• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

אימת החודש – אוגוסט 2017: Death Note, The Transfiguration, Martin

29 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

את אימת החודש של יולי פתחנו בפרידה מאחד המאסטרים הגדולים של הקולנוע, ג'ורג' רומרו, אבי הזומבים המודרניים בקולנוע, שהלך לעולמו בגיל 77. לאחר מכן סיפרתי על כך שסוף סוף הגיעו הקץ לשמועות על מאחורי הקלעים של סרט האימה "פולטרגייסט", הנוגעים לזהות הבמאי אמיתי של הסרט. טובי הופר הוא החתום עליו, אבל היה זה למעשה סטיבן ספילברג שניהל את הסט.
חודש לאחר מכן, והפתיחה של מהדורת יולי הופכת למישמש מוזר של מהדורת אוגוסט – טובי הופר נפטר לפני ארבעה ימים בגיל 74, כך שבשלב הזה איבדנו כבר את רוב דור יוצרי סרטי האימה הגדולים של שנות השבעים, ששינו את פני הקולנוע לתמיד – קרייבן, רומרו ועכשיו הופר.
בתור צופה שלא ממש משתגע על "פולטרגייסט" (לדעתי היחיד שעובד מהטרילוגיה הוא הסרט השני), החדשות על מעורבותו של הופר בסרט משנת 1982 לא ממש הסעירו אותי. ובכל מקרה, הופר תרם לעולם הקולנוע את אחד הסרטים הגדולים ביותר בעיני. זהו "המנסרים מטקסס" המקורי משנת 1974, יצירה מונומנטלית שלא רק ששורדת היטב את כל הימים שחלפו מאז יצאה לקולנוע לראשונה, אלא גם הוכיחה את עליונותה מול כל סרטי ההמשך (אחד מהם בוים על ידי הופר עצמו), הרימייקים והריפ-אופים שנעשו מאז. אם תרצו לדעת עוד על המותג, בהחלט יש לכם לאן ללכת.

באימת החודש האחרון של קיץ 2017, כתבתי על "מרטין", אחת מיצירותיו האהודות ביותר של רומרו כמחווה לפועלו, יחד עם עוד שני סרטים חדשים – אחד מהם קשור באופן ישיר לזה של רומרו, והשני הוא התוספת החדשה של נטפליקס ואדם ווינגארד ליבול הז'אנר של השנה. נתחיל אתו.

Death Note

מבוסס על פי סדרת קומיקס יפנית אהודה שפורסמה לראשונה בשנת 2003, "דת' נוט" הוא סרט בלעדי לחברת הסטרימינג נטפליקס, ששמה את מבטחה בידי הבמאי אדם ווינגארד. אפשר להבין מדוע – ווינגארד הפך בשנים האחרונות לאחד מבמאי הז'אנר המוכרים והבולטים בסביבה. גם בסריטה הוא הוזכר לא מעט, לראשונה עם "אתה הבא בתור" שנעשה ב-2011 אבל השתחרר רק כשנתיים מאוחר יותר, והוא כפי הנראה עדיין סרטו הטוב ביותר; ובהמשך עם תרומותיו לאנתולוגיות "V/H/S" ו"האל"ף-בי"ת של המוות", ולאחרונה עם הקטסטרופה המכונה "המכשפה מבלייר", ניסיון נורא להחיות את הסרט ששינה את פני הקולנוע ב-1999. סרט אחר מוצלח של וינגארד, הוא "האורח", שעל אף חיבתי אליו מעולם לא יצא לכתוב עליו באופן מסודר.
ווינגארד איננו במאי אחיד, ולסרטיו יש נטייה לבנות עולם מעניין בהתחלה אבל לאבד לחלוטין כיוון לקראת הסוף, אבל הרגישויות האייטיזיות והמיומנות הטכנית שלו לרוב מחליקות את הבעיות, וגם אם הצפייה איננה מרתקת מהתחלה ועד הסוף, לפחות אצלי היא לרוב רשומה כחיובית.

