• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

אימת החודש – נובמבר 2017: "הכת של צ'אקי", "בלוע הטירוף", "עיניים ללא פנים", "הפרא"

27 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

כמו בכל שנה, חודש נובמבר הוא האחרון בו מתקיימת אימת החודש במתכונת הרגילה, מכיוון שבדצמבר מגיעה מהדורת סיכום השנה החגיגית. כן, הזמן טס וזה. 2017 הייתה שנה מאוד יוצאת דופן לז'אנר, בעיקר בזכות ההצלחות של סרטי האימה האולפניים, אפילו יותר מאלו העצמאיים והאומנותיים, כך שאני ממש מחכה לשבת ולארגן את כל מה שעבר עלינו השנה לקראת הפוסט המסורתי.

במהדורה הנוכחית קיימתי את הבטחתי מהחודש שעבר שלא לכתוב רק על סרטים חדשים, אלא לחפש גם סרטים מעניינים מהעבר אותם טרם ראיתי. הפעם יש לנו ארבעה סרטים, אחד מהם חדש מאוד, השני קלאסיקה אמריקאית מודרנית, השני קלאסיקה צרפתית ותיקה, ועוד סרט ארט האוס שכבר זכה להתייחסות בבלוג, אבל רציתי בכל זאת להזכיר אותו כחלק מן המניין של סרטי אימת החודש.

לפני שנגיע אליהם, אני רוצה להקדיש כמה מילים לעונה האחרונה של "אימה אמריקאית", השביעית במספר – "כת" שהסתיימה לפני כמה שבועות. "אימה אמריקאית" של ריאן מרפי ובראד פאלצ'וק מלווה אותנו כבר כמה שנים, ברמת איכות די משתנה. הקטע הכי מעניין עם סדרת האנתולוגיה הזו, היא שקשה למצוא קונצנזוסים לגביה. אני, למשל, אהבתי הכי הרבה את העונה השלישית והשנייה, אבל כמעט כל אחד מצופי הסדרה אתו דיברתי בוחר בפייבוריט אחר. אפילו לעונה הקודמת, "רואנק", שבעיני הייתה חרפה טלוויזיונית מהמעלה הראשונה, מצאתי אי אילו אנשים שאהבו עד מאוד.
"כת" הייתה מעט שונה משאר עונות הסדרה כי היה קשה לתמצת אותה לקונספט (כמו למשל "בית רדוף", "ריאליטי", "מכשפות", "ערפדים" וכו'), ולמעשה לקח לא מעט פרקים כדי להבין על מה היא בכלל. בהשראת האירועים האקטואליים של השנה החולפת, מרפי ופאלצ'וק יצרו עונה שנגעה בצורה כל כך מיידית בדברים שקרו באמת, שאם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי בטוח שכל פרק נכתב וצולם יום לפני ששודר. כך למשל לקראת סוף העונה, "כת" עוסקת בשחרור הזעם של נשות אמריקה, ממש בתיאום עם פיצוץ פרשיית הארווי וויינשטין וחודש #metoo, ובפרקים האחרונים דמותו של צ'רלס מנסון הגיחה להופעות אורח, שבוע לפני שהרוצח האמיתי מת בבית הכלא.

אתוודה שהיה לי קשה עם רוב העונה, בעיקר בגלל שהדמויות מאוד הקשו עלי לחבב אותן. אני לא בטוח אם זאת הייתה המטרה של העונה, אבל מכיוון שלא היה לי אף אחד להתלות בו ולדאוג לו, הרגשתי כאילו אני בוהה באנשים מטורללים לגמרי, מבלי שיהיה לי אכפת אם יחיו או ימותו, ינצחו או יפסידו. זה מנע ממני ליהנות ממנה בצורה מוחלטת. עם זאת, העיצוב המדהים וההופעה של איוון פיטרס (שחייב להיות מועמד לאמי הפעם. העבודה שלו פה פנומנלית) כן גרמו לי לחזור אליה פרק אחרי פרק. בסופו של דבר הייתי ממקם את העונה הזו איפשהו באמצע, ואני תוהה לגבי ההמשך של הסדרה, האם תחזור לטלטל ולהסעיר כמו בעונות 2-3-4, או שהיא עומדת לאבד את הצפון לגמרי. בכל מקרה, אני מסוקרן.

