• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

ספיישל "האלווין": המדריך המלא ל-40 שנות מייקל מאיירס – חלק ראשון

21 באוקטובר 2018 מאת אור סיגולי

לכבוד הגעתו של "האלווין" מודל 2018 לבתי הקולנוע בסוף השבוע, וסמיכותו של חג ליל כל הקדושים האמריקאי באופן כללי, סדרת "מותגי האימה הגדולים" של סריטה מצדיעה למייקל מאיירס עם ספיישל "האלווין" כפול ומכופל שיסקור על כל סרטי הסדרה, אותם ראיתי במרתון מתיש למדי שנמשך על פני כמה ימים. כן, אפילו את הסרטים שכבר ראיתי בעבר דגמתי שוב כדי להיות בטוח שהזיכרון שלי מהם איננו משקר. עד כדי כך השקעתי.
למרבה הצער, הוא אכן לא שיקר.

סדרת סדרת מותגי האימה הגדולים בסריטה:
"המנסרים מטקסס"
"מגרש השדים"
"סיוט ברחוב אלם"
"פולטרגייסט"
"פסיכו"

"האלווין" הראשון יצא ממש לפני 40 שנה והפך לקלאסיקה כמעט מיידית. הדרך אותה עשה המותג (שבעברית הופץ כ"ליל המסכות") עד לסרט החדש – שכבר מבשרים לנו שהוא עומד להיות שובר קופות – היא די מרתקת. רוב הזמן.
לא פחות מעשרה סרטים בקעו מסכינו המבהיקה של הרוצח הדמוני מייקל מאיירס, ביניהם שבעה סרטי המשך ישירים, רימייק, סיקוול לרימייק, וסרט שניסה לעשות משהו קצת אחר ונפל על האף.
מכיוון שבאמת מדובר בהרבה סרטים, ואני צריך אתכם עירניים ומרוכזים, החלטתי לפצל לשני חלקים. הראשון, זה שאתם קוראים ממש עכשיו, יתייחס לחמשת הסרטים הראשונים. השני, שיתפרסם ממש מחר כדי שלא תצטרכו להחזיק את המתח יותר מדי, יתרכז בשלושת הסיקוולים האחרונים, לרימייק ולסרט ההמשך שעשה הרימייק.
כשייצא הסרט החדש, תהיו בטוחים שנחזור אליו לסקירה מיוחדת.

משהו חשוב, ואולי די מתסכל בשבילי, שצריך לדעת על הסרט החדש: "האלווין" 2018 הוא סרט המשך ישיר לזה הראשון. כלומר, לסרטו של ג'ון קרפנטר מ-1978. חברת ההפקה בלומהאוס, הבמאי דיויד גורדון גרין ושותפיו לכתיבה ג'ף פרדלי ודני מקברייד למעשה מחקו את כל המורשת הארוכה של סרטי ההמשך. כך שבעצם אתם לא חייבים לראות את כולם כדי להיות בעניינים. והאמת היא שזה גם לא סוג של מומלץ בכל מקרה – הרי בשביל זה אני פה. כדי שאתם לא תצטרכו לעבור את זה, ואם בכל זאת תרצו לדגום קצת מהמורשת ארוכת השנים של הסרט, תדעו על מה לפסוח ובמה להתרכז. האמת היא שיש כמה פנינים נחבאות בסדרת האימה הזו על אף הכל.

נראה לי שאפשר להתחיל. קחו בחשבון שקשה לדבר על הסרטים מבלי להתייחס לסיום של קודמם, אז דעו שיהיו ספויילרים, אם כי, כאמור, אף אחד מהם לא רלוונטי לסרט החדש.

"האלווין" / "ליל המסכות" – Halloween
1978

היסטוריה נעשתה ב-25 באוקטובר 1978, עת יצא סרט אימה קטן של במאי לא מאוד מוכר בשם ג'ון קרפנטר לבתי הקולנוע. עם תקציב דל למדי של 325 אלף דולר, "האלווין" הפך ללהיט בסדר גודל עצום עם הכנסות של 47 מיליון דולר בארה"ב וכמחצית מזה ברחבי העולם. תוך רגע היה מובן שמדובר פה במשהו שיהדהד הלאה, הרוצח שבמרכז הסרט קיבל מעמד של אייקון אימה, ולפחות שתי קריירות קולנועיות מפוארות נולדו בעקבותיו. אפשר אפילו לומר שז'אנר האימה התעצב מחדש.

