• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

אימת החודש – נובמבר 2014: Home, Housebound, Absentia, Grace – The Possession

25 בנובמבר 2014 מאת אור סיגולי

בחודש הבא כל הרשת תגעש ותרחש עם סיכומי השנה, ואצלנו כמובן גם. "אימת החודש" של דצמבר תהיה בעצם סיכום השנה בתחום האימה, ולכן הפעם זו בעצם הפינה האחרונה השנה בתצורתה השגרתית. והפעם, שלושה סרטים שהמשותף ביניהם הוא בית. ועוד אחד על דיבוק וגירוש שדים עם גימיק מעניין. סתם בשביל לשבור את השגרה.
המשותף לכל הארבעה – כולם סובבים סביב גיבורה צעירה.

בשנים האחרונות האימה הביתית הפכה להיות שכיחה ביותר. כמובן שזה לא משהו חדש והסוג הזה של סרט אימה בלוקיישן אחד מרכזי מתחיל פחות או יותר בתולדות הקולנוע הנראטיבי. אבל בשנים האחרונות, עם הפופולריות הרבה שהסרטים האלו זכו לה, וכמובן היכולת של אנשים פרטיים לקחת מצלמה ולהרים סרט בתנאים מצומצמים, הפך הבית לדבר הכי מעורר פלצות שיש.
הסיבה לכך היא כמובן אקונומית. סרטי אימה הם לרוב סרטים שנעשים בתקציבים קטנים והחסכון בלוקיישנים ושחקנים גורם להרבה מהם להתרכז במקום אחד. מה גם ששיטוט במסדרונות צרים, חדרים שמתחת למדרגות, חריקות מהקומה העליונה וכו', הם אפקטיביים במיוחד.
האימה הביתית גם יכולה לקבל עיבוד לכל מיני סוגים של סרטי אימה. הרוחות והעל טבעי הם כמובן הראשונים שעולים לראש, אבל גם סרטי ה-Home Invasion תפסו תאוצה.

רק השנה פגשנו את You're Next, Resolution, "האנטר", "הבאבדוק", "השער", "קאונטדאון", Cheap Thrills ו-Honeymoon. שזה לא מעט, בטח בהתחשב באלו שקדמו להם, מאז הצלחת "פעילות על-טבעית", "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע".

ארבעת הסרטים של "אימת החודש" של נובמבר הם יותר בכיוון של על-טבעי אמנם, אבל הם מנסים, בהצלחה או שלא, לשחק עם הציפיות.

Home / At the Devil's Door

home

בשנת 2012 נתקלתי באחד מסרטי האימה האפקטיביים והמפתיעים ביותר שראיתי לאחרונה. שמו היה The Pact והוא היה סרטו הראשון של במאי צעיר בשם ניקולס מקארתי. על הסרט כתבתי בסיכום האימה השנתי והזכרתי אותו גם בפודקאסט של אורון ושלי בסיום 2012.
The Pact הוא סרט קטן מאוד ממנו התלהבתי בעיקר בגלל סצנת פתיחה אפקטיבית למדי, ואז שבירת ההגה באמצע הסרט. הסיפור על הבחורה הצעירה שחוזרת לבית ילדותה כדי להשתתף בלווית אימה ומגלה שאחותה הגדולה שהייתה אמורה לחכות לה שם נעלמה, נפתח בסצנה מלחיצה במיוחד, ואז, ברגע שחשבתי שאני כבר יודע לאן הסרט הולך, הוא מוטט הכל ואפילו הפך ליותר אפקטיבי. יש לו גם תנועת 'פן' אחת שעדיין מטרידה את לילותי.
השנה הוא זכה לסרט המשך שטרם צפיתי בו.

כבר אז סימנתי את מקארתי, והנה, זמן לא רב לאחר מכן, כבר הגיע סרטו השני. בזמן הפקתו ובחודשים של השלמתו הוא נקרא "בית" אבל אז הוחלף באופן רשמי ל"על סיפו של השטן". שני השמות האלה לא מבריקים במיוחד, אבל ניחא.
סרטו החדש של מקארתי מזכיר את סרטו הקודם, רק בהפקה הרבה יותר מרשימה. גם כאן ישנו סיפור רוחות הקשור לבית פרברי רדוף, גם כאן יש עניין עם אחיות ועם יחסי אם-בת. הפעם מקארתי לא הלך על טוויסטים עלילתיים, אלא דבק בקונספט הרוחות והגדיל אותו. על אף זאת, אני מעדיף לא לפרט את מהלכי העלילה כרגע, למקרה שתרצו לראות את הסרט, אבל הוא די שגרתי. בכללי, הסיפור הוא על סוכנת נדל״ן צעירה שמגלה שיש כוח אפל כלשהו בבית אותו היא מנסה למכור. אבל זה באמת רק חלק מהמארג העלילתי של הסרט.
קטלינה סנדו מורנו (שהייתה מועמדת לאוסקר בשנת 2005 עם "מריה הקדושה" ומאז לא התבלטה מדי), נאיה ריברה ("גלי") ואשלי ריצ'רדס הן השחקניות המובילות את הפרוייקט.

