• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אימת החודש – אוקטובר 2017: Leatherface, The Babysitter, Sleepaway Camp

23 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

לגמרי במקרה עם היותנו בחודש של חג ההאלווין האמריקאי, אוקטובר היה עמוס אימה בסריטה. הוא נפתח עם סקירה מלאה לסרט המתח הנטפליקסי על פי סטיבן קינג, "המשחקים של ג'ראלד" שהתגלה כהפתעה נהדרת וסרט משובח בפני עצמו, והמשיך עם שני סרטי אימה עליהם כתבתי במהלך פסטיבל חיפה: "מז"ל טוב" שגם יצא לקולנוע, ומדיווחים אמינים שקיבלתי מסתבר שהוא מצליח נפלא בקופות ישראל (יחסית לסרט ז'אנר), ו"שכונה בטוחה" שיוזכר גם בהמשך הכתבה הזו. ואמנם איננו סרט אימה קלאסי, אבלאי אפשר שלא להזכיר את "אמא!" מפצל הקהל והמטריד ביותר של דארן ארונופסקי. עופר כתב עליו עוד מפסטיבל ונציה, אורון הפך אותו מכל כיוון לאחר הקרנות בחיפה, ואני כתבתי עליו לכלכליסט כשהגיע לאקרנים.
בהקשר הזה, לפני סרטי האימה של החודש, אני רוצה להמליץ לכם על מתנה נוספת מנטפליקס, הסדרה המשובחת שיצר דיויד פינצ'ר, "מיינדהאנטר", גם עליה תרמתי כמה מילים בכלכליסט. נכנסתי אליה עם מערכת ציפיות מסוימת, ובאמת שלא יכולתי להיות פחות בכיוון, אבל עדיין נהניתי מכל שנייה.

דבר נוסף עליו אני רוצה לדבר הוא כיוון קצת אחר ש"אימת החודש" כנראה תקבל מכאן והלאה. אמנם הרעיון המקורי של הפינה היה לכתוב על סרטי אימה חדשים כישנים, אבל ברור לחלוטין שבארבע וחצי שנים מאז שהתחילה, התרכזתי בעיקר באלו החדשים, מה ששלח אותי לחטט בכל מיני פינות מוזנחות, והביא אותי לכתוב על המון סרטים חסרי משמעות לחלוטין, תוך כדי שאני מדיר קלאסיקות או פנינות מהעבר שלא רק שמגיע להן לקבל הכרה, אלא יהפכו את הבנתי בז'אנר לרחבה הרבה יותר, ויעזרו לנו לבנות מאגר מרתק לאין שיעור. לכן החלטתי שבמהדורות הבאות יופיעו יותר סרטים ישנים, לעיתים אולי על חשבון היבול הטרי. זה לא אומר שאחדול מלחפש (ובתקווה גם למצוא) דברים מעניינים מהזמן האחרון, אבל כמו שעשיתי עם "מרטין" לפני חודשיים, "אימת החודש" תתהדר גם בסרטי עבר.

זה יהיה תהליך, אז בינתיים החודש יש לנו שלושה סרטים, שניים מהם ממש מהשקית. הראשון הוא סרט חדש במשפחת "המנסרים מטקסס", השני הוא סרט ספלאטר שנחת בנטפליקס, והשלישי הוא נציג הקלאסיקות של החודש – סרט סלאשרים מ-1983.

Leatherface

אל אחד המותגים המפורסמים ביותר בעולם האימה, "המנסרים מטקסס", הצטרף השנה פרק חדש, השמיני בסדרת הסרטים שהחלה בשנת 1974, והראשון שבשמו אין את המילים Texas או Chainsaw. על כל ששת הסרטים הראשונים של המותג תוכלו לקרוא בפוסט חגיגי שהוקדש לו, ואת דעתי על הסרט השביעי תוכלו לברר באימת החודש של מאי 2013. למקרה שאין לכם כוח או שאתם רוצים סקירה מהירה שתמקם אותנו לפני שאנחנו מדברים על זה החדש, הנה מה שקרה עד כה: ב-1974 יצא "המנסרים מטקסס" של טובי הופר (שנפטר מוקדם יותר השנה), הפך לסרט קאלט ונותר בעיני אחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות כל הזמנים. סרט ההמשך הגיע שנתיים אחר כך, גם הוא בבימוי הופר, והסרט השלישי, הממשיך ישירות את עלילת השניים הקודמים, הכניס אותנו לשנות התשעים. אמנם שניהם לא גרדו את רמת המקור, אבל אף אחד מהם לא היה גרוע כמו הסרט הרביעי, שכמעט כל מי שהשתתף בו ניסה לקבור אותו (במיוחד שני השחקנים הראשיים שלו שיהפכו לזוכי אוסקר בעתיד – רנה זלווגר ומת'יו מקונוהי) אבל הוא סרב להיעלם. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 2003, נעשה רימייק לסרט הראשון, ואז שלוש שנים לאחר מכן נעשה סרט מקדים לרימייק. הסרט הלפני אחרון, זה מ-2013, שהיה גם לתלת המימד הראשון והיחיד עד כה של המותג, הוא בעצם סרט המשך שמתעלם מהשניים שנעשו באלף החדש, ומתנהג כאילו הוא חלק מהקבוצה הראשונה.
אל תרגישו רע אם התבלבלתם. זה לא באשמתכם.
זה מביא אותנו לסרט החדש, הנושא את שמו של הרוצח במסכת העור שמככב בכל הסרטים, ג'ד סוייר, הלא הוא לת'רפייס. אם למקם אותו בטיים-ליין המעורבל של המותג, "לת'רפייס" הוא בעצם פריקוול לסרט המקורי, כלומר מקדים את אירועי 1974, ומציע לנו את סיפור המקור של אחד הרוצחים המפורסמים של הקולנוע.

