• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אימת החודש – יולי 2017: The Ice Cream Truck, The Bye Bye Man, We Go On

30 ביולי 2017 מאת אור סיגולי

החודש איבדה קהילת האימה את אחד האבות המייסדים שלה – הבמאי ג'ורג' א. רומרו, שהלך לעולמו בגיל 77. מדובר באיש שהמציא מחדש את הזומבים, ששינה את פני הז'אנר, והשפיע על דורות של קולנוענים מסוף שנות השישים ועד היום. "ליל המתים החיים" משנת 1968 היה ונשאר אחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, כזה שהיה לאחד מסרטי הדגל של דור האימה שבקע מהחצר האחורית של ארה"ב בימי מלחמת ויטנאם, ושידך בין קולנוע הז'אנר לבין התת-מודע הקולקטיבי. מעבר לכך שמדובר בסרט ענק שמחזיק מעמד גם היום, יש לו גם את אחת מסצנות הסיום המטלטלות והחשובות בתולדות הקולנוע. אמנם סרטיו האחרונים של המאסטר לא הצליחו או עוררו עניין כמו אלו המקדימים, אבל חשיבותו בתולדות הקולנוע המודרני לעולם לא תעמוד למבחן. מעבר לסרטו הראשון, יצירות אחרות של רומרו שצריך להכיר הן המשך טרילוגיית הזומבים שלו "שחר המתים" ו"יום המתים", המשוגעים" (1973), וסרט הערפדים "מרטין", שאני חייב להודות במבוכה שלא ראיתי ואני חייב להשלים בהקדם.
אימת החודש מצדיעה לך, מר רומרו. לעולם לא נשכח את מה שעשית.

חדשות גדולות אחרות מתחום האימה הגיעו מהפודקאסט שאני חוזר וממליץ עליו בכל עת, Shock Waves, והן קרו כמעט במקרה. זה אחד הדברים הכי נפלאים בתכנית הזו: המנחים – רבקה מקנדרי, רוב גאלוזו, ריאן טורק ואלריק קיין – לא מונעים מתוך רצון לייצר כותרות או להביא רייטינג, אלא מרימים כל שבוע שיחה שבוקעת מאהבה אמיתית לקולנוע אימה, ואיכשהו מתפלקים להם סקופים היסטריים. זה קרה גם לפני שבועיים, אז אירחה החבורה את הצלם ג'ון לאונטי ("פיראנה", "לזמן את הרוע", "המסכה" ועוד) שאולי לא בדיוק השם המוכר ביותר אפילו לאוהדי הז'אנר, אבל השיחה עצמה הייתה מרתקת ויצא שהוא שם קץ לאחת התעלומות שהעסיקו את צופי הקולנוע – מי בעצם ביים את סרט האימה האהוב "פולטרגייסט"?
הזכרתי את העניין הזה כאשר כתבתי על טרילוגיית סרטי הרוחות האהובה במסגרת מותגי האימה הגדולים, על פיו מי שחתום על הסרט, טובי הופר, היה למעשה במאי בובה של סטיבן ספילברג, שבאותו הזמן היה כבול להפקת "אי.טי.". לאונטי, מסתבר, היה עוזר הצלם בסרט, ובפודקאסט עלתה כמעט כדרך אגב השאלה על האמת מאחורי בימוי "פולטרגייסט". לאונטי לא התפתל, לא לקח זמן לחשוב, לא ניסה להתחמק, אלא אמר בפשטות "ללא ספק, סטיבן ספילברג". כך הגיעו לסופן תהיות ושמועות של 35 שנים.

החודש בפינת האימה יש לנו שלושה סרטים מהשנים 2016 ו-2017, כולם אמריקאים, ולחלוטין במקרה שניים מהם בוימו על ידי נשים. נתחיל מהחדש ביותר ונלך אחורה.