ועתה, לארבעת סרטי נובמבר של אימת החודש.

"הכת של צ'אקי" – Cult of Chucky

אודה מראש שאינני מומחה גדול במותג סרטי "משחק ילדים", אשר במרכזו צ'אקי, הבובה הכי מפורסמת בקולנוע והרוצח הסדרתי שנפשו התגלגלה אליה. הרעיון של הסרטים נהדר, אבל מעולם לא הבנתי את האהבה הגדולה לסרט הראשון, ואת חמשת הבאים אחריו ראיתי באופן מאוד לא מסודר אם בכלל. אך לטובת אימת החודש, ונובמבר החלש, החלטתי לחזור אל צ'אקי ולצפות בסרט החדש, והשביעי במספר, שיצא השנה.
אז לפני התוספת הטרייה, הנה מה שהיה לנו עד עכשיו: הסרט הראשון יצא בשנת 1988 בבימויו של טום הולנד. בתחילת "משחק ילדים" הראשון נורה הפושע האכזר צ'רלס לי צ'אקי (בראד דוריף) ורגע לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבורא, הוא מעביר אותה בעזרת וודו לבובה ממותג "גוד גאי" בעלת חוטם קטן וחמוד ושיער ג'ינג'י שהפך להיות סימן ההיכר שלה. הבובה הרדופה מגיע לידיו של הילד אנדי, ואז אנשים מתחילים למות. הסרט היה להצלחה כל כך גדולה ששנתיים אחר כך כבר יצא סרט ההמשך, "משחק ילדים 2", ושנה לאחר מכן הסרט השלישי. ב-1998 צ'אקי חזר לקולנוע אבל במתכונת מעט אחרת, יותר מקאברית ומודעת לעצמה, עם "כלתו של צ'אקי". הסגנון המוזר ויוצא הדופן המשיך כך עם "זרעו של צ'אקי" ב-2004 ו"הקללה של צ'אקי" ב-2013, אך הם זכו להצלחה פחותה מהטרילוגיה הראשונית.

דון מנסיני הוא האיש שחתום על כתיבת כל הסרטים וזה שלקח את שרביט הבימוי החל מ-1998, ובינתיים תרם מזמנו ומרצו בעיקר לטלוויזיה עם שני פרקים בסדרת החובה "חניבעל" (ועל כן כמובן שבסרט החדש יהיה רפרנס לעניין, כאשר צ'אקי יתהה בקול רם מדוע ביטלו את הסדרה) ולעונה החדשה של "צ'אנל זירו" שלצערי טרם יצא לי לראות. הוא גם כתב וביים גם את הסרט החדש, כך שמדובר בפרק שמגיע מהיוצרים המקוריים ושוחים בחומר, ולא מעט מהשחקנים שמופיעים פה כבר נתקלו בצ'אקי בצורה כזו או אחרת בעבר.

