• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אימת החודש – ינואר 2017: The Eyes of My Mother, The Autopsy of Jane Doe, Trash Fire, Bornless Ones, Black Christmas

16 בינואר 2017 מאת אור סיגולי

ברוכה הבאה, 2017. לכבודך "אימת החודש" הראשונה בנוכחותך תהיה מורחבת מהרגיל, עם שלושה מסרטי 2016 שכיכבו ברשימות סיכומי השנה האימתיים מסביב לעולם, נציג ראשון וטרי-טרי מהשנה החדשה (האמת שהוא הוקרן במלזיה עוד באוקטובר, אבל עשו טובה זרמו אתי), והתעכבות על קלאסיקה ישנה שאני לא מבין איפה הייתה כל חיי.
אכן, לא פחות מחמישה סרטים בפינת סרטי האימה והז'אנר של סריטה, שבעוד חודשיים תציין ארבע שנים רצופות. ההתרגשות בשיאה. או משהו.

ואלו שמות.

The Eyes of My Mother

film-the-eyes-of-my-mother-poster

כמו "המכשפה", גם סרט הביכורים של הבמאי ניקולס פש (עשיתי תחקיר יוטיוב כדי לגלות איך מבטאים את שם המשפחה שלו, Pesce) עשה לעצמו שם כשהוקרן בפסטיבל סאנדנס. משם יצא לסבב פסטיבלים מרשים במיוחד, ובעונת הפרסים הנוכחית גם הוזכר כאחד ממועמדי הצילום הטוב ביותר של פרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי. אצלנו הסרט הוזכר לראשונה בסיכום 2016, כאשר קיבל על עצמו את תואר "הסרט המטריד ביותר של השנה" ואת המקום הראשון במצעד "הפסיכופט הטוב ביותר של השנה", בזכות הופעתו של וויל בריל. לכן אין ספק שמגיעות לו כמה פסקאות משלו.

פש כתב, ביים וערך (בשיתוף עם קונור סאליבן) את הסרט היחסית-קצר הזה, המצולם בשחור-לבן מרהיב ממצלמתו של זאק קופרשטיין, שגם לו זו עבודה ראשונה בסרט באורך מלא. את רוב תשומת הלב קיבל הסרט בעיקר בזכות הצילום, ובצדק רב. "העיניים של אמי" הוא סרט מסוגנן מאוד, מסויט להפליא, שהאסתטיקה שלו מצליחה גם לגבות וגם לתת קונטרה לתכנים הקשים שמביא התסריט.
הסרט מתחיל בילדותה של פרנסיסקה הפעוטה, החיה עם אימה ואביה בבית כפר גדול בתוך אזוריה המבודדים של ארה"ב. יום אחד שגרתי, כאשר האב יוצא לסידורים ומשאיר את בתו ואשתו בבית, מגיע זר מסתורי אל שביל הגישה ומבקש להשתמש בשירותים. כל אדם עם עיניים בראשו יכול לראות בנקל שהטיפוס הזה הוא לא משהו נורמטיבי במיוחד, ואכן, דברים איומים קורים במהרה. בעקבות זה קורה משהו איום אחר, ואז, לאחר שהסרט קופץ כמה שנים קדימה לחייה שם נפגוש את פרנסיסקה המבוגרת יותר (קיקה מאגלהיס), הדברים האיומים ממשיכים לקרות.

התכנים הקשים באמת ב"העיניים של אמי" לא תמיד נמצאים בקדמת המסך, כך שהרבה מהזוועות אנחנו לא רואים. הסרט אמנם חושף אותנו לחלק מהן, ברוך השם, אבל לא לכולן. יש לזה אפקט נהדר, שהוא גם מטלטל וגם אפילו קומי לעיתים. ואין מה לעשות, הצילום פשוט מדהים, וגם הליהוק של מאגהליס מוסיף לא מעט. עכשיו, נכון, הכרזתי על הסרט כמטריד ביותר של 2016, אבל חשוב להדגיש שזה רק בקונטקסט שנתי. מעבר לנקודת המפנה העלילתית הראשונה, שכאמור כוללת הופעה מקפיאת דם של וויל בריל, ועוד סצנה מאוחרת יותר שכוללת תינוק, "העיניים של אמי" סבל מבילד-אפ מוגזם מדי לגבי הזוועות שבו. זו לא אשמת הסרט, חלילה, אבל חשוב לתאם את הציפיות לפני. זה לא הדבר הכי נורא שתראו אי פעם. רחוק מזה.