למרבה הצער אין לנו זמן לפרט על כל המהלך המרהיב של הסרט הזה, בטח בסקירה מסוג כזה, אז אדבוק בנקודת המבט האישית שלי ואחלוק שבעיני אפילו כל השבחים והתארים שאגר הסרט לא עושים לו צדק. "האלווין" הוא בטח אחד מסרטי האימה הגדולים של כל הזמנים, ברמת העשירייה הפותחת, ומעבר לזה מדובר ביצירת מופת גם מחוץ לגבולות הגזרה של הז'אנר. הבימוי הנפלא של קרפנטר, וכמובן הפסקול המצוין שכתב, הופכים את הסיפור המצומצם הזה, שמתרחש כמעט כולו בלילה אחד בשטח שלא עולה על כמה רחובות בעיירה אמריקאית קטנה, לסיפור בלהה שעובד מדהים גם היום.

הפרולוג המצמרר של הסרט מובא לנו דרך דמות מסתורית שאת הסיקוונס אנחנו חווים דרך עיניה, בזמן שהיא צופה בבחורה צעירה בביתה, ולאחר מכן לוקחת ממגירת המטבח סכין ארוכה למדי, עולה לחדר ושם שוחטת את אותה בחורה המומה. רק לאחר מכן, כאשר אותו רוצח יוצא מהבית אל הרחוב, אנחנו מבינים במי מדובר – ילד צעיר למדי בחליפת ליצן העונה לשם מייקל. מייקל מאיירס. אנחנו לא מקבלים הסבר מדוע הפעוט החמוד למדי הזה רצח את אחותו בצורה כה מחרידה, וקופצים 15 שנים קדימה, ל-1978, בו בלילה גשום וסוער מייקל מצליח להימלט מבית המשוגעים בו אושפז, ממש מתחת לידיו של האיש שטיפל בו כל השנים, דוקטור לומיס, בהופעה נפלאה ובלתי נשכחת של דונלד פלזנס.

מאיירס עושה את דרכו חזרה לעיירת הולדתו הדונפילד שבמדינת אילינוי, ממש בזמן לליל כל הקדושים, ושם מתקבע על בחורה צעירה וחביבה להפליא בשם לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס), שאת רוב החג עתידה להעביר בשמרטפות על טומי הקטנטן. זכרו את הדמות הזו, היא תשוב בחלק ב' של סקירת המותג מחר.
בזמן שלומיס מנסה לשכנע את כוחות השיטור בעיירה ש"המוות בכבודו ובעצמו הגיע להדונפילד", מאיירס לא מבזבז זמן, פורץ לחנות האלווין וגונב לעצמו מסכה לבנה של וויליאם שאטנר כוכב "מסע בין כוכבים", ומתחיל לקטול מכל הבא ליד, בעיקר את חבריה המתבגרים והפעילים מינית של לורי, עד שהוא מגיע אליה.
מאיירס, שמציג יכולות הישרדות מרשימות וכוחות פיזיים יוצאי דופן, מצליח להתקרב ללורי, אך היא יכולה לו בעזרת מסרגה ארוכה במיוחד והסכין המפורסמת. למרבה החרדה זה גם לא עוזר, ומאיירס שוב נע להתקפה כשברגע האחרון מופיע לומיס ומרוקן מחסנית על הרוצח במסכה, עד שזה מועד מעבר לחלון הקומה השנייה ומתרסק על הארץ. לומיס ממהר לדרוש לשלומה של לורי, וכשהוא חוזר לנקודת התצפית מהחלון הוא מגלה שבמקום הגופה השסועה, הירויה והמרוסקת של מאיירס, נמצא כלום ושום דבר, והבחור היה רחוק מלמות.

מה שמאוד בולט בבימוי של קרפנטר, בטח מול הסרטים המודרניים יותר, הוא האיטיות שבה הוא מתנהל. עד לנקודת השיא במערכה השלישית הדברים ממש לוקחים את הזמן שלהם, והאפקט הוא נפלא כי החרדה הולכת ומצטברת. המוות השני מתבצע רק כשעה לתוך הסרט, אבל עד לשם אנחנו כבר מפוחדים למדי, ואפילו חווינו כמה הקפצות שעובדות עכשיו ממש כמו בשנת יציאתו. קרפנטר שומר כמעט כל הזמן על פריימים פתוחים ורחוקים, שגורמים לנו לחפש בקדחתנות את האימה שאולי נמצאת מולינו, ותחושת סכנה גדולה נמצאת כמעט בכל רגע.
צלם הסרט הוא דין קונדי האגדי, שחתום גם על סרטיו הבאים של קרפנטר, וגם סדרת "בחזרה לעתיד", "מי הפליל את רוג'ר רביט", "פארק היורה", "הוק", "אפולו 13" ובשלב הזה שמו רשום על עוד משהו כמו חמישה סרטים שיצאו בשנים הקרובות.
המעצב האומנותי של הסרט גם הוא שם מוכר למדי, טומי לי וואלאס, שיקבל את מלאכת הבימוי של הסרט השלישי, ושמונה שנים לאחר מכן יכתוב ויביים את המיני סדרה הפולחנית על פי "זה" של סטיבן קינג.

