• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

לקראת "פולטרגייסט" החדש: כל מה שרציתם לדעת על הסדרה המקורית

10 במאי 2015 מאת אור סיגולי

לקראת סוף מאי ייצא לקולנועים ברחבי העולם הרימייק לסרט האימה "פולטרגייסט" (Poltergeist). הסרט המקורי, שיצא בקיץ 1982 – שלימים נחשב הקיץ עם היבול הטוב ביותר בתולדות הוליווד – הפך מאז לאחד מסרטי האימה האהובים והמוכרים ביותר, ויצר מורשת מרשימה ושני סרטי המשך, כמו גם סיפורים מסמרי שיער על ההפקה ותוצאותיה (מה שנודע כ"קללת פולטרגייסט") וקונספירציות על מאחורי הקלעים, במיוחד בהקשר של הבמאי טובי הופר, ומי שהיה אחראי על כל הפרוייקט, סטיבן ספילברג.

לקראת יציאת הסרט החדש, שאין לדעת עדיין מהי איכותו, הושבתי את עצמי לצפייה בכל הטרילוגיה המקורית. את הסרט הראשון ראיתי לפני שנים, ולכן חיכיתי מאוד להזדמנות לרענן את זכרוני, כאשר השניים הנוספים, שיצאו בשנת 1986 ו-1988, נחוו על ידי בפעם הראשונה.
הפוסט מוקדש לכל מי שמעוניין להתכונן לרימייק, או סתם להכיר את הסדרה הידועה.

"פולטרגייסט" – Poltergeist
1982

Poltergeist1

בראשית ברא סטיבן ספילברג את העיירה קווסטה ורדה ואת משפחת פרילינג. בתחילת שנות השמונים, אחרי ההצלחות הביקורתיות והקופתיות של "מלתעות", "מפגשים מהסוג האישי" ו"שודדי התיבה האבודה", כתב הכוכב הגדול של עולם הסרטים מעשיית רוחות והעניק אותה לטובי הופר, שאת חותמו על עולם האימה הטביע בזכות "המנסרים מטקסס" בשנת 1974. ספילברג לקח לעצמו את קרדיט הכתיבה (יחד עם מייקל גאריס ומארק ויקטור) ואת קרדיט ההפקה (יחד עם פרנק מארשל וקת'לין קנדי), וריכז את מיטב כוחו בסרט אחר שיצא באותו הקיץ המפורסם, "אי.טי.".
כך, לפחות, על פי פרסמום רשמיים, כי השמועות על ההפקה גורסות אחרת לחלוטין, אבל על זה בהמשך.

"פולטרגייסט" (מגרמנית: רוח רעשנית) הביא את סיפורה של משפחת פרילינג הפרברית והלבנבנה, אשר נופלת קורבן לעולם רוחות שהגיע מתחת לאדמה דרך הטלוויזיה, וחטף את הילדה הקטנה והבלונדינית קרול-אן. בניסיון להציל אותה מהיקום המקביל והמאיים, הם נעזרים בדוקטור המתמחה בפעילות על טבעית, בשני עוזריה, ובמדיומית נמוכת קומה ומגניבה למדי.
הסרט היה להצלחה קופתית עצומה, והפך לסרט השמיני המכניס ביותר בארה"ב באותה שנה (הראשון היה "אי.טי"), זכה לביקורות נלהבות ולשלוש מועמדויות לאוסקר, בקטגוריות הסאונד, עריכת הסאונד והאפקטים. את כולם הפסיד, ניחשתם נכון, ל"אי.טי.". הסרט הפך לקאלט די במהירות, המשפט של קרול-אן "they're heeere" הוא אחד המצוטטים, ואת השפעותיו ניתן לראות עד היום. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן "הרוע שבפנים" (Insidious) של ג'יימס וואן, שקשה להאמין כמה הוא שאב מאותו להיט אייטיזי.