ווינגארד קיבל, סביר להניח, תקציב לא קטן מנטפליקס כמו גם חופש אומנותי להביא את "דת' נוט" למסך הקטן כסרט, וזה ניכר. לא נראה שנחסכו באמצעים על מנת לברוא סרט מרשים מאוד מבחינת סטים, צילום ואפקטים, אבל למרבה הצער זה לא הצליח להרשים את הצופים. הסרט זכה למקלחת קרה בשנייה בה יצא לאוויר העולם, ובזמן שאני נוטה להאמין שהוא צבר כמות צפיות לא מבוטלת, היחס הביקורתי אליו היה קשוח למדי.
נקודת המוצא של "דת' נוט" הוא ספר דמוני אשר נופל (מילולית) לידיו של לייט טרנר, תיכוניסט מבריק ולא מאוד פופולרי, שיכול לגרום לכך שכל אדם ששמו יירשם בדפי המחברת ימצא את מותו בדרך בה נכתב. משהו בין "אדון המשאלות" ל"יעד סופי". על אף שהוא מלווה בשד דוקרני העונה לשם רייוק, טרנר מחליט לאמץ את הספר לחיקו, ולאחר מספר נקמות אישיות באנשים שגרמו לו עוול, חובר לילדה היפה ביותר בכיתה שלו, והם מחליטים להשתמש בספר למטרות צודקות – כלומר להתחיל לחסל בשיטתיות רוצחים, אנסים ופושעים מרחבי העולם. אבל העניינים מתחילים להסתבך כאשר איזשהו סוג של בלש/נינג'ה מחליט לחקור את הנושא ולבדוק מי עומד מאחורי מקרי המוות המוזרים, בזמן שבגזרת טרנר וחברתו העניינים מתחילים לצאת משליטה.

"דת' נוט" מצריך מהצופים לזרום עם נקודת המוצא שלו, וזו לכשלעצמה לא המשימה הכי קלה שיש. טרנר, בתור צעיר מודרני עם אינטליגנציה גבוהה למדי, לא אמור לקפוץ בכזו מהירות על העסקה השטנית שמוצעת לו, כשברור שדברים כאלו לא נגמרים היטב. המשבר הבא בקשר בין הסרט והצופים מגיע לאחר חצי שעה, כאשר מסרט מצומצם על תיכוניסט וסביבתו, "דת' נוט" הופך לעלילה חובקת עולם עם קונספירציות עצומות ואנשי שלטון רבי כוח. המעבר הזה לא נורא חלק.
אני חושב שאחת הסיבות מדוע הסרט זכה לתגובות כל כך שליליות היא באמת התסריט שכתב ג'רמי סליידר ("אפקט לזרוס", "ארבעה מופלאים") יחד עם האחים צ'רלי פלפניידס ו-ולאס פלפניידס ("בני אלמוות"). כיום, בתור הזהב של הטלוויזיה, הקהל לא רק שמורגל לעלילות ארוכות שמתפרשות על פני פרקים רבים, אלא גם אימץ את הפורמט הארוך לליבו ביתר קלות, כך שהצמצום הקיצוני של עלילת "דת' נוט" לשעה וארבעים מרגיש פתאום נמהר נורא. יכול להיות שבעבר היה לנו יותר קל לקבל את זה, אבל כיום הסרט הזה מרגיש כמו תקציר לבגרות של יצירה ארוכה בהרבה. מהלכי הדמויות מרגישים חפוזים ולא מפותחים היטב, שינויי הטון והקצב עוברים כאקראיים וכאוטים, וקשה מאוד ללכת עם הסרט הזה כשהוא מתעקש לדלג מעל תהומות עמוקים מדי. סדרה טלוויזיה, גם כזו של שבעה פרקים, הייתה מצליחה לבנות את הגשרים מעל החורים העלילתיים האלו ולהעניק את הזמן ששינויי הדמויות מצריכים. מכיוון שזה לא המצב, יש משהו מאוד לא אמין פה.
הקצב של הסרט לא מאוד עוזר לתחושה הכללית, והחיבה של ווינגארד למוזיקת סרטי אייטיז לא יושבת נכון במקרה הזה ספציפית. אני מניח שכל מונטאז' ההילוך האיטי בבית ספר שפותח את הסרט הוא מחווה, מודעת או לא, ל"דוני דארקו" (שם זה נעשה יותר טוב), אז אולי ווינגארד כן ראה את הרפרנסים התרבותיים לאותו עשור כמשהו אורגני, אבל אצלי זה הרגיש כמו בחירה גחמתית.