"הכת של צ'אקי" נפתח באנדי, הילד מהסרטים הראשונים (אלכס וינסנט, שגילם את הדמות בכולם) והיום כבר אדם בוגר, בעיצומו של דייט שלא הולך כל כך טוב. כשהוא חוזר לביתו אנחנו מגלים שבכספת מוצפנת הוא מחזיק את ראשו של צ'אקי המקורי, שכמובן ממשיך להתקיים ולהגיד דברים מרושעים, ומענה אותו סתם בשביל הכיף. משם אנחנו עוברים לדמות נוספת מהסרט הקודם, ניקה (פיונה דוריף, בתו של בראד), שבסרט הקודם הואשמה בפשעיו של צ'אקי שרצח את משפחתה, ונשלחה לאשפוז במוסד ללוקים בנפשם. ניקה עוברת למוסד חדש, שהוא פוטוגני בדיוק באותה מידה שהוא לא אמין באף אספקט של בית חולים בהיסטוריה של האנושות. כמובן שהסרט לא יפספס הזדמנות להתייחס לעובדה שהפריצה הגדולה של בראד דוריף לקולנוע הייתה בסרט בית המשוגעים הטוב ביותר אי פעם, "קן הקוקיה", עליו היה מועמד לאוסקר.
מסיבות שאינן חשובות או סבירות, צ'אקי מצליח להסתנן גם למוסד הסגור, ושם בא לעשות את מה שהוא הכי מצטיין בו – רציחות איומות בליווי פאנץ' ליינים. האמת היא שאחד מהדברים המוזרים בסרט, ואולי בכלל במותג אם יורשה לי להמר, זה שצ'אקי מגניב ואהוב יותר מכל הדמויות האנושיות סביבו, וככזה מצאתי את עצמי רוב הזמן בצד שלו, מחכה לראות איך ייפטר מכל בני האנוש הלא מוצלחים במיוחד שמרגישים נחותים ממנו. זה קצת מקהה את המתח של הסרט, אבל משמח במיוחד כשעוד מקדחה יוצאת בהפתעה דרך עין של מישהו.

הדבר הראשון שצריך להגיד על "הכת של צ'אקי" הוא שהסרט נראה נהדר. הצילום, העיצוב, רוב האפקטים, העריכה והסאונד, כולם משובחים ועוזרים לסרט להיות יותר מסתם עוד ביקור במותג שמחפש את עצמו. הרבה מאוד הושקע בפן הויזואלי של הסרט, וברור שהוא ממש לא נעשה כלאחר יד. האמת שגם המשחק לא רע, ובזמן שהסיפור עצמו באמת חסר פשר או תוחלת, ל"הכת של צ'אקי" יש בדיוק את מה שאנחנו רוצים ממנו – כמה מסצנות הרצח הטובות ביותר של שראיתי השנה, לפחות שתי הקפצות מצוינות, ואי אילו רגעים שגרמו לי לצחוק בקול רם. כל אלו הופכים אותו לאחד מסרטי האימה המהנים של הזמן האחרון, וגם אם לא בדיוק משהו מופתי או שאפילו מתקרב לזה, הוא יופי של אופציה לצפייה בערב עם חברים.
מבחינתי "הכת של צ'אקי" עשה משהו בכלל יוצא דופן, הוא גרם לי לרצות לראות את כל המותג מההתחלה. ייתכן ואפילו אעשה זאת יום אחד.

"בלוע הטירוף" – In the Mouth of Madness

לגמרי במקרה אנחנו עוברים ממוסד לחולי נפש אחד, לאחר. הפעם מדובר בפתיחה של "בלוע הטירוף", סרטו של ג'ון קרפנטר מ-1994 שאני בוש לספר שראיתי לראשונה רק עכשיו. בדקותיו הראשונות של הסרט מוכנס חוקר הביטוח ג'ון טרנט (סאם ניל) לאשפוז כפוי, ומספר את סיפורו לפסיכיאטר המתעניין במצבו. הוא חושף איך נשכר על ידי חברת הוצאה לאור להתחקות אחר סופר מפורסם שנעלם בזמן שקהילת הקוראים האדוקה שלו יצאה למסעות קטל ברחובות, וסיים כאשר שפיותו תלויה על בלימה.
"בלוע הטירוף" הוא חלק ממשהו שאני מכנה "הקלאסיקות החדשות". לא מדובר בהכרח בסרטים חדשים שקיבלו את התואר היוקרתי, אלא במין שכבה שנייה של סרטים ותיקים, שלאחרונה עולים למעמד של סרטי חובה. כתבתי על כך קצת באימת החודש הקודם בהקשר של "סליפאווי קאמפ" – קלאסיקות האימה הגדולות כבר מוכרות לכולנו, אבל לאחרונה עם פריחת הבלוגים והפודקאסטים העוסקים באימה, לפתע עוד ועוד סרטים שהוסטו הצידה במשך השנים מהוללים ונחגגים על ידי הדור החדש של אוהדי הז'אנר. "בלוע הטירוף" ידוע בעיקר כסרט הגדול האחרון של קרפנטר (אחד מבמאי האימה החשובים והאהובים ביותר, החתום על "הדבר", "האלווין", "הם חיים" ו"הבריחה מניו יורק" בין היתר, אבל מאז אמצע שנות התשעים סרטיו לא נחשבים למוצלחים במיוחד), ועכשיו יותר ויותר אנשים מחשיבים אותו לפסגת הז'אנר, בטח זו של שנות התשעים שלא הביאו ליותר מדי שיאים בתחום.

