוג גדלו עם האב ועם אשתו החדשה. לאחר נתק ארוך, בעלה לשעבר קורא לגיבורה לאחוזת הפאר שלו על מנת שתנסה לעודד את רוחה של הבת, החווה משבר רגשי קשה אחרי התפרקות נישואיה (ריקי אפילו לא נכחה בחתונה). הבת מסרבת תחילה לקבל את שובה של האם הביולוגית לחייה, אבל במהלך הביקור כמובן שיחלו תמורות ביחסים בין הדמויות וגם בהבנה של הדמויות את עצמן.

אבל נחזור לעיסוק בכוכבת ולא רק בדמות, שכן הליהוק בבית היוקרה שבו חיה המשפחה מגביר את המודעות של הקהל לשחקנית הראשית. את בתה של ריקי מגלמת מיימי גאמר, ששיחקה אמנם בלא מעט סרטים אבל ידועה בעיקר בתור הבת של מריל סטריפ גם בחיים האמיתיים. גאמר לא ירשה יותר מדי מהכישרון של האם, אבל בסרט זה היא מבצעת את אחד מתפקידיה היותר טובים, אולי בגלל הכימיה המשפחתית ואולי בגלל שלמרות שהיא מגלמת דמות השרויה במשבר נפשי, המשחק שלה יחסית מופנם ותורם לאיזון הסרט.

1288050 - RICKI AND THE FLASH

את תפקיד האקס המיושב יותר מגלם קווין קליין, ששני שיתופי הפעולה הקודמים שלו עם סטריפ היו לדעתי משיאי הקריירה של שניהם. השני בהם הוא ״המדריך לחיים לכפר״ (A Prairie Home Companion), סרטו שופע החן של רוברט אלטמן, שהוא אחד מן הסרטים הבודדים בהם נדמה שסטריפ שיחקה באופן טבעי כמעט לגמרי. הראשון הוא התופעה הקרויה ״בחירתה של סופי״ (Sophie's Choice) הסרט שהגדיר את הקריירה של סטריפ וזיכה אותה באוסקר הראשון שלה כשחקנית ראשית. זהו סרט נהדר שנותר התפקיד הטוב ביותר בקריירה שלה ולמעשה גם בקריירה של קליין. ב״ריקי והפלאש״ קליין מגלם דמות מופנמת יחסית של אדם עשיר אשר כולא במידה רבה את יצרו, בניגוד לאשתו לשעבר. הכימיה בינו לבין סטריפ עובדת היטב ולכן החלק בסרט שמוקדש לביקור בנוי היטב מבחינת התסריט והבימוי ועובד היטב. אולם, הסרט לא נגמר באותו הביקור וחלקו האחרון חושף את החולשות שלו.

בנקודה זו ראוי לומר כמה מילים על במאי הסרט ג'ונתן דמי, במאי אשר הקריירה שלו רדופה על ידי רוח הרפאים של יצירת מופת אחת שביים, ״שתיקת הכבשים״. הצלחת הסרט ההוא גרמה לבמאי לבלות שנים לא מועטות בלב המיינסטרים, מנסה לייצר עוד סרטים "חשובים", אך בהצלחה חלקית. אולם, השורשים שלו הם בקולנוע עצמאי בועט יותר שיצר בשנות השמונים, ועוד קודם לכן בסרטי טראש חביבים שיצר באולפן של רוג'ר קורמן. כלומר, במקורותיו, הקולנוע של דמי יותר מחוספס. הקולנוע שלו גם תמיד היה ספוג באהבה למוזיקה, דבר הבא לידי ביטוי בסרט הזה – הוא אוהב את הלהקה הבינונית שבכותרת הסרט, כי היא מנגנת מול קהל. הוא נותן למצלמה לשוטט בהופעה, בשוט שחוזר על עצמו אשר נע לאורך רחבת הריקודים באותו פאב עלוב מראה. הצרה היא שעקב אופיה של הדמות, הרפטואר המוזיקלי באנלי למדי, בטח ביחס לחלק מסרטיו של דמי.