בזמן שסרטו החדש של מקארתי בהחלט מרשים יותר מבחינת העשייה והוא, באופן יחסי, עמוס דמויות ולוקיישנים, הוא בכל זאת מאכזב בהתחשב בפרוייקט הביכורים שלו. הוא גם לא נורא מפחיד למרות כמה סיקוונסים מצויינים, פתיחה מעניינת ומשחק טוב. זהו בהחלט אלא סרט רע, אבל לא מצאתי בו שום דבר מלהיב באמת מעבר להוכחה לכך שמקארתי עדיין ממשיך לביים. ועם זאת, אני עדיין אחכה לפרוייקטים הבאים שלו ואמשיך לחכות בציפייה כדי לראות מה ייצא ממנו.

Housebound

housebound

לקומדיות אימה יש בעיה מרכזית אחת – הן נוטות להיות לא מפחידות ולא מצחיקות.
שניים מהאתגרים הגדולים ביותר בקולנוע הן להפחיד ולהצחיק, כך שלנסות את שניהם ביחד בכלל דורש הרבה כשרון. במקרה הטוב, יצליחו רק באספקט אחד על חשבון האחר. אפילו לגבי Shaun of the Dead, בלי עוררין אחד הסרטים המבריקים ביותר אי פעם, קשה למצוא מישהו שיטען שהוא מפחיד.
למעשה, קשה לי לחשוב על סרט שהצליח גם להפחיד אותי וגם להצחיק אותי באותה רמה. השניים שקופצים לי לראש הם "זאב אמריקאי בלונדון" משנת 1981 ו-Re-Animator, אבל אולי צריך להשקיע בזה יותר מחשבה.

אחת מקומדיית האימה המוצלחות והאהובות ביותר אי פעם, היא "מוות מוחי", סרט שכתבתי עליו בהרחבה באחת ממהדורות "סרטים מן העבר". זהו אחד מסרטיו המוקדמים של פיטר ג'קסון, אותו הפיק במולדתו, ניו זילנד.
והנה הופיעה השנה קומדיית אימה נוספת מאותו אי מרוחק, שעדיין לא לגמרי בולט על מפת הקולנוע העולמית. Housebound, סרטו של ג'רארד ג'והנסטון, מנסה גם הוא להצליח איפה שרבבות נכשלו בעבר – להצחיק ולהפחיד, ואפילו לשאוף להיות סרט טוב בלי קשר על הדרך.

בשורה התחתונה, הסרט, שהשתתף בכמעט כל פסטיבל ז'אנר על הפלאנטה, לא נורא הצחיק או נורא הפחיד, אבל הוא עשה מספיק מכל אחד משניהם כדי שאוכל להכריז עליו בשמחה גדולה כהצלחה. ובאופן כללי, בלי קשר לשיוכים ז'אנריים ולמיקומו בשרשרת הקולנוע הגדולה והמאיימת, הוא אחלה סרט. אחד המהנים ביותר שראיתי בשנה האחרונה.
הסיפור הוא על בחורה צעירה (מורגנה או'ריילי), שנאלצת, בצו בית משפט, לשוב אל בית ילדותה, שם גרה אימה הדי משוגעת (רימה טה וויאטה, בתפקיד אדיר), שלגמרי בטוחה שרוחות רעות משוטטות להן בין החדרים. קשה לומר שהיא צודקת, אבל היא בהחלט בכיוון.

האמת היא שנראה כאילו Housebound הוא אח ניו-זילנדי מטופש של סרטו הקודם של ניקולס מקארתי The Pact. בלי להכנס לספויילרים, גם הוא גורם לך לחשוב שהוא משהו אחד ואז משנה למשהו אחר, בערך על אותה הטקטיקה. הסרט הניו-זילנדי פחות מצמרר וחידתי, אבל יותר פרוע ומשעשע.
אתם מוזמנים לצפות בו בלי הרבה ציפיות גדולות, אבל מבחינתי הגיע עוד במאי לחכות לסרטו הבא, שיגיע במהרה. אמן.