לאחר הצפייה אני שמח להודיע שאני מצטרף בגאון למקהלה. כמו עם "בלאק כריסטמס", הדבר היחיד שמעציב אותי הוא שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות אותו. "בלוע הטירוף" הפך במחי צפייה אחת לאחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים.
הסרט מבוסס על תסריט מקורי מאת מייקל דה לוקה, שחתום גם על כתיבת "סיוט ברחוב אלם 6: הסיוט האחרון" שהוא ללא ספק הגרוע ביותר במותג פרדי קרוגר, ועל עיבוד "השופט דראד" עם סטלון מ-1995. אבל בזמן ששני שליש מעבודותיו כתסריטאי קולנוע אינן מרהיבות, כמפיק דה לוקה הוא כבר ליגה אחרת, והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר – על "הרשת החברתית", "מאניבול" ו"קפטן פיליפס".
צריך להתרכז בעובדה ש"בלוע הטירוף" הוא תסריט מקורי, כי לא מעט אנשים חושבים שזהו עיבוד לספר. הסיבה לטעות הזו די מובנת, מכיוון שהסרט שואב המון מעולמם של שניים מסופרי האימה והפנטזיה המוכרים ואהובים ביותר אי פעם – סטיבן קינג וה.פ. לאבקראפט. למעשה, הסרט ממש מתייחס אליהם באופן ישיר. שמו של קינג לא רק שמוזכר בדיאלוג בסרט, אלא גם הסופר הנעלם נקרא שאטר קיין, שחולק עם סטיבן קינג את ראשי התיבות (S.K) ואת המצלול של שמו. לגבי העולם הלאבקראפטיאני, שמו הלועזי של הסרט דומה מאוד לספרו של ה.פ., "בלוע ההרים", ויש דמיון בין עטיפת ספריו של קיין לאלו של לאבקראפט.

הסיבות לכך שסרטו ה-13 של קרפנטר הוא יצירת מופת בעיני, רבות הן, ולא אוכל לגמרי להיכנס לכל הפרטים מבלי לספיילר, ואני ממש לא מעוניין לעשות את זה לטובת אלו שטרם צפו בו. לכן רק אשבח את העיצוב המעולה של הסרט, שאמנם מעיד על היותו תוצר של הניינטיז אבל עובד פשוט נפלא גם בצפייה עכשווית, עם יותר סצנות בלתי נשכחות מכל סרט ממוצע. לזה אפשר להוסיף את המוזיקה המשובחת שהלחין קרפנטר בעצמו יחד עם ג'ים לאנג, והמשחק של סאם ניל, שאני ממש לא מבין איך טרם קיבל פרס מיוחד על תרומתו לעולם האימה. ניל הניו זילנדי העניק מכישרונו לז'אנר ב-"Possession", "פארק היורה", "סיוט בקצה האופק" ו"אות משמיים 3". לאחרונה ראינו את ניל בסרטי בן ארצו הבמאי טאייקה וואיטיטי, שליהק אותו ל"המצוד אחר אנשי הבר" ו"תור: ראגנארוק".
קרפנטר מרהיב בלהעביר את תחושת הטירוף והמציאות הקורסת של הגיבור, ומתחמק מאחת המלכודות הגדולות של סרטים מהסוג הזה, בהם הדברים הופכים להיות כל כך מבלבלים שהצופים כבר מתייאשים מלנסות להבין מה באמת קורה ומה לא, ופשוט בוהים בנעשה עד שמישהו יטרח להסביר להם. "בלוע הטירוף" מפעיל גם אותנו כמו את הגיבור, ולפחות אותי השאיר מרותק כל הזמן, מנסה לפענח מה בעצם קורה.
אז אנא, אם אתם לא רוצים לעשות את הטעות שלי, אל תחכו לגיל 33 לראות את הסרט הזה. ואם כבר עברתם אותו, אף פעם לא מאוחר מדי.