התפקידים הראשיים שייכים לקרייג טי. נלסון בתפקיד האב (ב-2004 הוא דיבב את מר אינקרדיבל ב"משפחת סופר-על") וג'ובת' וויליאמס כאשתו. את שלושת הילדים הצעירים גילמו דומיניק דאן, אוליבר רובינס והת'ר או'רורק, שהייתה אמורה להיות הדרו בארימור של הסרט, והסיפור של חייה הקצרים הוא טראגי באמת. למעשה, רק אחד משלושת שחקני הילדים חי כיום.
את הדוקטור לפעילות על טבעית גילמה ביאטריס סטרייט, שתהילתה נודעה לה בעיקר בזכות העובדה שהיא זוכת האוסקר על הופעתה במשך שש דקות ב"רשת שידור", מה שהפך אותה לכלת האוסקר בעלת זמן המסך הקצר ביותר אי פעם. זלדה רובינשטיין הייתה טג'ינה המדיומית, בתפקיד שהפך לקאלט בעצמו.

מעבר לחיבה הרבה לסרט, עניין רב התעורר בעקבות לחשושים על מערך הכוחות האמיתי של ההפקה. עדיין לא התקבלה גרסה רשמית אחת, אבל אנשי צוות רבים העידו בהזדמנויות שונות שהופר היה לא יותר מבמאי-בובה, ואת כל ההחלטות והבחירות עשה למעשה ספילברג עצמו. חלק טוען שהופר לא נכח על הסט יותר מכמה ימים בודדים. הסיבה לכך, יש היטענו, היא שהחוזה של ספילברג איפשר לו להתרכז רק בפרוייקט אחד, "אי.טי", אך הוא בנה לעצמו בסתר את הסט המקביל בו הוא שולט. כמובן שספילברג היה הראשון להפריך את השמועות, וכתב מכתב פומבי (מסתבר שלפני הפייסבוק אנשים פרסמו מודעות בעיתון) שמאדיר את הופר ונותן לו את הקרדיט המלא.
זה הוסט הצידה כאשר החדשות האיומות ביותר שקשורות לסרט הגיעו ארבעה חודשים אחרי צאתו ופתחו את "קללת פולטרגייסט" – דומיניק דאן בת ה-22, שגילמה את הבת המתבגרת של משפחת פרילינג, נרצחה על ידי בן זוגה, ג'ון תומס סוויני.
הקללה, כך אומרים, היא תוצאה של שימוש בשלדים אמיתיים בסרט הראשון.

אבל מעבר לכל אלו היה גם את הסרט עצמו, והוא… חמוד.
באמת, זה הקומפלימנט הכי משמעותי שתצליחו להוציא ממני. מבלי לזלזל בהצלחתו, במורשתו, והשפעתו על ז'אנר סרטי הרוחות והפרברים הרדופים, "פולטרגייסט" אולי עשייה מרשימה למדי לזמן בו נעשה, אבל היום לא עובר את החמוד. על מפחיד בכלל אין מה לדבר.
למעשה, מעבר לסצנת הפנים המתקלפות שבעיקר מצחיקה כיום, השלדים שצצים בבריכה, וכמובן סצנת הליצן הבאמת מצוינת, הסרט הזה יכול לעבור כסרט אימה לילדים. האפקטים התיישנו מאז והסיפור לא לגמרי מחזיק. זה לא אומר שהוא איום ונורא או משהו, אלא רק, אתם יודעים, חמוד. חשוב לציין שהתיישנות איננה דינו של כל סרט ז'אנר, ורק מאותו השנתון של "פולטרגייסט" אפשר לחשוב על עוד שני סרטי אפקטים שמחזיקים מעמד נפלא עד היום, הראשון הוא סרט האימה המופלא של ג'ון קרפנטר "הדבר", והשני הוא, כי כבר שלוש דקות לא הזכרתי אותו, "אי.טי".

הדבר שבאמת מחזיק את המיזם של הופר/ספילברג מעל המים ועושה אותו ראוי לצפייה גם היום הוא ההופעות המעולות של נלסון ו-וויליאמס בתפקיד סטיב ודיאן פרילינג. התפקידים שלהם קשים במיוחד, בטח בהתחשב בכך שהם צריכים הרבה פעמים לשחקן מול אפקטים או לצעוק לחלל החדר, אבל הם בונים דמויות שאי אפשר לא לאהוב, והחרדה והאהבה שלהם לביתם החטופה פועלות נפלא עדיין. אלו שתיים מההופעות הכי מרשימות שראיתי מסרט ז'אנר. זה מגיע גם בניגוד מוחלט להופעות של הילדים, שהם רחוקים מלהרשים. זלדה רובינשטיין גם היא מוסיפה המון לחלק האחרון של הסרט.
את הסרט צילם מת'יו פ. לאונטי, צלם שעדיין עובד גם היום בגיל 74, וסרטו האחרון היה "טפשים בלי הפסקה 2". העריכה הופקדה בידיו של העורך הקבוע וזוכה האוסקרים של ספילברג, מייקל קאהן, עורך שעדיין עובד גם היום בגיל 80, ועושה לרוב הצעירים ממנו בית ספר. המוזיקה המוצלחת נכתבה על ידי זוכה האוסקר ג'רי גולדסמית ("אות משמיים"), מלחין ענק שכבר לא עובד כיום, כי הוא נפטר לפני 11 שנה.