"אוטו-גלידה" – The Ice Cream Truck

מייגן פרילס ג'ונסטון היא במאית, מפיקה ותסריטאית, וזהו סרטה השני אחרי "Rebound" משנת 2014. בזה הנוכחי מככבת דיאנה רוסו בתפקיד מארי, עיתונאית צעירה שעוברת בחזרה לעיירת ילדותה, ושם מעבירה כמה ימים עד אשר יגיעו בעלה והבנה הקטן שמתעכבים עוד כמה ימים בעיר הגדולה. מדובר בפרבר אולטרה אמריקאי (או לפחות כזה שאנחנו מכירים מהקולנוע והטלוויזיה) ובזמן שברור שמארי העירונית לא בדיוק מרגישה שם בנוח, היא עושה את המיטב להשתלב, או לפחות להיות נחמדה.
ג'ונסטון לא חוסכת מאתנו קלישאות מוכרות של סרטי עיירה קטנה כבר מהשנייה הראשונה, עם המיל"פיות החטטניות, הבן החתיך של השכנים (ג'ון רדלינגר, שמשום מה עוטה על עצמו תסרוקת מגוחכת במיוחד) והמדשאות הירוקות. אך בזמן שהסרט מתנהל ברובד אחד על סיפור מוכר של אישה צעירה במשבר שעמום פרברי שנלחמת בפיתוי לשכב עם הצעיר החתיך של השכונה, ישנו עוד סיפור מקביל –  את רחובות העיירה חוצה מדי פעם אוטו גלידה ובו נהג צעיר, בעל נטיות רצחניות.
דקות ארוכות מהסרט, יותר ממחציתו למעשה, אין בעצם שום קשר בין שתי העלילות. מארי עוברת את מה שהיא עוברת, והרוצח רוצח את מי שהוא רוצח. שזה לא הרבה, אגב – בשעה הראשונה של הסרט מניין הגופות לא עולה על שלוש. לצופה הממוצע שמנסה להבין למה הרציחות חסרות פשר לחלוטין (הקורבנות נראים שנבחרו באופן אקראי למדי, ואף אחד לא שם לב לנעדרים או לזירות הרצח), למה כל הדמויות מתנהלות בטמטום מוחלט (לכי תתחבאי מרוצח מטורף בתוך הרכב שלו. ברור) , ומדוע עבר יותר מדי זמן מבלי שהגיבורה ושאר הסרט יתחברו, יגיע בשנייה האחרונה של הסרט הסבר בדמות טוויסט עלילתי שאפילו הוא פועל באופן מדהים על שני מישורים מקבילים: הוא גם מאוד צפוי, וגם נורא לא הגיוני.

סביר שיש פה איזושהי אמירה על נשיות מודרנית, על משבר אמצע חיים מוקדם מדי, על פשרות שחייבים לעשות בשלבים מתקדמים של הבגרות, ועל הרצון להישאר רלוונטית ומושכת למרות שהנעורים חלפו כבר, אבל על אף העיצוב היפה של הסרט וההופעה הלא רעה של רוסו, במהלך רוב "אוטו-גלידה" נשאלות יותר מדי שאלות שמפריעות להיסחף אחרי הצפייה, כל הדמויות הן קלישאות של קלישאות, הרוצח (בגילומו של השחקן הנורבגי אמיל ג'ונסן) מאוד לא מעניין, הרציחות עצמן מרגישות ילדותיות וחסרות השראה, וכן, אני אחזור על זה שוב, התספורת של ג'ון רדלינגר ממש מוציאה מריכוז, והעובדה שזה רוב מה שתפס את תשומת לבי בסרט הזה רק מעידה על הבעיה הכללית.

ארשה לעצמי להמר שלעולם לא תחשפו ל"אוטו גלידה", וכנראה מסיבה טובה. אני יכול להמליץ עליו לכל מי שעומד/ת לכתוב עבודת תזה על נשים מודרניות בקולנוע, ועל דימוי הנשיות פוסט "עקרות בית נואשות", וממש חסר להם איזו פסקה כדי לעבות את פרק שלוש "שפיות ותפיסת מציאות נזילה בחיי הנוחות של דמות האישה". מעבר לזה, יש לכם דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלכם.