הסצנה הפותחת את הסרט החדש היא בעצם ריכוז כל הרפרנסים האפשריים ל"המנסרים מטקסס". חוץ משלט המבהיר לנו שאנחנו בחוות סויר הידועה לשמצה, בתוך הבית יושבים מסביב לשולחן כמה דמויות שאוהדי המותג יזהו במהירות, ביניהם ילד צעיר עם כתם לידה ענק על הפנים שמזכיר לנו את הטרמפיסט המלחיץ ביותר בעולם מהסרט הראשון, סבא מצחקק בקטע קריפי שעוד יאחז פטיש בהמשך, ומינימום נימוסי שולחן. ואם זה לא מספיק, מסתבר שאנחנו חוגגים את יום הולדתו של ג'ד, המקבל מאמו המטריאכלית (יקירת האינדי הנפלאה של הניינטיז, לילי טיילור) לא פחות מאשר מסור חשמלי חדש, שאיננו ישמש לגזימת עצים, נאמר זאת בעדינות.
לאחר שמשפחת סויר הרצחנית הורגת את בתו של השריף המקומי (בגילומו של סטיבן דורף, שזוהי הפעם השנייה ברציפות שהוא צץ באימת החודש, אחרי "תנים" של ספטמבר), הוא מחליט לעשות מעשה, וקורע את ג'ד הצעיר ממשפחתו לטובת בית יתומים, שם הוא גדל לבחור חתיך והקשר עם אמו נמנע ממנו. הסרט בעצם מתרחש עשר שנים לאחר הפרולוג, ובו נצפה כיצד הפך הצעיר המקסים לפסיכופט חולני. הקאסט כולל גם את פין ג'ונס הלא הוא "איירון פיסט", סם סטרייק הבריטי (שמוכיח את כשרונו גם ב"מיינדהאנטר") ו-ונסה גראס.

האמת היא שעלילת "לת'רפייס" כל כך מתרחקת מהקו המוכר של המותג, שבמהלך רוב הצפייה תהיתי האם התסריט הזה היה מלכתחילה אמור להיות חלק מ"המנסרים מטקסס" או האם בעצם היה תסריט מקורי שנלקח ועוצב כחלק מהמותג על מנת שיהיה אפשר להפיק אותו, ממש כמו שקרה עם סרטי ההמשך של "המסור". כי מעבר לפרולוג שנורא לוחץ על מנת שנדע מאיפה הסיפור בא, וחלקו האחרון שמאוד מזכיר את הסרט השלישי מ-1990, באמת שאין שום קשר. אבל מסתבר שהסרט הזה בהחלט נועד להיות חלק מהמותג כבר בשלביו הראשונים, והתסריטאי סת' שרווד בכוונה ניסה כמה כיוונים חדשים. המפיקים האחראים, ביניהם אבי לרנר, השתכנעו והביאו את התסריט לצמד הבמאים הצרפתים אלכסנדרה בוסטילו וג'וליאן מאורי, וזה כבר צריך להעביר אותנו לפסקה חדשה.