ועם זאת, "דת' נוט" נראה מעולה והשחקנים עושים עבודה טובה למדי, כך שאני חושב שהתגובה הראשונית מהקהל הייתה מעט מוגזמת. ווינגארד כן מצליח לברוא דמויות שאכפת לנו מהן, וליהק אותן היטב. נט וולף ("אשמת הכוכבים") הוא טרנר הגיבור והוא מחזיק יפה מאוד את העלילה המופרכת, מרגרט קוואלי (שחקנית צעירה ועסוקה, שאני די בטוח שהיא האחות האבודה של איילת שקד) בתפקיד המעודדת האפלה ולייקית' סטיינפילד ("תברח") כאותו בלש/נינג'ה, הם בחירות יוצאות דופן אבל זה איכשהו עובד. את השד רייקו מגלם וויליאם דפו, ובזמן שהוא תמיד כיפי בתפקידים כאלו, עיצוב הדמות והקול קצת מזכירים מדי את הופעתו כגרין-גובלין של "ספיידרמן".
מילה אחרונה לגבי שיוך הסרט לז'אנר האימה – "דת' נוט" איננו סרט מפחיד, אם כי צריך להיאמר שאני לא בטוח שזאת הייתה מטרתו של ווינגארד. וזה מביא אותי, כנראה, לשורש העניין: יש הרבה דברים מהנים בסרט הזה, אבל אני ממש לא בטוח מה רצו לעשות פה מלכתחילה.

The Transfiguration

ואם סיימנו את הסרט הקודם בתהייה על מיקומו בסקאלת הז'אנר, הפעם אפתח עם אחת כזו. על אף שסווג כך ביותר ממקום אחד, "טרנספיגוריישן" איננו סרט אימה. מאידך, הוא שואל כל כך הרבה מהז'אנר, ומתבסס על אלמנטים מאפיינים של עולם האימה כדי לספר את סיפורו הדרמטי, שהוא שוזר את עצמו היטב בשיח הזה. כשנדבר על עולם הז'אנר של 2017 או על גלגולי סרטי הערפדים, הסרט הזה, בין אם הוא טוב או לא (נגיע לזה), צריך להיות חלק מהדיון גם אם אף אחת ממטרותיו איננה להפחיד או לזעזע.

"טרנספיגוריישן" הוא סרט הביכורים של הבמאי הניו יורקי מייקל או'שיאה, והוא הוקרן לראשונה במסגרת "מבט מסויים" של פסטיבל קאן 2016. משם רץ לסבב פסטיבלים מרשים למדי ברחבי העולם וזכה לתגובות אוהדות, עד כמה שראיתי. הוא מתרחש בשכונה מוכת פשע, ובמרכזו ילד שחור בשם מילו שמפתח אובססיה לא רק לסרטי ערפדים, אלא גם בטוח שהוא זקוק לשתיית דם כדי לשרוד.
לא אשקר לכם, ברגעים הראשונים של הצפייה בסרט הרגשתי כאילו נפלתי על אוצר. רציתי לרוץ לפייסבוק ולהגיד שגיליתי את השילוב המושלם בין "הכניסו את האדם הנכון" השבדי ו"אור ירח", שניים מהסרטים הטובים ביותר של האלף החדש, והנה עברנו עוד שלב באבולוציה של סרטי האימה. ממש עברו בי זרמים של התרגשות.
זה לא החזיק יותר מדי זמן.