Absentia

absentia

באופן יחסית יוצא דופן, סרט האימה הכי מדובר השנה בארץ (זה כמובן, לא אומר הרבה. סרטי אימה לא נורא מדוברים בארץ) היה גם סרט האימה הכי מדובר בעולם. מדובר בסרט "השער" (Oculus) עליו כתבתי ב"אימת החודש" עוד ביולי. מאז הוא זכה להתלהבות בפסטיבל אוטופיה, הוקרן בהקרנות מסחריות מצומצמות בארץ ואומץ על ידי "עין הדג" בהקרנות מיוחדות.
"השער" הצליח יפה בחו"ל ואני מאמין שנפגוש אותו בהרבה סיכומי שנה של אתרי האימה בעוד חודש. הסרט הוא יצירתו של מייק פלאנגן, ששנה לפני "השער" ביים את סרטו השני, "אבסנטיה", אותו ראיתי החודש לראשונה.

לא קשה למצוא הרבה הקשרים בין "השער" וסרטו הקודם. שניהם מתרחשים ברובם בבית אחת, בשניהם הציר המרכזי נע בין שני אחים (אח ואחות בסרט החדש, ושתי אחיות בזה שאנו מדברים עליו עכשיו), אווירת על-טבעי מאיימת נחה על שניהם, ושניהם מסתיימים בערך באותו האופן.
"אבסנטיה" מתחיל בחזרתה של קלי, בחורה צעירה, לבית אחותה הגדולה, שבעלה נעלם בוקר אחד לפני שנים ללא עקבות. האחות הגדולה רדופה על ידי סיוטים מבעיתים ומסרבת בתוקף להמשיך הלאה בחייה, ולהכריז על מותו של בעלה ("אבסנטיה" הוא המונח החוקי למותו של אדם בנסיבות היעלמות). ברגע שבו היא מחליטה לנסות לעשות את הצעד לחיים חדשים, בעלה מופיע שוב – באחת הסצנות הכי מצמררות ומפתיעות שראיתי השנה – והוא לא ממש כפי שהיה.
קלי, שרק לאחרונה נגמלה מהתמכרות לסמים, מרגישה שמשהו רע עדיין שורר בסביבה, ולא עובר הרבה זמן עד שהאחות הגדולה נעלמת לפתע בעצמה. עכשיו קלי מתחילה לחקור מה באמת הולך בבית, ובגשר הקטן שבקצה הרחוב, והיא תצטער על זה.

כמו ההבדלים בין שני סרטיו הראשונים של ניקולס מקארתי, עליהם כתבתי בתחילת הפוסט הזה, גם פה ניכר ההבדל ההפקתי בין שני הסרטים. "השער" הוא סרט מצוחצח, מיומן, ויש לו אפקטים מרשימים. "אבסנטיה" זול הרבה יותר אך אפקטיבי מאוד רוב הזמן. אבל בזמן שסרטו החדש של מקארתי מאכזב יותר מסרטו הקודם, אצל פלאנגן המצב שונה, ונדמה שהוא כן התקדם.

כמו הרבה סרטי אימה, גם "אבסנטיה" מרוויח בעיקר מתחושת המסתורין, וכשזה מעט מתפוגג, הוא מאבד את כוחו. הוא מפחיד מאוד בהתחלה, אבל קצת נחלש לקראת הסוף. בחוכמה, הוא לא חושף את כל הפרטים ומשאיר לא מעט לדימיון ולחלקים החשוכים של הפריים, ולכן מצליח למשוך קצת יותר, אבל עד גבול מסויים.
קייטי פארקר וקורטני בל בתפקיד האחיות (לשתיהן תפקידים קטנים גם ב"השער") עושות עבודה מצויינת.

Grace: The Possession

grace

אז לא עוד סרטי בתים מפחידים, אלא סתם סרטים מפחידים עם בית.
האמת היא ש"גרייס: הדיבוק" לא מדהים במיוחד, והוא בטח חלש יותר מכל שלושת הסרטים האחרים של פינת האימה החודשית, אבל חשבתי ששווה לכתוב עליו גם כי הוא מאוד מאוד חדש, וגם כי יש לו גימיק חביב.