מה שכן באשמתו של הסרט, ועל כן הרשים אותי פחות משאר האנשים אותם שמעתי מתבטאים לגביו, הוא שאני מצאתי אותו מרהיב לצפייה אבל נטול פואנטה, והכי בעייתי – לא הייתה לי שום חיבה או הזדהות עם דמותה של פרנסיסקה.
על אף שסרטי אימה מושווים לרוב לרכבת שדים, כלומר מסע מהיר של הפחדות וסכנות כאשר כל אחת עומדת בפני עצמה, קשה לתאר כמה חשוב ליצור בין הגיבור והצופה קשר שיחזיק מעמד לכל אורכו. כל סרט אימה מוצלח אי פעם התהדר בדמות חזקה במרכזו, כזו שתגרום לצופה להתעניין בה באיזושהי רמה, אחרת לשום דבר אין משמעות. מכיוון שבמקום הזה בדיוק נפל בשבילי סרטו של פש, בעיקר בהיתי בצילום היפה, ולאחר שהסתיים, נותרו ממנו בזיכרונו כמה אימג'ים עשויים לעילא, אבל לא יותר מזה.

The Autopsy of Jane Doe

the autopsy of jane doe poster

לקראת סוף השנה החולפת, הנחתי שהחור המשמעותי ביותר שלי ביבול האימה של 2016 הוא "המכשפה מבלייר", סרט ההמשך שביים אדם ווינגארד לאותה קלאסיקה מ-1999. לא משנה כמה פושרות או פחות מזה היו התגובות אליו, יצאתי מנקודת הנחה שהוא יהיה משמעותי בנוף הז'אנר. עם זאת, כאשר החלו הסיכומים והמצעדים, הבנתי שהסתכלתי למקום הלא נכון. הסרט הבולט ביותר שלא הספקתי לראות במהלך השנה היה זה לשמו התכנסנו, "נתיחת הגופה של אלמונית", בתרגום ישיר לעברית.
זהו סרטו של לא אחר מאשר אנדרי אוברדל, הבמאי הנורבגי ששימח אותנו בשנת 2010 עם סרט הפאונד-פוטג' שלו, "צייד הטרולים" הסוחף והמרשים. שש שנים לקח לו להרים את הפקתו הבאה, אני יוצא מנקודת הנחה שהעיכוב נגרם בגלל סחבת הוליוודית אבל זוהי רק תיאוריה, ושובו התקבל בזרועות פתוחות. "נתיחת הגופה של אלמונית" הוא בקלות אחד מסרטי האימה המהוללים של 2016.
וכפי שאמרתי בעבר, ציפיות הן האויב.

השחקן הסקוטי העסוק והנפלא בריאן קוקס (שזכיתי לפגוש בפסטיבל חיפה לטובת ריאיון לפנאי פלוס, מה שהתברר כאחד משיאי הפסטיבל שלי) ואמיל הירש, מככבים בסרט הזה שעליו עדיף לדעת כמה שפחות, לכן אתנהל ביתר זהירות מכאן ועוד סוף הסקירה, אז מבטיח לכם שאין ממה לחשוש: בזירת רצח שמעוררת לא מעט שאלות, נגלית גופתה של צעירה אלמונית. הגופה מגיעה לבדיקה ונתיחה אצל פתולוג מיומן (קוקס) שעובד בשיתוף עם בנו היחיד (הירש). כאשר הצמד מתחיל לנסות לפענח מהי סיבת מותה של אותה בחורה יפה, מתגלים עוד ועוד דברים מוזרים ומסתוריים. אנחנו נעצור פה.
חלקו הראשון הסרט מתרכז בנתיחה עצמה, ואותי זה פשוט ריתק. הסרט מתנהל ממש כמו חקירת בילוש מצויינת שככל שחושפים ממנה יותר פרטים כך הדברים נראים מאיימים ומסקרנים הרבה יותר. קוקס והירש, שלא במפתיע, עושים תפקידים נפלאים, ועל אף שהסרט מתרחש בחלל יחסית מצומצם, הוא נראה נפלא ואוברדל משתמש בו היטב.
בהמשך תופס הסרט כיוון שאני באופן אישי פחות מתחבר אליו, וגם כזה שעובד עלי פחות באופן ניכר. אין ספק שבגבולות הגזרה האלו "נתיחת הגופה של אלמונית" פועל הרבה יותר טוב מרוב הסרטים האחרים, אבל אני פשוט לא מצליח לפחד או להתרגש מדברים כאלה. כאמור, אובייקטיבית הסרט עובד, אורכו בדיוק כפי שהוא צריך להיות, והוא בטח הרבה יותר מהסרט הקודם שראיתי שבו הייתה מוטלת גופה באמצע – "גופתה של אנה פריץ" הספרדי.