קרפנטר המשיך משם לביים את "הערפל" שהרבה חושבים שהוא מהטובים שביצירותיו (אל תשאלו אותי למה), ביים את סרט הפעולה המהנה "הבריחה מניו יורק" ואז ב-1982 למה שלימים תחשב ליצירת המופת השנייה שמגדירה אותו, "הדבר". הבעיה היא שבשנת יציאתו סרט החייזר הקטלני המושלם הזה היה לכישלון מהדהד ולקח יותר מדי זמן עד שהעולם הבין למה לא מגיע לו דברים טובים, ונתן לסרט מעמד של קלאסיקה (ב"האלווין" צופים הגיבורים ב"הדבר" המקורי, אגב). קרפנטר, שבור מהכישלון, לקח על עצמו פרויקט שהוא לא לגמרי האמין בו: "כריסטין" על פי סטיבן קינג, והפך אותו לאחד הסרטים האהובים ביותר מהקאנון של הסופר, ומיצב את עצמו סופית כאחד מהמאסטרים הגדולים של עולם האימה. קרפנטר המשיך לביים ללא הפסקה, אבל סרטו הגדול האחרון באמת היה "בלוע הטירוף" ב-1994, ומשם סרטיו די הפסיקו לייצר עניין. הוא החל להתרכז בקריירת המוזיקה שלו, תר את העולם עם מופע של פסקולי סרטיו. זה אמור להיות חוויה רצינית, תשאלו את לירון שאשכרה הייתה שם.
שותפתו המרכזית לעשיית הסרט, המפיקה והתסריטאית דברה היל, המשיכה לעבוד צפוף עם קרפנטר, וב-1983 לראשונה הפיקה סרט של במאי אחר – "איזור הדמדומים" מאת דיויד קרוננברג. היל הפיקה גם את "רמז – הסרט" ו"פישר קינג". היא נפטרה ממחלת הסרטן ב-2005, בגיל 54.

ג'יימי לי קרטיס, בהופעתה הראשית הראשונה בקולנוע, המשיכה לככב בכמה סרטי אימה, אך באמצע שנות השמונים הוכיחה שהיא הרבה יותר מזה עם הופעות קומיות מעולות ב"משנה מקום משנה מזל" ולאחר מכן ב"דג ושמו וונדה". היא הגיע לשיא חדש עם הופעה בלתי נשכחת ב"שקרים אמיתיים" ב-1994, וחזרה בהמשך לראנדוו נוספים עם מייקל מאיירס, כולל בסרט החדש. לשמחת הכלל היא ממשיכה לעבוד ללא הפסקה. אנחנו אוהבים מאוד את ג'יימי לי קרטיס, שהצליחה באמת לעשות את הבלתי יאומן, ולהשוות את ההישג המרשים של אמא שלה – ג'נט לי, שפגשה מקרוב סכין מפורסמת לא פחות, זאת בסצנת המקלחת מיצירת המופת של היצ'קוק מ-1960, "פסיכו".

"האלווין 2" / "ליל המסכות 2" – Halloween II
1981

אמנם חלפו שלוש שנים בין שני הסרטים, אבל ביקום ההאלוויני עברו רק דקות ספורות מאז תום הסרט הראשון ועד השני. "האלווין 2" ממשיך מנקודת הסיום של הלהיט שקדם לו ומביא את קורות אותו ערב קטלני שכפי שמסתבר לנו, היה רחוק מלהסתיים.