למרות שסטריפ מוכיחה שוב שהיא גם זמרת טובה מאוד, יש יותר מדי קטעים מוזיקליים בסרט שהם פשוט לא מעניינים מספיק, לצד כמה קטעים שיותר אהבתי, לרוב אלו דווקא הקטעים בהם סטריפ שרה משהו פחות מחוספס או זועם. ואני כותב זאת כי לאחר הביקור אצל משפחתה, ריקי/לינדה שבה לבר. בנקודה זו, יש יופי בלהראות את החזרה לחיים הלא זוהרים לעומת העושר אצל האקס. אבל בסצנות האלו התסריט לא מגובש ומהר מאוד הוא דורש את החזרה של הגיבורה למשפחה שנטשה שוב, לא לפני אקט של הכרה עצמאית אשר דומה כי המעבר התסריטאי אליו נכתב בהילוך מהיר.

המערכה האחרונה של הסרט חושפת את הבעיות המוכרת בתסריטים של קודי. למרות בניית דמויות טובה בהתחלה, ההכרעות אותן מקבלות הדמויות לקראת הסוף מתבצעות בצורה פזיזה מדי, כאשר מה שהיה צריך להיאמר בסאבטקסט נאמר בגלוי. הסתריט עשיר בשורות שנונות, אך אין חיבור לאמירה עמוקה יותר, דבר הנוכח במיוחד בסיום, אשר דומה כי הוא מהדהד סרט קודם של דמי, ״רייצ'ל מתחתנת״ (Rachel Getting Married). עבורי, ״רייצ'ל מתחתנת״ היה סרט בו דמי המציא את עצמו מחדש כבמאי עצמאי בעל מבט מעמיק על התרבות האמריקאית, ובעיקר כבמאי בעל כבוד לצדדים השונים המרכיבים את החברה ולאופן בו הקהילה האפרו-אמריקאית השתלבה בה. אולם, מה שהתבטא בסרט ההוא בעיקר דרך מבט ארוך על האירועים וסטייה מקו העלילה הראשי, מבוצע ב״ריקי והפלאש״ בצורה מסבירנית מדי. יותר מדי דמויות מתנהגות בצורה לא אמינה והסרט מראה כמות גדולה מאוד של ניגודים ולא מספיק שילובים בין התרבויות השונות, אף כי דומה שהסרט שואף לשבור מעט סטריאוטיפים.

דמי, אשר היטיב לשבור את הדעות הקדומות ואת ההגדרות החברתיות בסרטיו הקודמים, מציג בדקות הסיום של הסרט הקצנה ביזארית של ניגודים אשר נראית לא אמינה בימינו, כאילו הסרט לקוח מעידן בו רוב החברה חשבה על רוקנרול בתור מוזיקת השטן. יש בסרט מספר מקומות בהם מודגש שהסיבה לסלידה מן המוזיקה של ריקי היא בין היתר משום שהעולם התקדם והיא נותרה מאחור, אבל לקראת הסיום דומה כי דווקא היא זו אשר מתקדמת יותר מן הסביבה שלה. יחד עם זאת, למרות הסיום הלא מוצלח, בדרך אליו יש לו מעט דברים חביבים. אם כי ייתכן שבסופו של דבר שאלת האהדה לסרט תתבסס על דבר אחד בלבד: האם הקהל רוצה כרגע לראות עוד סרט עם מריל סטריפ.

ricki-and-the-flash

תגובות

  1. newprince הגיב:

    האוסקר השני שלה – את הראשון קטפה על קרמר מול קרמר. או שמא הכוונה לאוסקר הראשון על תפקיד ראשי?

    1. אורון שמיר הגיב:

      על תפקיד ראשי כמובן, תודה רבה על התיקון!

  2. איתן הגיב:

    האבחנה שהנפח שמריל סטריפ תופסת בכל סרט פוגע באמינות שלו תקפה רק לצופה אשר בזמן הצפייה מנתח את החוויה שהוא עובר. הצופה הממוצע שאינו מבקר קולנוע (מקצועי או חובב) הולך בעיקר עם הסיפור ועם הפסקול, נסחף עמם או שלא, ולאחר הסרט יסתפק ב "המריל סטריפ הזאת היא משהו.. שחקנית גדולה".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.