בוסטילו ומאורי פרצו לתודעה עם אחד מסרטי הקיצוניות הצרפתית החדשה המפורסמים ביותר, "בפנים", שאת הצפייה שלו תיעדתי טקסטואלית בניסוי מוזר בימיו הראשונים של הבלוג, ולאחרונה זכה לרימייק אמריקאי שאיש לא ראה. סרטם הבא היה "Livide", מין מעשיית ערפדים שלא הצליחה לעניין אותי בכלל, ורק בסרטם השלישי הקרוי "בעיניהם של החיים" היחס שלי אל הקולנוע שלהם החל להתחמם. שני דברים עיקריים מאפיינים את סרטי הצמד, הראשון הוא שישנו דגש רב על המראה הויזואלי, והשני הוא שמדובר בסרטים אלימים וקיצוניים למדי המציגים תפיסת עולם מרושעת להפליא. יש משהו חסר רחמים, אגרסיבי ואפילו מכוער ביחס שלהם לדמויות ולאנושיות באופן כללי. הדברים האלו בהחלט נוכחים ב"לת'רפייס", סרטם הראשון שאינו בצרפתית.
ההתקן השמיני של המותג די נקטל אצל הביקורות, לדעתי לא לגמרי באופן מוצדק. קשה לי להכריז עליו כסרט טוב במיוחד, אבל על פני שעה וחצי הוא מספק מנת gore ואדרנלין שאין לזלזל בה. הסיפור בהחלט מטופש, ויש בו דברים רבים שראינו בסרטי אימה אחרים כמו "חניבעל" או אפילו הסדרה "אימה אמריקאית", ככה שקשה לציין אותו כמקורי או מסעיר באמת, אבל אם אתם ממעריצי המותג אז יכול להיות שאפילו תיהנו ממנו, או לפחות מחלקים רבים בו. ביחס לשאר, הוא בהחלט מתעלה על רוב סרטי "המנסרים מטקסס". אם כי לא בטוח שזו חוכמה גדולה.

The Babysitter

כנגד שני סרטי שמרטפיות דיברה 2017. הראשון הוא "שכונה בטוחה" שהוזכר בפתיחה כשנצפה במהלך פסטיבל חיפה, והשני הוא "הבייביסיטר", שהצטרף החודש למשפחת נטפליקס. שניהם מתרחשים בשכונה פרברית כל-אמריקאית, ובשניהם ניצבים שמרטפית בלונדינית ויפה, ילד מתבגר, ועכבישים ברגעי מפתח (אני כל כך שונא עכבישים). אבל פחות או יותר בזה זה מסתכם.
את כל מהות ההבדל אפשר כבר לראות בשמות שניתנו לשני הסרטים. האחד, "שכונה בטוחה" (Better Watch Out בשמו הלועזי), מעיד על אירוניה, קריצה אפילו, ואיזשהו כיוון קצת שונה. לעומת זאת, לשני קוראים, בפשטות, "הבייביסיטר". זו כמות המחשבה שהושקעה בו.
זה לא אומר שהשני הוא סרט רע, אלא פשוט שהקטע שלו מגיע ממקום אחר. אם "שכונה בטוחה", כמו הדמויות המרכזיות בו, תמיד חושב צעד קדימה, מתכנן, מלא הברקות, ובאמת עושה מעל ומעבר כדי להפתיע, "הבייביסטר" הוא לא יותר מאשר התקף פסיכוזה כאוטי, חסר כל הגיון, מטומטם להפליא, שבו כל סצנה נועדה בשביל עצמה ולא בשביל לקדם או לפתח את אלו שבאות לפניה או אחריה, בלי שום שאיפה להיות משהו מעבר לפסטיבל של דם וצחוקים ברמה מוגזמת. לפעמים זה פוגע, לפעמים זה לא, אבל לאף אחד מהם אין משמעות כי הסרט פשוט מסתער על הדבר הבא.

את הסרט ביים מקג'י, שלקולנוע הביא כמה דברים די מפוקפקים כמו "זאת מלחמה" ו"שליחות קטלנית 4", אבל באמתחתו כמה להיטים טלוויזיונים כמו "נשק קטלני", "או.סי.", "על טבעי", "ניקיטה" ו"צ'אק". התסריט הגיע ממקלדתו של בריאן דאפילד ("לג'יין יש אקדח", "מורדים"), ובמרכזו נער בן 14 בשם קול (ג'ודה לואיס) שעל אף גילו המתקדם הוא מפחד מכל דבר שזז וקורבן להתעללות של בריוני השכונה. למזלו של קול יש לו את בי (סמרה וויבינג האוסטרלית, שממש נראית כמו המשך מפס הייצור של חברותיה למולדת, מליסה ג'ורג' ומרגו רובי), הבייביסיטר המושלמת, שלא רק שאוהבת אותו מאוד ומבינה הכל במדע בדיוני (והרי אין דבר יותר סקסי מזה לחנונים בגיל ההתבגרות), אלא שהיא גם ממש ממש ממש לוהטת. אבל כשהוריו של קול עוזבים אותו לסוף השבוע ומשאירים אותו בחברת בי, הוא מחליט להישאר ער כדי לראות מה בי והחבר שלה עושים בלילה, ומגלה משהו מאוד מטריד. משם זה רק מתדרדר.