בסרט ההמשך, לורי מובלת לבית החולים ושם מקבלת טיפול לא רק לפצעיה אלא גם לטראומה הקיצונית שלה (מאוד קשה להאשים אותה) אבל רגע לפני שהיא מורדמת זוכה לפלירטוט קל עם הפרמדיק החמוד שהביא אותה לשם. בחוץ המצוד אחר מייקל מאיירס ממשיך, בזמן שאותו רוצח גדול גוף מחפש את לורי וגובה קורבנות רבים על הדרך. הדונפילד בפאניקה מוחלטת, והשיא הוא כאשר בחור צעיר (עליו לורי הייתה דלוקה, כפי שהתוודתה בסרט הקודם) מסתובב לו בתמימות עם מסכה המזכירה את זו של מאיירס, וזוכה לגורל עגום עם תאונת האמבולנס הכי מוגזמת ומצחיקה שזכורה לי. סצנה קורעת.
מאיירס מגלה היכן לורי מאושפזת ויוצא להשלים את משימתו למגינת ליבם של צוות בית החולים שלא מעט מהם ימצאו את מותם בדרכים אכזריות לחלוטין. זה, אגב, אחד הדברים שמבדילים את הסרט השני מהראשון – הוא גרפי במיוחד, והרציחות בו קיצוניות ומרושעות להפליא, כוללות מזרקים ואפילו מה שאפשר לכנותו בישול אדם. הוא אפילו נאסר להקרנה בכמה מדינות בגלל זה.
במהלך המצוד, לומיס מגלה את האינפורמציה המטלטלת ביותר בתולדות המותג – לורי היא לא אחרת מאשר אחותו הביולוגית של מייקל מאיירס, שאומצה תחת שם בדוי לאחר אותו ליל אימה גורלי בו אחיה האמצעי רצח את אחותה הגדולה. טאם טאם טאם טאאאאאם!
לומיס מצליח להגיע ולהבריח את לורי המסכנה שוב הרחק מציפורניו של אחיה הגדול, לא לפני שהוא מקריב את חייו ומפוצץ את עצמו ואת מאיירס בעזרת בלון חנקן באחד החדרים.

קרפנטר לא רצה לביים את סרט ההמשך, אבל הוא כן תרם לכתיבתו והפקתו יחד עם דברה היל. כס הבימוי ניתן לריק רוזנטל, שזה היה לסרטו הראשון כבמאי. משם המשיך לקריירה טלוויזיונית בעיקר, אך חזר להדונפילד בשנת 2002 עם החלק השמיני אליו גם נגיע בעזרת השם.
"האלווין 2" הוא סרט חביב באופן יחסי. הוא כמובן לא מתקרב לגלקסיה של הסרט הראשון, אבל הוא לא סרט ההמשך הכי מבזה שנעשה לסרט אי פעם. חכו, זה עוד יגיע. הוא גם הצליח באופן נאה בקופות, אם כי שוב, אין מה להשוות לקודמו.

"האלווין 3" / "ליל המסכות 3" – Halloween III: Season of the Witch
1982

פה זה הופך להיות מעניין, כי למעשה קרפנטר והיל סוג של הקדימו את זמנם, גם אם התוצאות לא היו כפי שציפו. השניים חשו שאפשר להניח למייקל מאיירס, כי כמה אפשר לרקוד סביבו (הו, כמה נאיבי מצדם), ורצו להפוך את מותג "האלווין" לסדרת אנתולוגיה, שבה כל סרט יביא סיפור אימה אחר הסובב סביב חג ליל כל הקדושים. זה קרה שלושה עשורים לפני מה שריאן מרפי עשה בטלוויזיה עם "אימה אמריקאית" ו"מלכות הצעקה", מעצב מחדש את ההפקות הטלוויזיוניות.
הבעיה הייתה כפולה: הצופים לא כל כך נגנבו מהקטע הזה של "האלווין" בלי מייקל מאיירס שהיה בשלב זה הרוצח הקולנועי האהוב ביותר, אני מהמר שאפילו יותר מלת'רפייס של "המנסרים מטקסס" (אנחנו שנתיים לפני בואו של פרדי קרוגר, וג'ייסון וורהיס של "יום שישי ה-13" עשה את צעדיו הראשונים רק באותה תקופה), ובנוסף – וזה כנראה החלק החשוב – מדובר בסרט מחריד.