עם זאת, בעיני ההתלהבות מהסרט הזה היא מעט מופרזת, ואולי מעידה על שנת האימה של 2016. מבחינת עשייה הוא בהחלט ראש וכתף מעל 90 אחוז מסרטי האימה שנעשים בתת-הז'אנר הזה, אבל אני הרגשתי שהוא יכל להיות מרתק וחדשני הרבה יותר אם התסריט של איאן גולדברג וריצ'רד ניינג היה נשאר עם הקו המקורי, או לפחות עושה בחירות קצת יותר מיוחדות בחלקו השני.

Trash Fire

Trash-Fire poster

יש משהו בריצ'רד בייטס ג'וניור שקשה להתנגד לו. הוא מרגיש כמו אחד מהיוצרים שלא רואים בעיניים, שחייבים לעשות קולנוע בשביל להתקיים, וממש לא אכפת לו מה יחשבו. זה כמובן תחושה שאני מקבל רק מסרטיו, שאמנם אין הרבה מהם, אבל בכל זאת מייצרים תחושה של מישהו שדוהר קדימה, גם אם זה אומר שהוא מוותר על שיוף או השקעה שיעזרו לסרט בסופו של דבר.
סרטו הראשון של בייטס היה "חתכים" (Exicisons) משנת 2012, שלא נתתי לו הזדמנות ראויה ויהיה עלי לצפות בו שוב. סרטו הקודם היה "גותיקה פרברית" שסוקר כאן במהדורת ספטמבר 2015, ואותו חיבבתי למדי. סרטו החדש והשלישי נקרא, כאמור, Trash Fire, והוא הופיע בעשיריות האימה השנתיות של רוב גאלוזו מ-Shock Wave ופטריק ברומלי מ-F this Movie. כמו כל סרטיו גם הוא מתרכז בסודות משפחתיים אפלים, וכמו סרטו הקודם גם הוא לוקח את הזמן עד שהוא נכנס פנימה לדברים המטרידים באמת.

עלילת הסרט עוסקת באוון (אדריאן גארנייה), בחור אפילפטי ובלתי נסבל, שחי בזוגיות מקרטעת עם איזבל (אנג'לה טרימבור). כדי להציל את הקשר שלהם אוון מתחייב מול איזבל לשנות את דרכיו, וכחלק מהתהליך היא מכריחה אותו להתעמת עם עברו, וזה אומר לשוב ולבקר את דודתו האיומה שגידלה אותו לאחר מות הוריו, עימה גרה גם אחותו שפניה נכוו בתאונה ואותה נטש כשעזב את הבית. כפי שאיזבל תגלה במהרה, זה היה רעיון רע מאוד. מאוד.
בייטס עושה קולנוע מרושע. הדמויות שלו עושות דברים איומים זו לזו, והסרט כולו מתנהל בתוך יקום של חלאות שמאוד קשה לחבב. כפי שאמרתי בהקשר של "העיניים של אמי", עלי זה הקשה מאוד להיכנס לסרט בחלקיו הראשונים כי באמת לא רציתי להיות במחיצתן של הדמויות אפילו רגע אחד נוסף. עם זאת, כן היה משהו שגרם לי להמשיך לצפות, וכנגד כל הסיכויים ככל שהדקות חלפו, כן הרגשתי מעורב יותר ויותר בגורלן של אוון, איזבל והאחות האומללה. כשחושבים על זה, יכול להיות שזה לאו דווקא בהכרח מעיד על כתיבה טובה, אלא להפך. יכול להיות שזה פשוט תוצאה של עיצוב הדמויות לא אחיד, ואיפשהו באמצע בייטס פתאום הסיר מהן את האיפיונים הראשוניים שלהם בלי הצדקה אמיתית, והפך אותן לחביבות יותר.