"עיניים ללא פנים" – Les Yeux sans Visage / Eyes Without a Face

אחת מקלאסיקות האימה הצרפתיות, סרטו של ז'ורז' פראנג'ו נחשף לראשונה ב-1960, אבל העולם לא כל כך ידע מה לעשות אתו, ורק לאחר שנים זכה ליחס המגיע לו. הוא הפך להיות גם לאחד מהסרטים המשפיעים ביותר על הז'אנר, כמו למשל על עיצוב המסכה של מייקל מאיירס ב"האלווין" של קרפנטר (המעוצבת אמנם כמו פניו של וויליאם שאטנר, אבל מזכירה לא מעט את המסכה בסרט הזה) וכמובן "העור בו אני חי" של אלמודובר.
מבוסס על ספרו של ז'אן רדון, "עיניים ללא פנים" מספר על דוקטור ז'נסייר, שחוטף נשים צעירות מהרחוב על מנת להשתמש בהן בניסוי חדשני שהוא מנסה לפתח, שמטרתן לשחזר את פניו של בתו הצעירה שהושחתו בתאונה. מיותר לציין כי רובן לא שורדות את התהליך. אבל לא רק שאנחנו שנים רבות לפני הסרט התיעודי "עימות חזיתי" של ג'ון וו, שבו הוכח מעל לכל ספק שהטכנולוגיה הזו לגמרי אפשרית, הניסיונות הכושלים של המנתח המטורלל על נשים צעירות וחיות משבשים עוד יותר את שפיותה של הבת, והבידוד והאשמה מעבירים אותה על דעתה.

מדווח שבתקופת יציאתו, "עיניים ללא פנים" נחשב לסנסציוני ביותר והקהל התעלף על ימין ועל שמאל בהקרנות. כיום הוא עובד יותר כסרט ארט האוס משובח, ופחות כסרט אימה. האמת היא שבמהלך הצפייה היה נדמה לי שפראנז'ו אפילו מנסה בכוח להרחיק את הסיפור המזעזע ממחוזות האימה, וכאילו משתדל כמה שיותר להשטיח את האלמנטים המחרידים, נמנע מלייצר מתח או חרדה באמצעים קולנועיים המוכרים מהז'אנר, כאלו של הסתרות והבהלות. ואכן, לא הופתעתי כאשר קראתי שפראנז'ו טען שלא יצא לעשות סרט אימה במתכונת מוכרת וקלאסית, אלא ניסה לייצר אווירה מאיימת מסוג אחר. זה עבד לו היטב, כי בזמן שקשה לומר שהוא יכול להפחיד, "עיניים ללא פנים" מחזיק מעמד נפלא כסרט בפני עצמו, מתוחזק היטב על ידי מיזנסצנה נפלאה של הצלם יוג'ין שופטאן (שזכה באוסקר על "אדי פלסון" שנה לאחר שצילם את הסרט הזה) ומוזיקה נהדרת של אחד מגדולי המלחינים הקולנועיים מוריס ז'אר (זוכה שלושת האוסקרים על סרטי דיויד לין "לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו" ו"המסע להודו").
אני מצאתי את "עיניים לא פנים" סרט מצוין, שבהחלט מצדיק את נוכחותו בכמעט כל מצעדי סרטי האימה הגדולים של כל הזמנים, לא כי הוא נטע בי חרדה, אלא בעיקר כי הוא פשוט עשוי באופן יוצא דופן.