נכון, יש לו אלמנטים של "כל כך רע שזה טוב" אבל אי אפשר לראות את הסרט הזה ולקחת אותו ברצינות. אפילו שתיים-שלוש סצנות מוות מגניבות בהחלט לא מצילות את השטות המוחלטת הזו.
"האלווין 3", כאמור, פותח סיפור חדש לחלוטין אבל הוא בכל זאת יתקשר לעלילות מייקל מאיירס בצורה די עקומה לקראת החלק השישי אז בואו לא נקדים את המאוחר. במרכז הסרט נמצא דן צ'ליס (טום אטקינס, האבא מסיפור המסגרת של "קריפשואו"), רופא שיוצא לחקור את מותו המוזר של פציינט מבוגר שהגיע לבית החולים בשעת לילה מאוחרת. מתלווה אליו בתו של אותו בר מינן (סטייסי נלקין) והראיות מובילים אותם לעיירת מפעל קטנה ומבודדת בשם סנטה מריה בקליפורניה, שם הם מגלים מזימה מצמררת שנשענת על כישוף קלטי שאיכשהו מתקשר לסטונהנדג', שעיקרה רצח המוני ילדים על ידי צ'יפ מכושף הנמצא במסכת ליל כל הקדושים פופולרית שמפעילה את עצמה בזמן שמשודרת פרסומת בטלוויזיה. תאמינו לי שזה אפילו יותר מופרך בסרט עצמו.

טומי לי וואלאס, המעצב האומנותי של "האלווין", ביים את התסריט שנכתב בחסות קרפנטר והיל שהפיקו, ובו אלמנטים מטרידים לא רק של ילדים מתים ואז נחשים זוחלים החוצה מהגולגולת שלהם, אלא גם סיפור אהבה מאוד לא נוח בן צ'ליס המבוגר ושותפתו הצעירה לחקירה. זה מגיע לשיא בסצנת סקס מאוד לא קשורה, שרק בסופה הוא נזכר לשאול בת כמה היא. "מבוגרת יותר ממה שנראה לך" היא עונה לו ובכך תם העניין.

החלק השלישי היה כישלון מהדהד והמיזם האנתולוגי של קפרנטר הגיע לקיצו המהיר באותו הרגע בה נולד.

"האלווין 4" / "ליל המסכות 4" – Halloween 4: The Return of Michael Myers
1988

מוסטפה אקאד, המפיק האחראי של המותג, הבין שבלי מייקל מאיירס אין "האלווין" ובלי "האלווין" אין לו כסף ליאכטה, ועל כן החליט להחזיר אותו. קרפנטר והיל נהדפו מהפרויקט יחד עם התסריטאי שלהם, והפרק הרביעי נכתב על ידי אלן מקאלרוי וניתן לבמאי דווייט ליטל (שלימים יהפוך לבמאי טלוויזיה מבוקש עם פרקים ב"בונז", "שקיעה עד זריחה", "סוכני ש.י.ל.ד.", "נמלטים" ו"24" אם למנות כמה).

אנחנו בעצם נמצאים עשר שנים תמימות לאחר אירועי "האלווין", ומייקל מאיירס, מתברר, לא מת באותו פיצוץ בבית החולים אלא רק נכנס לתרדמת. גם דוקטור לומיס שרד את ההקרבה המרשימה שלו, וכל שנותר לו מאותו לילה הוא פנים מצולקות, צליעה, וכפי הנראה גם אישיות מעט מעורערת. אחרי תזכורת הפרקים הקודמים שמובאת לנו דרך כמה שוטרים ששם רק בשביל להכניס אותנו חזרה לעניינים, מאיירס מתעורר מהקומה כי הוא שומע, אני מקווה שאתם יושבים, שיש לו אחיינית. כן, כן, לורי הספיקה להביא בת לעולם לפני שמתה בתאונת דרכים מתישהו בין סרט השני לשלישי, והילדה, ג'יימי שמה, חיה וקיימת בהדונפילד (דניאלה האריס בת ה-11 בהופעה מצוינת, שתשוב ברימייק של 2007. נגיע לזה.).
בזמן ליל כל הקדושים מתקרב, מאיירס מגיע להדונפילד, ושם מנסה לפתח קשר… אה… לא בריא למדי עם אחייניתו, אבל משפחתה בגיבוי לומיס ומספר אנשי חוק ממש לא ייתנו לזה לקרות.
הסרט, שרובו מתרחש בבית מסיבה שאיננה ברורה, מסתיים בקליף-האנגר משובח: מאיירס נורה על ידי השוטרים, וברגעיו האחרונים (כן, בטח), אחייניתו ניגשת אליו כי משפחה זה חשוב באייטיז. היא נוגעת לרגע בכף ידו, ומשהו שם עובר אליה. כאשר היא חוזרת הביתה, שלמה ובריאה, היא לפתע נכנסת לאמוק ודוקרת את אמה החורגת בזמן שהיא לבושה כליצן, ממש כמו מייקל הצעיר בפתיחת הסרט הראשון.