אם מצליחים להתגבר על העניין הזה, "טראש פייר" שווה צפייה, גם אם היא מאתגרת. זה קשור לכך שהסקרנות מעברו של אוון מתדלקת את הרצון להמשיך לצפות, והבונוס האמיתי שמקבלים הוא הופעתה של פיונולה פלאנגן בתפקיד ויולט, הדודה האיומה של אוון. פלאנאגן מוכרת לאוהבי האימה בזכות תפקידה המשובח ב"האחרים", שם הייתה סוכנת הבית המסתורית. שחקנית אדירה.
"טראש פייר" הוא לא סרט שיעשה לכם טוב על הנשמה, וכל רגע בו ברור שמוביל למשהו לא טוב. קשה להמליץ עליו, אבל אני בכל זאת אציע לכם לשים לב לקולנוע של בייטס. לדעתי הוא רק התחיל.

Bornless Ones

bornless ones poster

הסרט החדש ביותר ברשימה (תלוי את מי שואלים), מגיע גם הוא מאמריקה. ביים אותו בחור העונה לשם אלכסנדר בבאיב (Babaeav), והוא מז'אנר האימה בבקתה. הפעם, שימו לב לטוויסט המגה-מקורי, לא מדובר בחופשה שהשתבשה, אלא בזוג שעובר לגור כדרך קבע בבקתה נטושה באופן מחשיד ביער, ואז שדים. אני מניאק אם מישהו מכם ראה את זה מגיע.
אבל אני סתם מרושע. סרטי הבקתות ביער הם משהו שיהיה אתנו עוד שנים רבות, ואין שום סיבה לא לשוב ולעשות אותם כל עוד יש סיבה טובה. זה לא המקרה עם הסרט הזה, שאין לי מושג איך לתרגם את שמו או מה בעצם זה אומר, אבל זה פחות גרוע ממה שזה יכל להיות.

אז, אמילי היא בחורה אשר נאלצת לטפל באחיה זק, הסובל משיתוק מוחין. בן זוגה הוא ג'סי, מרצה במכללה שנאלץ לקחת חופשה בעקבות התאבדותה של תלמידה שלו. בגלל העול הכלכלי והטיפול בזק, השניים מחליטים לרכוש בקתה באמצע יער, כי זה תמיד הדבר הנכון לעשות, ולשם הם מגיעים עם זוג חברים שאוהב לעשות המון סקס ויעזור להם בשיפוצים. כבר בלילה הראשון מתרחשים דברים מאוד מוזרים, והתדהמה הגדולה מגיעה כאשר בבוקר הם מגלים שזק יכול לעמוד על רגליו ולהתנהל כמו אדם בריא. מפה לשם, למישהו יתקע מסמר בעין. וזה עוד ברגוע.
שם באמת נמצאות החוזקות של "ג'ייסון בורנלס וואנס" – באיפור וה-gore. למי שאוהב לראות אנשים חותכים לעצמם את הבטן (גילטי!), יש מה לחפש פה. למרבה הצער, זה מגיע קצת מאוחר מדי, כך שאם מישהו מכם אי פעם יתקל בסרט הזה (ואני מפקפק שכך יקרה), הוא ודאי יתייאש עד הרגעים הטובים באמת. חלקו הראשון של הסרט מקרטע כי המשחק די נורא (באופן כמעט מכעיס, הדמויות מתות ביחס הפוך ליכולות המשחק של מגלמיהן) וכבר ראינו את הסרט מספר בלתי נגמר של פעמים. אני גם לא לגמרי בטוח שהטיפול בנושא שיתוק המוחין הוא מאוד מכובד, אבל אשאיר את הפוליטקלי קורקט לאנשים שאכפת להם מזה. בנוסף, קשה מאוד שלא לחשוב על Evil Dead בזמן שצופים בסרט, וזה לא עוזר לו במיוחד.

Black Christmas

black christmas

כמו לכל דבר, גם לקולנוע האימה יש את היצירות הקאנוניות שלו. אם מסתכלים באופן אוניברסלי על הקונצנזוסים שהשתרשו, שהשפיעו, ושינו משהו בז'אנר, מתקבלת קבוצה מאוד ספציפית: "האלווין", "המנסרים מטקסס", "יום שישי ה-13", "סיוט ברחוב אלם", "מגרש השדים", "פרוייקט המכשפה מבלייר", "הניצוץ", "פסיכו", "תינוקה של רוזמרי", "ליל המתים החיים", "סספיריה", "מלתעות" ועוד כמה. חלקם לא לגמרי עובדים כיום, אבל המשמעות שלהם גדולה, וקהילת הפולחן סביבם לא גוועת.
הסרט הקנדי "בלאק כריסטמס", שביים בוב קלארק בשנת 1974, איננו אחד מהם. בכמה משאלים שדגמתי, ראיתי שהוא מופיע רק במקום ה-78 של HITFIX, במקום ה-73 של טיים אאוט, ה-58 של סלאנט מגזין, כאשר מחמישים הגדולים של אמפייר או מעשרים וחמישה של הגארדיאן הוא נעדר לחלוטין. ועם זאת, לאחרונה השם שלו כן צץ כסרט שלא לגמרי זכה למקום הראוי לו, והכרה שאולי אפילו מדובר בסרט הסלאשרים הראשון.