כקומדיה קיצונית שאורכה פחות משעה וחצי, "הבייביסיטר" עובד אחלה, בעיקר כי הוא נראה מצוין ויש בו כמה רגעים היסטריים. אם לוקחים אותו רק כהשתוללות חסרת רסן וחסרת אחריות, הוא מהנה ביותר. מעבר לזה קצת קשה להתייחס אליו ברצינות, אבל לא נראה שלשם הוא שואף. קשה גם לומר שהוא מפחיד בצורה כלשהי, מקסימום נותן איזו הקפצה ראויה פה ושם אבל, כאמור, הדגש של מקג'י הוא על מקום אחר וזה ממש ממש בסדר.

Sleepaway Camp

הסרט האמריקאי הזה, שהגיע לעולם ממש תשעה ימים לפני שאני נולדתי, הוא מקרה שקצת מזכיר את מה שהיה לי עם "בלאק כריסטמס". זהו סרט סלאשרים שבא בעקבות הצלחת "יום שישי ה-13", ולא נחשב לאחד מהחשובים והמוכרים ביותר בז'אנר. על אף ארבעה סרטי המשך, מעולם לא תפסתי אותו כחלק מקאנון סרטי האימה הגדולים, אבל לאחרונה הוא צץ כמעט בכל שיח אימה שאני שומע. ברגע שהבנתי שיש איזשהו טוויסט בסופו, החלטתי לצפות בו בהקדם האפשרי כדי לשמר לעצמי את החוויה, וכך התיישבתי לצפות בו כדי להבין מדוע הוא לפתע חזר לתודעה.

קשה מאוד שלא לחשוב על "יום שישי ה-13" כאשר צופים בו. גם הסרט הזה, שביים רוברט הילציק, מתחיל בתאונה טראגית באגם נופש אמריקאי נאה, וממשיך כמה שנים לאחר מכן במחנה קיץ לילדים קטנים, כאשר רוצח כלשהו מסתובב שם וקוטל את החניכים והמדריכים בדרכים מקוריות.
האמת היא שאת רוב הסרט העברתי בניסיון לפצח מדוע דווקא הסרט הזה ממשיך להיות מדובר, מה יש בו שגורם למומחי אימה לשוב ולהזכיר אותו בחיבה. היה לי קצת קשה למצוא את הסיבה לכך, אבל מה שכן גיליתי הוא שזה כנראה הסרט שהכי השפיע על אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, "קיץ אמריקאי חם ורטוב". המראה הויזואלי של המחנה, התסרוקות, המכנסונים הקצרים וחולצות הבטן, עיצוב הדמויות מהמתבגרים החרמנים ועד המדריכים שלחלקם אסור להתקרב לאף ילד באשר הוא, הכל ממש אחד לאחד. הבנתי שהסרט משנת 2001 הוא פארודיה על "סליפאווי קאמפ" יותר מכל דבר אחר. זה כבר גרם לי להרגיש טוב על כך שאני הכנסתי אותו לבנק הצפייה שלי, אבל כסרט אימה בפני עצמו אני חייב להודות שהוא לא הרשים אותי.
ואז הגיע הטוויסט.

אני כמובן לא אסגיר – ואפילו לא ארמוז – על מה שקורה בסוף הסרט כי אני אמות לפני שאהרוס למישהו את החוויה הזו, אבל האמת היא שדבר כזה אני לא זוכר מהרבה סרטים. זה אולי לא הטוויסט המפתיע ביותר, אבל הדרך שבה הוא מובא, פשוט הדהימה אותי. ברגע הזה היה לי ברור שכל השעה ועשרים שהקדימה אותו הייתה תירוץ, ולאף אחד לא היה באמת אכפת מהתסריט או מהדמויות, אלא הכל נעשה כדי להביא לנקודה הזו, לתת לצופים את שוק חייהם. זה בולט מכיוון שברגע שהסרט חושף את זה, הוא נגמר. אף אחד לא טורח לסגור קצוות, להמשיך את העלילה עוד קצת כמו שמתבקש, או להרגיע את הצופים. מה פתאום. הרעיון הוא – וזה בטח עבד הרבה יותר טוב ב-1983 מאשר היום, וגם לעולם לא היה חוצה בפוליטקלי קורקט העכשווי, אבל עדיין – לטלטל אותך בשנייה האחרונה. ואכן, האימג' הסוגר של הסרט, והדקה שתיים שמקדימות אותו, הן העתק-הדבק מהמסך לסיוטים שלנו. אני לא נוטה להגיד את זה, כי לרוב זה לא נכון, אבל האמת היא שזה באמת היה שווה את הדשדוש הסלאשרי עד לאותה נקודה.
אם אתם מעוניינים לצפות בו, אני מזהיר אתכם שלא לעשות לו חיפוש גוגל תמונות, כי כמובן הכל נחשף שם.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2003, לחצו על התגית פה למטה.