"שובו של מייקל מאיירס" רחוק מלהיות הסרט הגרוע ביותר ב"האלווין", אבל קשה לתת לו מחמאות גדולות מדי. למעשה אני יכול להגיד עליו את המשפט הכי גרוע שאפשר – להוציא את הסיום שלו, הוא הכי נשכח מכל סרטי המותג. הוא אפילו לא רע מספיק בשביל להיות זכיר. הוא בעיקר מתיש, ממוחזר וחסר מעוף לחלוטין. הבנו את הקונספט בשלב הזה, וברור לנו שהגיעו לאיזשהו משבר יצירתי בהקשר של מה לעשות עם הרוצח במסכה. משבר יצירתי שימשיך לעוד משהו כמו ארבעה סרטים. בכל זאת, עם הכנסות של כ-17 מיליון דולר בארה"ב מתקציב של כ-5 מיליון, משבר יצירתי איננו משהו שיעצור את מוסטפה אקאד.

"האלווין 5" / "ליל המסכות 5" – Halloween 5: The Revenge of Michael Myers
1989

איך יודעים כשלסרט המשך אין שום דבר חדש או מעניין לעשות? תוקעים את המילה "נקמה" בכותרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן, בנקודת השפל הכי גדולה של עלילות מייקל מאיירס עד כה ויישאר ככזה איזה עשור או שניים.

שנה אחת בדיוק חלפה מאז יצא הסרט הקודם, מה שמעיד על כך שהפקתו כבר החלה להתגבש די בסמוך לקודמו, והעלילה מתואמת עם הזמנים פחות או יותר. בסוף הסרט הקודם, כזכור, גילינו שמאיירס הוא תופעה ויראלית שנתפסה על אחייניתו. בינתיים היא אושפזה במוסד סגור ואיבדה את היכולת לדבר, חווה חזיונות מהדוד שלה אותם היא לא מסוגלת לתקשר. מאיירס, כמובן, לא מת כמו שחשבנו אלא הצליח להימלט והחליט שהוא המפלצת של פרנקנשטיין, ומצא את עצמו מתגורר בבקתה מיוערת של איזה מתבודד תימהוני שהיה צריך לחשוב פעמיים לפני שהכניס לביתו את התפלץ הזה. הוא כמובן לא יאריך ימים.
מאיירס חוזר להדונפילד כדי לגבות את חייה של ג'יימי, אבל גם הפעם דוקטור סם לומיס לא ייתן לדבר כזה לקרות. לא במשמרת שלו. בסוף הסרט אנחנו נתוודע לארגון צללים מסתורי שזהותו תתברר לנו טוב יותר בחלק הבא.

בשלב הזה דונלד פלזנס מתחיל לעצב את לומיס באופן קריקטוריסטי למדי, וזה נפלא אם אתם שואלים אותי. הפעם הראשונה שהוא מופיע בסרט החדש, כשהוא לפתע צץ מאחורי גבם של כמה מנתחים, הוציאה ממני צחוק רם וייתכן שכל מיני אימוג'ים של לבבות פרחו מאחורי ראשי. הוא ללא ספק החלק המהנה של הסרט, שמתהדר גם בכמה רציחות אסם נחמדות, סקס מול המצלמה (אם אני זוכר נכון גם לראשונה במותג) ומרדף לא רע לקראת סופו בין מאיירס וג'יימי. עם זאת, הבמאי הקנדי צרפתי דומיניק אות'נין-ג'רארד עשה כמה בחירות תמוהות למדי, כמו למשל אפקט סאונד מטופש להפליא כאשר שניים מהשוטרים נחשפים לראשונה, כאילו מדובר בקומדיה של בני היל או משהו.

"האלווין 5" גם הוא היה להצלחה קופתית סבירה עם הכנסות של כ-11 מיליון מתקציב שעמד על כמחצית. עם זאת, בהסתכלות כללית המצב פחות מרשים – זהו פרק ה"האלווין" שהכניס את הסכום הנמוך ביותר בכל תולדות המותג.
יעברו שש שנים עד שמאיירס ולומיס יחזרו לקולנוע עם הפרק השישי במותג "הקללה של מייקל מאיירס" שאיתה נפתח את הפרק הבא – ובשביל הטיזינג, מדובר באחד מסרטי האימה החביבים עלי ביותר מהניינטיז, כזה שמתהדר בשחקן ראשי מפתיע שיהפוך להיות מישהו שכולנו מאוד מאוד אוהבים.

לחלק השני של כל סרטי "ליל המסכות"