שני סרטי הסלאשרים שנחשבים לראשונים והמשמעותיים ביותר הם "האלווין" משנת 1978, ו"המנסרים מטקסס" משנת 1974, שזו גם השנה בה הוקרן לראשונה "בלאק כריסטמס". זה אומר שהוא ללא צל של ספק הקדים את זמנו, גם אם שני האמריקאים לקחו לו את הבכורה. באופן אישי, אני הייתי מחשיב את "המציצן" (Peeping Tom) משנת 1960 כסלאשר הראשון, אבל זה כבר בריטי וגותי, וניתן לוויכוח. אפשר גם לזרום הרחק עד "הקבינט של דוקטור קאליגרי", אבל בואו נשמור את הדיון הזה למתישהו אחר.
מעבר לחשיבות ההיסטורית שהיא כן או לא מנת חלקו של "בלאק כריסטמס", הצפייה הראשונה שלי בו (במסגרת מועדון האימה, עליו כתבתי בספטמבר) גילתה לי שלא רק שמדובר באחד מסרטי הסלאשרים הטובים ביותר בכל הזמנים, אלא אחד מסרטי האימה הכי טובים שנעשו. צריך לעשות תיקון בהקשר של הסרט הזה, ונראה שהעולם אכן מתעורר.

"בלאק כריסטמס" מתרחש בבניין אחוות בנות של קולג'. לכן היה לי ברור שבסרט לא יהיה הרבה יותר מאשר נשים בפיג'מות וחזה גדול מתרוצצות מחדר לחדר, צורחות, ונקטלות בזו אחר זו, עם שימוש אגרסיבי בסירופ דם. באמת שלא יכולתי להיות פחות בכיוון.
סרטו של קלארק לא רק שאיננו נצלני, הוא קודם כל מצמרר. קשה לקטלג אותו תחת "מפחיד" אבל הוא הולך למקומות די מטרידים. זה קשור לשיחות הטלפון הבאמת פריקיות של הרוצח לבנות האחווה, לרציחות עצמן, ולעובדה שהסרט שומר על זהות הרוצח מכל משמר. מהרגע הראשון וממש עד הפריים עוכר השלווה שמסיים אותו, הסרט הזה עובד בהמון רמות, וזה מבלי להזכיר שהוא מצולם וערוך מעולה. קשה להצביע על דמות ראשית אחת, אבל רוב הדמויות בו מעוצבות היטב, מבנות האחווה ועד השוטרים שבאים והולכים.

אני גיליתי את הסרט באיחור מביך, ואני מפציר בכם שלא לעשות את הטעות שלי. גם אם אתם חושבים שכבר ראיתם את כל מה שסרטי הסבנטיז יכולים להציע, אך טרם נתקלתם בסרט הזה, אני לא חושב שתתאכזבו. כאמור, מבחינתי הוא זינק גבוה לראש הרשימה, ואני מבטיח לו צפיות נוספות בעתיד.
רק שימו לב שאתם לא מתבלבלים עם הרימייק שנעשה לו לפני כעשור, שהבנתי שהוא שיט מוחלט.

לכל פרקי "אימת החודש", לחצו על התגית למטה.

The Autopsy of Jane Doe

The Autopsy of Jane Doe

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    Excision קיבל ביקורות טובות…סרט מוזר…כדאי לראות

  2. נטע הגיב:

    האמת שמאד אהבתי את ',
    The Eyes of My Mother
    וגם את 'נתיחת גופתה של אלמונית'
    אבל בלי קשר ראיתי לא מזמן סרט זומבים קנדי בשם 'פונטיפול' ,Pontypool
    הוא סרט מ2008, וכמה שכבר מיציתי כל סרט\סדרה\זומבי אפשרי זה מומלץ ונפלא בעיקר בגלל השימוש הנהדר שלו בסאונד. הצליח להפחיד אותי ואם זה לא מספיק אז יש שם רעיון מקורי בהחלט. תראו(:

השאר תגובה