"הפרא" – Le Region Salvaje / The Untamed

אמנם עופר כתב על הסרט הזה במהלך סקירותיו מפסטיבל ונציה, אבל רציתי בכל זאת לצרף אותו לאימת החודש, גם מכיוון שהופתעתי מכמה עופר היה קשה אתו, וגם כדי לדבר עליו יותר בהקשר של הז'אנר. מה גם שלעטר את הפינה החודשית בארט האוס טרי (יחסית. הסרט מ-2016) ממדינה שאיננה ארה"ב הוא תמיד משהו שאני אשמח לעשות.
"הפרא" העניק לבמאי אמט אסקלנטה את פרס הבימוי של אותו פסטיבל יוקרתי באיטליה, והוא עצמו אפילו הגיע לפסטיבל דרום האחרון לרטרוספקטיבה חגיגית של סרטיו, כולל "הלי" שהעניק לו את פרס הבימוי בקאן. מקסיקו, כבר כתבתי מספר פעמים השנה, הופכת להיות אחת המדינות המעניינות ביותר בקולנוע האימה של התקופה הנוכחית ו"הפרא" חלק משמעותי מהשרשרת.

כמו "עיניים ללא פנים", גם סרטו של אסקלנטה פועל פחות על הפחדה מיידית, אלא יוצר תחושה של עולם מעוות בקצב אטי שנכנס מתחת לעור. אני חולק את החוויה של עופר שהדברים לא לגמרי יושבים בו עד הסוף, וגם אני הרגשתי שאסקלנטה מפספס חלק מהמטרות שלו, אבל בכל זאת מדובר באחת היצירות המעניינות שנתקלתי בהן השנה.
וכמו "בלוע הטירוף" גם לסרט המקסיקני יש אלמנטים שמזוהים עם כתביו של ה.פ. לאבקראפט, ובמיוחד עם אחד הסרטים הכי מושפעים מהסופר, ואחד החשובים שעוסקים בדמויות שבאות במגע עם איזשהו כוח חיצוני שבוחן את הפן האנושי שלהן והכי אלמנטרי – גורם להם לבצע מעשים אינטימיים עם יצור רירי ורב זרועות. מדובר כמובן ב-"Possession" (שהוזכר מקודם בהקשר של סאם ניל), סרט הקאלט של אנדז'י זולאווסקי, לו הוקדש פרק של סרטים מן העבר. אני לא נמנה על מעריצי הסרט מ-1981, אך אי אפשר להתעלם מההשפעה שלו. אהיה מאוד מופתע אם אגלה שאסקלנטה לא צפה בסרט ההוא מספר פעמים.
"הפרא" מספר על אישה מקסיקנית צעירה, שבעלה מנהל רומן סודי עם אחיה. אל חיי שלושתם נכנסת אישה חדשה, שמפגישה אותם, כל אחד בנפרד, עם זוג מבוגר החי בתוך היער שבבקתתם הפסטורלית רוחש יצור תמנוני שמצטיין באורגזמות. כמובן שמדובר בלא מעט שכבות אלגוריות, והסרט מבקש להיות יותר סאבטקסטואלי מאשר נראטיב רגיל, ושם באמת מתגלות כמה מהחולשות שלו, מכיוון שהוא לא ממש מצליח לברוא דמויות מעניינות מספיק בשביל שנהיה מרותקים למתרחש. ועדיין, לא רק שהוא מצולם מדהים, הוא כן מצליח לגעת באופן מעניין בנקודות כמו הכחשה והדחקה, כאלו שבסופו של דבר עולות לפני השטח ויוצרות נזקים. זאת לפחות הקריאה שלי. הכל פה מאוד פתוח לפרשנות.

אני תמיד אעדיף משהו כמו "הפרא" מאשר "Possession" כי אני בטעמי האישי פחות מתחבר להיסטריה קולנועית, והסרט של זולאווסקי הוא אחד הסרטים הכי צעקניים אי פעם, כאשר זה המקסיקני כל הזמן שומר את עצמו מלעלות על גדותיו. בעיני זה חזק הרבה יותר, ועל כן מבחינתי "הפרא" הוא אחד מסרטי הז'אנר הראויים ביותר של הזמן האחרון, על אף חולשותיו בתחום הסיפור והדמויות.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה.

בלוע הטירוף