The Bye Bye Man

מהבמאית סטייסי טייטל מגיעה הפתעת החודש, בדמות "ביי ביי מן", סרט רוחות חדש שלא רק שאינו מבייש את הז'אנר, אלא כולל כמה רגעים אפקטיביים ואפילו הופעות אורח מאוד משמחות של קארי-אן מוס, לי וואנל ("המסור") ולא פחות מאשר זוכת האוסקר לשנת 1976 פיי דאנווי.
סיפור העלילה, אותו כתבה טייטל יחד עם משתף הפעולה הקבוע שלה ג'ונתן פנר, על פי הספר "הגשר לאי הגופות" של רוברט דמון שנק, לא יכל להיות מוכר יותר: שלושה סטודנטים, שניים מהם מתפעלים יחד זוגיות מבטיחה, עוברים לבית גדול בסמוך לאוניברסיטה שלהם, ושם מתחילים לקרות דברים מוזרים שקשה לדעת האם הם אמיתיים או לא הקשורים לדמות מלחיצה בצללים, ומאיימים על שפיותם של הצעירים. הסרט נפתח בפרולוג לא רע שכולל טבח אלים למדי ומשם ממשיך לבנות אווירה מאוד מוצלחת רוב הזמן וכמה הקפצות חביבות למדי.

זהו סרטם הרביעי יחד של טייטל ופנר, שאת הקריירה שלהם פתחה מועמדות לאוסקר 1993, בקטגורית הסרט הקצר הטוב ביותר. סרטם הראשון באורך מלא היה הקומדיה השחורה "הארוחה האחרונה" משנת 1995, בו השתתפו קמרון דיאז, ביל פקסטון עליו השלום, רון פרלמן, זוכה האמי של שנה שעברה קורטני בי. וואנס ("אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון") ובעזרת השם זוכת האמי הקרוב על "סיפורה של שפחה", אליזבת' מוס.
בסרטה החדש טייטל מראה שהיא בהחלט יודעת איך לבנות רגעי מתח, ובאופן כללי העיצוב של הסרט והעריכה של קן בלקוול ("אותיות שטניות") מוצלחים מאוד. הסרט גם מגובה בהופעות לא רעות של השחקנים הראשיים, דגלאס סמית' ("מיס סלואן", "אותיות שטניות"), לושן לאוויסקאונט החתיך, קליאו קינג ואיך לא – בתפקיד הרוח המאיימת דאג ג'ונס, שהקפיץ אותנו בסרטים כמו "אותיות שטניות: מקור הרוע", "לגיון" (שם גילם נהג אוטו גלידה דמוני, והנה עשינו לינק בין הסרט הקודם וזה), "המבוך של פאן", "אבסנטיה" ו"כיבוי אורות".

אמנם ככל שהעלילה מתקדמת והאמת מאחורי תעלומת הבית הולכת ונחשפת, הסרט ללא ספק מאבד היגיון סביר והופך להיות מופרך יותר ויותר, ולמרבה הצער גם צפוי למדי, אך הוא עדיין עובר מצוין רוב הזמן ובהחלט עושה את העבודה שבא לעשות. אתוודה שוב שסרטי בתים רדופים לא ממש עושים לי את זה, ורובם באמת מעייפים, ולכן משמח לגלות כאלו שמספקים הנאה יותר מאשר כמה הקפצות מסדרון חשוך וטוויסט מצ'וקמק בסוף. זה נכון שלא הייתי מציב את "ביי ביי מן" כאחד הגדולים ביותר של הזמן האחרון, אבל יש בו המון דברים טובים שהופכים אותו להמלצה ראויה לאוהבי סרטי הרוחות.
נותר רק רק לקוות שטייטל תמצא לעצמה פרויקט נוסף במהרה ולא תצטרך לחכות שוב מספר גדול מדי של שנים עד שתגיע לסרט הבא שלה, כי היא ללא ספק יכולה להביא לנו כמה סרטי מתח ואימה מצוינים אם רק יתנו לה להמשיך ולהתפתח.