הצלחת הסרט הבטיחה שהמשך יגיע, וכעבור ארבע שנים בדיוק, הופיע בבתי הקולנוע הפרק הבא.

"פולטרגייסט 2: הצד האפל" – Poltergeist II: The Dark Side
1986

Poltergeist2

צוות השחקנים המקורי ושני התסריטאים, ויקטור וגאריס, הם אלו שחזרו אל החלק השני של המותג. הבמאי הנבחר היה הבריטי בריאן גיבסון ("טינה-מה זה קשור לאהבה") שנפטר לפני 11 שנים בגיל 59. הופר עצמו היה עסוק בסרט המשך אחר, ל"המנסרים מטקסס", עליו תוכלו לקרוא בסקירת הפרנצ'ייז מלפני שנתיים.

בסרט הזה העתיקה משפחת פרילינג – ללא הבת הגדולה, בעקבות הטרגדיה של החיים האמיתיים – את מגוריה אל הבית הגדול של אימה האהובה של דיאן (ג'רלדין פיצ'ג'רלד, שהייתה מועמדת לאוסקר על "אנקת גבהים"), שם הם מנסים להתגבר על התקרית המפחידה של מאורעות הסרט הקודם, ועם משבר כלכלי אחרי שאיבדו את נכסיהם. אבל ה"ביסט", הרוח הרשעה, מצליחה להגיע עד אליהם.
מבחינה סיפורית דווקא הרחיבו יפה את העולם שהמציאו בסרט הראשון. מסתבר שהרוחות מתחת לביתם של הפרילינגים לא היו אינדיאנים אלא כת משיחית מסתורית, שהובלה על ידי קיין, מטיף מטורף שזקוק לקרול-אן ומשפחתה.

לראות את שני הסרטים ברצף מבליט באופן משעשע את הדברים שהשתנו במהלך ארבע השנים, וזה בעיקר אומר שככל ששנות השמונים תפסו חזקה, התסרוקות התנפחו בצורה מעט מלחיצה, ושקרייג טי. נלסון, כנראה נרעש מגופו הרופס בסרט הראשון, והחליט להתחטב לקראת סרט ההמשך.
הסרט עצמו הלך למקום קצת יותר טראשי – למרות שזו מילה קיצונית בהקשר הזה – והוא מרגיש בי-מובי יותר מכל הסדרה, כולל שימוש אפקט הסאונד השנוא עלי שאני מניח שהוא מכונה "צווחה מקפיאת דם".

יכול להיות שבגלל ש"פולטרגייטס 2" קצת יותר התפרע, הוא צפייה הרבה יותר קלה היום. למעשה, בעיני, הוא טוב בהרבה מהראשון. האפקטים השתפרו, והפעם הלכו על יותר בובות ואיפור מאנימציה, מה שמשפר את המראה של הסרט וגורם לו להראות טוב יותר בחלוף הזמן. על העיצוב של ה"ביסט" היה אחראי לא פחות מאשר היוצר הגאון של המפלצת מ"הנוסע השמיני", ה.ר. גיגר. נלסון וג'ובת' וויליאמס מעולים גם בסרט הזה, ואפילו הילדים השתפרו.
הדבר הכי טוב בסרט, הוא הליהוק של ג'וליאן בק לתפקיד הרע. הוא בקלות אחד הזקנים הכי קריפיים שראיתי אי פעם בסרט. הוא מצמרר אבל גם אי אפשר שלא להסתכל עליו, ולהתמכר לניגון הדרומי המוזר של מילותיו.
בהקשר ל"קללת פולטרגייסט", הסרט השני גבה שני קורבנות. האחד הוא בק עצמו, שמת במהלך הצילומים מסרטן קיבה שאובחן עוד לפני הצילומים. ו-ויל סמפסון, שמשחק את האינדיאני החכם טיילור, שמת שנה לאחר מכן כתוצאה מניתוח כושל בעקבות אי ספיקת כליות.