מבחינה סגנונית, "טרנספיגוריישן" עשוי בסגנון ריאליסטי וישיר, עם מראה מעט סבנטיזי שעוזר לתחושת הסקרנות. הוא מצולם רובו באור יום, וזה מפקיע את עלילת "האימה" שלו מהמחוזות המוכרים והברורים מאליהם, כאילו כדי להבהיר לנו שמדובר במשהו קצת שונה ממה שאנחנו מצפים בעקבות סצנת הפתיחה שלו, בה מילו הצעיר שותה את דמו של קורבן מבוגר בשירותים ציבוריים. אין ספק שהדגש פה הוא על החוויה של הגיבור הראשי, התמודדות עם אבל ותחושת ניכור ובדידות. עכשיו, נכון, רוב סרטי הערפדים עוסקים בדיוק בזה, אבל בכל זאת יש משהו נורא מעניין בנקודת המוצא של או'שיאה. למרבה הצער, זה לא עובר את שלב המעניין.
אורות אזהרה התחילו להבהב אצלי כאשר הסרט הפך להיות ניים-דרופינג אחד ארוך. בחלקים הראשונים שלו אנחנו בחדרו של מילו, ורואים את אוסף סרטי הערפדים שיש לו על קלטות וידאו. זה עוד היה בסדר, למרות שאפשר לתהות על ההיגיון בכך שגיבור מודרני ומאוד צעיר, שמעביר לא מעט סצנות בבהייה מול היוטיוב, מחליט לאסוף סרטים בפורמט שכבר לא קיים בבתי אב כבר כמה שנים. זה מרגיש יותר כמו משהו מהעולם של הבמאי הרבה יותר מהעולם של הדמות.
אבל ככל שהסרט מתקדם, הוא פשוט הופך להיות התקפת מחוות משוגעת. ואני לא מתכוון שהומאז'ים ויזואלים או עלילתיים, אלא מילוליים בלבד. "טרנספיגוריישן" מתעקש להזכיר את כל סרטי הערפדים אי פעם במהלך הדיאלוגים. אני רציני – את כולם. לא רק שזה מתיש, זה גם הרס לי את ההנאה לחלוטין, כי במקום שהסרט יהיה דרמה מרגשת, שקורצת לאוהדי האימה שמשתמשת באופן עדין וחכם בעולם הז'אנר האהוב שנבנה במהלך השנים כדי לבנות עליו משהו חדש, זה מרגיש כמו רשימת IMDB.

המוטיבים הרגשיים של הסרט ללא ספק נוכחים ובולטים במהלך הצפייה, ויש בו כאב אמיתי שחוצה. עם זאת, קו העלילה עצמו הופך להיות מאוד מוכר וחבוט, לא לגמרי הצלחתי לעקוב אחרי ההיגיון הפנימי של הדמות או של הסיפור, והרגשתי כאילו הסרט נשען חזק מדי על איזכורי הסרטים הטובים ממנו כדי להפעיל אותי ולבקש את חיבתי. לקראת הסוף כבר ממש איבדתי את העניין בו.
לצופים המתעניינים בטייק-אופים על ז'אנר הערפדים, אני כן ממליץ לבדוק אותו כי אולי אני קשוח אתו מדי. בכל זאת, כוונותיו טובות. זה פשוט שצריך יותר מזה, ואני לא הצלחתי למצוא שם משהו כזה.