"ממשיכים הלאה" – We Go On

תחת ידיהם של צמד הבמאים ג'סי הולנד ואנדי מיטון מגיע אחד הסרטים הכי מוזרים שראיתי לאחרונה, ולא בהכרח לטובה. קלארק פרימן (שנראה כמו הגרסה העגומה של צ'נינג טייטום), מגלם את מיילס, בחור רדוף וחרדתי שמחפש משמעות לקיום, ולכן מפרסם הודעה בעיתון לפיה יעניק 30 אלף דולר למי שיצליח להוכיח לו באופן סופי ומוחלט שיש חיים אחרי המוות, ושרוחות הן דבר שריר וקיים. לא אשקר, די קשה לקנות את נקודת ההתנעה של הסיפור הזה, אבל בסדר, הסרט נראה מספיק טוב מבחינה הפקתית כדי להקל על זה.
מיילס, שסובל מטראומה בעקבות תאונת דרכים שעבר בילדותו ולא מסוגל לנהוג, מקבל, כצפוי, מבול של פניות שאת רובן הוא פותר כזיופים ומתיחות, אבל מסמן שלוש אופציות אפשריות. בעזרת אימו האוהבת (אנט או'טול, ששיחקה את בוורלי בעיבוד הטלוויזיוני ל"זה" של סטיבן קינג, ומסתבר שגם הייתה מועמדת לאוסקר בקטגורית השיר הטוב ביותר של 2003, בזכות תרומתה ל"משב רוח מוזיקלי" של כריסטופר גסט) הוא יוצא לראיין את האנשים האלו, אך לא זוכה לתשובות להן הוא קיווה. אז הוא נזכר בהודעת טלפון מסתורית שהושארה לו, ומחליט לבחון כיוון חקירה חדש. ואז, אני מקווה שאתם יושבים, יגלה שאסור להתעסק עם העולם שמעבר.

האמת היא שבמהלך רוב הצפייה בסרט תהיתי האם באמת מדובר בסרט אימה פרופר, או שמא דרמה על התמודדות שמתחפשת לסרט אימה מסיבותיה שלה. אני חייב להודות שעד סוף הצפייה לא לגמרי הצלחתי לענות על התשובה הזו, מכיוון שהסרט הזה מתפזר לכל כך הרבה כיוונים, והקצב שלו כל כך משונה, שבאמת תהיתי האם מדובר בניסיון שלא עלה היטב, עבודה מאתגרת שהקדימה את זמנה, או סתם חוסר ריכוז של היוצרים. זה ממש מקשה לא רק לספר על מה הסרט, אלא גם לנסות לעמוד על טיבו.

למערכתו הראשונה של הסרט יש בהחלט אווירת אימה שגרתית, עם רוחות שצצות, מדיומים תימהוניים ואווירת מסתורין סבירה. זה מגיע לשיא בגילוי שהופך את הסרט על פיו איפשהו באמצעו, ואז הכל מתחיל להתפרק, הן מבחינה נראטיבית והן מבחינת הטון. מצד אחד זה מרגיש כמו ריפ-אוף חלש למדי של "החוש השישי" ו"רוח רפאים", ורגעי ההבהלה נראים מאולצים מאוד, מצד שני בכל זאת יש דגש על דרמה ותהליך רגשי שמעיד על כך שיש פה כוונות חיוביות של הבמאים. ועדיין, הסיפור עצמו מרגיש מסורבל נורא, ואולי אני חוטא פה לתפקידי וליוצרים ומנסה בכוח למצוא מסגרות לסרט הזה על מנת להצליח להתמודד אתו, אבל אני לא הצלחתי להבין לאן מנסים לקחת אותי. זה הפך בשבילי את "ממשיכים הלאה" (התמונה הראשית לקוחה ממנו) לחוויה מתישה למדי על אף שהוא איננו סרט ארוך, ולכזה שלא הצלחתי למצוא בו עניין או חיבור רגשי.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2003, לחצו על התגית למטה.

The Bye Bye Man

תגובות

  1. איריסע הגיב:

    האם ג'ורג' רומרו יחזור כזומבי? סליחה… הייתי מוכרחה…

  2. susytucr הגיב:

    מרטין הוא האנדרייטד של ז'אנר הערפדים, כי הוא פשוט סרט טוב שמתחפש לסרט ערפדים.
    מהורהר, מטריד, חכם, הולך יפה על הגבול המרתק שבין מציאותי לעל-טבעי ומכיל כמה סיקווינסים אפקטיביים כאילו דייויד פינצ'ר ערך אותם.
    בהחלט מומלץ

השאר תגובה