למרות שהסרט החזיר את ההשקעה בו והוא רחוק מלהיחשב ככישלון, "פולטרגייסט 2: הצד האפל" הרוויח פחות מקודמו באופן ניכר, על אף שהוא היה יקר יותר בכ-10,000 דולר.
כ-41 אלף דולר הוא הכניס בארה"ב (35 אלף פחות מהקודם), והמבקרים השתלחו בו ללא רחם. אפשר להבין למה, כי הוא באמת פחות איכותיו וספילברגי מהקודם, למרות שכאמור, בעיני, הוא ניצח בטווח הרחוק.
באותה שנה נדמה שהעולם היה עסוק יותר בסיקוולים אחרים לסרטים פופולריים, "שובו של הנוסע השמיני" (לו הסרט הפסיד את האוסקר היחיד שהיה מועמד אליו, בקטגוריית האפקטים) ו"מסע בין כוכבים: המסע הביתה". המקום הראשון בהכנות בשנת 1986 היה "אהבה בשחקים". סרט ההמשך ל"פולטרגייסט" התייצב רק במקום העשרים.

"פולטרגייסט 3" – Poltergeist III
1988

Poltergeist3

מלבד הת'ר או'רורק בתפקיד קרול-אן וזלדה רובינשטיין בתפקיד זלדה המדיומית, אף אחד מאנשי הצוות לפני או אחרי המצלמה לא חזר לסרט השלישי בסדרה.
קרייג טי. נלסון עבר מהקולנוע לטלוויזיה – מה שאז נחשב למסלול ההפוך ממה ששחקן אמור לעשות – וסחב על כתפיו את הסיטקום הפופולרי "המאמן" (Coach) שזיכה אותו בפרס האמי בשנת 1992. כיום הוא בן 70 ומתחזק קריירה לא רעה של תפקידי משנה בסרטים ובסדרות.
ג'ובת' וויליאמס לא הפסיקה לעבוד מאז, אם כי מלבד כמה הופעות מוצלחות בטלוויזיה ("פרייז'ר" עליו הייתה מועמדת לאמי, "דקסטר", והתפקיד הראשי ב"הלקוח" שכשלה די מהר) קשה לומר שהיא שחזרה את ההצלחה של "פולטרגייסט". בשנת 1994 הייתה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, אותו ביימה. היא הפסידה לשחקן אחר שהחליט לביים סרט קצר, פיטר קפלדי, הלא הוא דוקטור הו הנוכחי.
אוליבר רובינס, שגילם את הילד האמצעי, עזב את תחום המשחק, ובשנים האחרונות חזר לתעשייה, וביים כמה סרטים, שכנראה לא שמענו או נשמע עליהם לעולם.