הסרט הוא מעשיית דיבוק מהשגרתיות ביותר. גרייס, נערה צעירה ויתומה שגדלה אצל סבתה, מתחילה להתנהג מוזר, לראות חזיונות בעיתיים, ולא להבחין מתי המציאות נגמרת והסיוט מתחיל. היא נשלפת מהקולג' חזרה אל בית סבתה הדתית הפנאטית בכפר הקטן בו גדלה, ושם מתחרפנת בעקבות כל מיני סודות הקשורים לאימה המנוחה. קשה מאוד שלא לחשוב על "קארי" בהרבה חלקים בסרט, וזה לא עוזר.
מה שכן, כפי ששם הסרט מסגיר, מסתבר ששד רשע מרושע החליט להכנס לגופה ולנפשה של גרייס ועל ידי כך להפחיד את כולם.
הגימיק הוא שכל הסרט, חוץ מכמה דקות בתחילתו, הוא דרך עיניה של גרייס. כמו Maniac עליו הרחבתי ב"אימת החודש" של אי שם באוקטובר של שנה שעברה, כמו הקליפ smack my bitch up של הפרודג'י, כך גם "גרייס: הדיבוק" הוא כולו דרך זוג עיני הגיבורה.

ההבדלים בין שדה הראייה של מצלמה ובין זה של העין האנושית גדולים מכדי לשוות לסרט הרגשה ריאליסטית, וכמובן בעיקר נועדו לשרת את האימה יותר מאשר כל דבר אחר, וקשה לומר שהסרט עושה בזה שימוש מרהיב. למעשה, מעבר לאתגר ההפקתי, אני לא לגמרי הבנתי את הצורך, גם פה וגם ב-Maniac. אם הרעיון הוא ליצור הזדהות גדולה יותר עם הפרוטגוניסט, זה לא עובד, כי הדבר שהכי מקרב אותנו לדמות הוא הפנים שלה, הדבר שהכי נחסך מאתנו בקונספט הזה.
מצד שני, העולם והמציאות לא נחווים אחרת, ו"נקודת המבט" מתנהגת כמו צילום רגיל לכל דבר, כך שאין פה איזה רצון לעצב עולם שאנחנו יכולים לחוות אך ורק דרך עיניים של מישהו. מעבר לכמה קריאות התפעלות על הטכניקה, זה לא עושה יותר מדי.
יותר מזה, הסגנון הזה בעיקר מזכיר את כל קונספט הפאונד-פוטג', שממנו כבר נמאס מזמן.

העלילה של הסרט לא מחדשת דבר גם היא, לא מפתיעה ולא נורא מעניינת. אין פה שום דבר שלא ראינו בעשרות סרטי דיבוק אחרים, ועם כל הכבוד לגימיק, צריך לתת לנו קצת יותר בשלב הזה.

ג'ף צ'אן ביים פה את סרטו הראשון. את גרייס מגלמת אלכסיה פסט שבקרוב נוכל לראות בסרט "השבויה". לצידה משחקים ברט דייר, דניאל ארנולד, אלכסיס קנפ ("פיץ' פרפקט"), לין שיי ("הרוע שבפנים") וקלארק פיטרס ("הסמויה").

אז בחודש הבא נסכם את השנה העמוסה הזו, עם כל פוסטי האימה שהיו לנו וכמה מצעדים, כי הרי בשביל מה המציאו את סוף השנה, אם לא בשביל זה?

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    סקירה מעניינת..
    בכ"ז-ד"ר קאליגארי שולט

  2. דניאלה הגיב:

    סקירה מעניינת.
    הסיבה ש"בית" נבחר להיות אתר מועדף על סרטי אימה היא לא רק אקונומית, אלא גם רעיונית. הרעיון שדווקא במקום שאמור להיות עבורך הכי בטוח בעולם ('ביתך הוא מבצרך' וכו') אתה נמצא בסכנה הכי גדולה – הוא מצמרר לכשעצמו, מתאים מאוד לז'אנר האימה והופך להיות חלק מהותי מהתימה של הסרטים הללו.

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'אבסנטיה' מעולה, נשאר עימי רבות אחרי הצפייה. עשייה קולנועית מקורית ומצמררת.

    מסכים איתך על 'גרייס: הדיבוק', הגימיק עבד יפה מאוד בסרט עם אלייז'ה ווד אבל פה הרבה פחות, למרות שהמערכה האחרונה לא רעה בכלל וטומנת הפתעות מרעננות.

    סרט האימה הכי טוב שראיתי השנה הוא The Taking of Deborah Loagan
    http://www.imdb.com/title/tt3387648/

  4. אילנה הגיב:

    בעיני "פרש מיט" הניו-זילנדי הוא סרט מקורי ומרענן מאוד בז'אנר קומדיות האימה. אותי הוא גם הצחיק וגם הצליח להבהיל & להגעיל. חבורת פושעים שנמלטת מכלא משתלטת על בית של משפחה מכובדת של… (זהירות- ספויילר!) קניבלים.
    מומלץ!
    Fresh Meat

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.