Martin

בחודש שעבר הזכרתי את הסרט הזה כאחד מסרטי ג'ורג' רומרו המפורסמים שטרם ראיתי, ובאופן כללי חור גדול בהשכלת האימה שלי. לכן החלטתי להושיב את עצמי ולצפות בו, ואחר כך לכתוב עליו לאימת החודש למרות שהוא סרט משנת 1977. בצורה משעשעת למדי, יצא שהוא מופיע באותה מהדורה כמו "טרנספיגוריישן", שכמובן מתייחס אליו לא מעט.
רומרו מפורסם בזכות סרטי הזומבים שלו, אבל "מרטין", שהוא עצמו טען שמדובר בסרט שהוא הכי אוהב מבין יצירותיו, הוא סרט ערפדים. אבל גם פה רומרו לוקח את תת הז'אנר הזה למקומות אחרים, ובזמן שאני עדיין חושב ש"ליל המתים החיים" הוא סרטו הגדול ביותר, אין ספק ש"מרטין" הוא מפסגותיו של הבמאי.

אני מודה שבדקות הראשונות של הסרט היה לי ממש קשה לעקוב אחרי מה שקורה, אבל בשונה מכותבים אחרים אאשים את עצמי ולא את הסרט. יכול להיות שלא הייתי מרוכז או שבכלל רומרו שאף לתעתע בי. הכל לגיטימי. אני פשוט לא הצלחתי להבין אם סצנת הפתיחה מתרחשת במציאות או בראשו של הגיבור, לקח לי כמה דקות ארוכות לאחר מכן להבין מי נגד מי, וגם בהמשך תהיתי כל הזמן האם מדובר בעצם ב"מספר לא אמין", שאנחנו רואים את העולם דרך עיניו באופן סובייקטיבי לחלוטין, ואפילו שקרי. ככזה, אני לא רוצה להיכנס לפרטי עלילה, גם על מנת לא להרוס וגם כי אני לא בטוח אם אעשה זאת בצורה רהוטה. אז רק נסכם שהסרט מספר על מרטין, בחור צעיר עם רמה כזו או אחרת של חרדה חברתית (בגילומו של ג'ון אמפלס), שעובר לגור אצל דודו לאחר מות משפחתו. הדוד הקתולי שלו מאמין בכל ליבו שאחיינו הצעיר הוא ערפד בין מאות בשנים, ובוא נגיד שזה קצת מעיב על הארוחות המשפחתיות.
אז כמו "טרנספיגוריישן" מקודם, די ברור שהמצע הערפדי הוא בעצם רק תירוץ לסיפור אחר. זוהי מעשיית התבגרות טראגית של בחור שלא מוצא את מקומו בעולם, ומנסה להתמודד עם בדידות וחרדות באופנים מעט קיצוניים. על אף שיציבות נפשית אינה אחד מהאפיונים של הגיבור, בכל זאת קל להזדהות אתו. בפודקאסט המצוין שלו, "פוסט מורטם", במאי האימה מיק גאריס טוען בכל הזדמנות שיוצרי האימה וצופי האימה האדוקים הם אנשים שבילדותם הרגישו מנותקים, שראו איך ישנן מוסכמות של נורמליות שהם לא לגמרי התיישרו איתם ולכן חוו בדידות כזו או אחרת ברגעים קריטיים של ההתבגרות. מהמקום האישי שלי אני נוטה מאוד להסכים עם התיאוריה הזו, ולכן הבנתי מדוע קהילת האימה אימצה את "מרטין".

אבל מעבר לחיבור הרגשי, מדובר בסרט שעשוי מצוין. אין ספק שהוא התיישן בחלקים משמעותיים ממנו, אבל אווירת הסבנטיז והמוזרות האינהרנטית שלו מעניקות לו מימד על-זמני מסוים, שמספק חווית צפייה משובחת. המוזיקה, אותה הלחין דונלד רובינשטיין מעולה, והצילום של מייקל גורניק מייצר אווירה יוצא דופן שקשה למצוא בסרטים החדשים. זה סרט שאפשר לדבר עליו המון, לחקור ולבדוק כל דקה בו מהשנייה הראשונה ועד הסיום המטלטל. זה לכשלעצמו מעניק לו המון נקודות.