את המושכות לסרט השלישי לקח במאי הטלוויזיה גארי שרמן, שהעביר את העלילה לעיר הגדולה, וכמעט את כל הסרט צילם בבניין אחד. הקאסט החדש כלל את השחקן הנפלא והעסוק טום סקריט ("מ.א.ש", "הנוסע השמיני" והסדרה "סודות העיר" שהביאה לו אמי ב-1993) ואת ננסי אלן, שהגיעה מתהילת "רובוקופ" שנתיים לאחר גירושיה מבריאן דה פלמה שהעניק לה תפקידים במותחנים המעולים שלו "התפוצצות" ו"לבוש להרוג".
בנוסף, היה זה תפקידה הקולנועי הראשון של לארה פלין בויל היפה, אז בת 18 (ודומה באופן קיצוני לוינונה ריידר), שנתיים לפני שלוהקה ל"טווין פיקס" ועשרים שנה לפני שהשחיתה את פניה ברצף אומלל של ניתוחים פלסטיים שעיוותו אותה לגמרי.
הטרגדיה האמיתית, למעשה זוהי אם כל הטרגדיות של "קללת פולטרגייסט", הכתה דווקא בכוכבת של הסדרה, הת'ר או'רורק, אז רק בת 12. לאחר אבחון כושל של בית החולים כחולת קרוהן (דלקת במערכת העיכול), או'רורק התחילה את הצילומים כאשר היא מטופלת בסטירואידים שניפחו את פניה ושיוו לה מראה מוזר של אישה הכלואה בגוף של ילדה. בינואר של 1988, כאשר הסרט היה בחדר העריכה, מצבה התדרדר והיא הלכה לעולמה. סצנות השלמה צולמו בלעדיה ובעזרת כפילה ושימוש באפקטים.
בסרט הזה נשלחת קרול-אן לדודה ודודתה בניו יורק, שם היא לומדת בבית ספר מיוחד לילדים גאונים, אבל חוויותיה בעולם הרוחות הופכים אותה למקרה שמעניין את מנהל בית הספר, שמתייחס אליה כמו לאיזשהו סוג של אקס-מן. כאשר קיין ה"ביסט" מאתר אותה, הוא עושה טרור לה ולמשפחתה, ורוצה לקחת אותה אליו. בסוף, כמו שאומר השיר, רק אהבה תנצח.

"פולטרגייסט 3" היה נפילה אכזרית כבר מהשלב הראשון. הסרט נכשל בצורה כואבת אצל הצופים והביקורת. בצדק רב. הסרט הזה פשוט משעמם, ועל אף שהוא כבר משלב ראשון נכנס להפחדות – עם כמה טריקים מאוד מוצלחים של השתקפויות שחייבים לתת קרדיט עליהם – הוא נתקע ולא מתקדם. על להיות מפחיד בכלל אין על מה לדבר, ואף אחד לא יוצא ממנו טוב, אפילו סקריט ואלן שבאמת עושים את המיטב. שרמן הבמאי אמר שזה הסרט שלו שהוא הכי פחות גאה בו.
אף אחד מעולם לא טען אחרת, אבל הסרט הזה זניח לחלוטין ואין שום סיבה לצפות בו. הוא צ'יזי, ממוחזר ומעייף נורא.

המותג "פלוטרגייסט" נעלם לשמונה שנים ואז חזר בשנת 1996 כסדרת הטלוויזיה "פולטרגייסט: המורשת" שרצה למשך ארבע עונות ברשת "שואוטיים", כשלמעשה הקשר העלילתי בינה לבין הסרטים היה מצומצם וקלוש במיוחד.

עכשיו, 33 שנים לאחר הצלחת הסרט הראשון, ו-27 שנים לאחר כישלון השלישי, חוזר "פולטרגייסט" לקולנוע. הסרט מודל 2015 בוים על ידי גיל קינן שהיה מועמד לאוסקר בקטגורית סרט האנימציה באורך מלא עם "מפלצת של בית" לפני שמונה שנים. העיבוד לתסריט המקורי של סטיבן ספילברג הושם בידיו של דיויד לינדסי-אבייר, שלזכותו נרשמים סרט האנימציה הלא-מוערך-דיו "רובוטים", והדרמה הרגישה "מחילת הארנב" עם ניקול קידמן, שהייתה מבוססת על מחזה פרי עטו. בתפקידים הראשיים נוכל למצוא את סם רוקוול ( "וידויים של מח מסוכן"), ג'ארד האריס ("מד מן"), רוזמרי דה וויט ("רייצ'ל מתחתנת" וגם כמה פרקים מוקדמים של "מד מן") וג'יין אדמס ("אושר").
על ההפקה אחראי לא פחות מסם ריימי, במאי האימה האהוב שמאחוריו טרילוגייות "מוות רצחני" ו"ספיידרמן" של תחילת האלף.

אני באופן אישי לא מצפה ליותר מדי, בעיקר כי סרטי הבתים הרדופים יצאו כבר מכל החורים, ובעיקר כי הסרט מסווג כצפיית PG-13, כלומר, אין בו אלימות. אפילו "לזמן את הרוע" היה מסווג כ-R, לגילאי 16 ומעלה.
ועם זאת, אנסה לראות את הסרט כמה שיותר מהר כדי לדווח. אולי אפילו נצא מופתעים.

PoltergeistNEW

השאר תגובה