• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

אימת החודש – יולי 2015: "ספרינג", "בית האימה", "אפקט לזרוס"

26 ביולי 2015 מאת אור סיגולי

החודש האחרון היה כל כך עמוס בכל ענייני פסטיבל ירושלים, הקרנות האקדמיה וסתם סרטים שבשגרה, שאני מרגיש כאילו עברו חודשים מאז פינת אימת החודש האחרונה. אבל, לא, גם ביוני הייתה אחת, עם שלושה סרטים זניחים באופן יחסי.
המצב מעט שונה עם יולי, זאת מכיוון שגם כל הסרטים ראויים לצפייה, ואפילו יותר מזה, אבל זה שפותח את הפוסט בדרכו להיות אחד מסרטי הז'אנר האהובים והמהוללים ביותר של 2015, לצידם של "משהו עוקב אחרי" ו"לילה טוב, אמא". אם אתם עוקבים אחרי הידיעות מעבר לים בטח כבר נתקלתם בו, ובעוד סרט אחד לפחות מהסקירה החודשית, ואם לא זה זמן מצוין להכיר (גם אם באיחור אופנתי).

"ספרינג" – Spring

spring

בפברואר 2013 כתבתי פה על אחד מסרטי האימה החדשים הכי מסעירים שנתקלתי בהם. "Resolution" היה שמו, ומרגע הצפייה לא פספסתי שום הזדמנות להזכיר אותו. לא הכרתי הרבה אנשים שצפו בסרט לפני או מאז, אבל כל מי שכן, גם הוא התרשם מאוד. כמו למשל יקירנו תומר קמרלינג.
אם אתם לא זוכרים על מה אני מדבר, זהו סרטם הראשון של הצמד ג'סטין בנסון וארון מורהד, שני אמריקאים בתחילת השלושים שלהם, שכתבו, הפיקו, ביימו וערכו את הסרט הזה יחד. עלילת המסגרת פשוטה, פשוטה מאוד אפילו: מייקל (פיטר סיללה) מקבל סרטון מוזר מחבר ותיק בשם כריס (ויני קוראן), שמעיד על מצבו הנפשי המעורער. מייקל מחליט לנסוע את הבקתה המבודדת והנטושה בה מתגורר כריס, ולהעביר אותו גמילה מהירה, על ידי אזיקתו למיטה.
נקודת הפתיחה הזו, שיכולה להצית מיליוני סרטי בקתות נטושות גנריים, הפכה אצל בנסון את מורהד לסרט אימה אפקטיבי ומבריק מאין כמוהו, כזה שמכופף את החוקים הקולנועיים, הנארטיביים, שמעלה שאלות הרבה יותר מתשובות, ומעיד על יכולות די מרשימות של השניים. זה סרט שלא עושה חיים קלים לצופה, אבל יש בו גם אלמנטים של הנאה מיידית והוא צפייה משובחת במיוחד.
מאותו הרגע הפכו השניים להיות מהבמאים שאני הכי מחכה להמשך הקריירה שלהם. בסוף אותו הפוסט רק הבעתי חשש שמא תשומת הלב שהם מקבלים תנתב אותם אל עבר עשייה אולפנית, ושהם עוד עלולים למצוא את עצמם מרימים איזה פרוייקט פאונד-פוטג' מצ'וקמק.
זה בדיוק מה שקרה.

בינואר צפיתי בחלק השני באנתולוגיית הפאונד-פוטג', "V/H/S: Viral", לו תרמו השניים פרק אחד קצרצר. הראש של כואב רק מזיכרון הדבר הזה, שעדיין ניצב בראש הסרטים הגרועים של השנה מבחינתי. חלקם של מורהד ובנסון היה אולי יחסית טוב יותר משאר הדברים שם, אבל מוצלח זה בהחלט לא היה. לי לא נותר אלא להדחיק ולקוות שזו מעידה חד פעמית.

השנה יצא סרטם השני באורך מלא, "ספרינג" (אביב, כמובן), והשקט חזר למחוזותינו. אני לא חושב שהוא מבריק כמו סרטם הראשון, אבל ככל שהשנה הזו מתקדמת, הסרט הולך ומתבלט, והוא ללא ספק אחד מסרטי השנה שצריך להכיר.
הפעם חלוקת העבודה בין השניים הייתה מעט שונה. הם שניהם חתומים על הבימוי וההפקה (בתמיכה של כמה מפיקים איטלקיים), כאשר בנסון קיבל קרדיט לבדו על התסריט, ומורהד הוא הצלם. את העריכה בנו שניהם יחד עם מייקל פלקר.
הסרט מספר על אמריקאי צעיר (לו טיילור פוצ'י, שהתפרסם כילד-שחקן ולמרבה השמחה הצליח לנתב את הקריירה שלו היטב מאז) שאיבד את אמו, ולאחר שהוא מסתבך בקטטה בפאב, הוא מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע באירופה. כאשר הוא נוחת שם הוא מתחבר עם קבוצת תיירים פרועה והולך אחריהם לכפר קטן ויפה עד כאב באיטליה. כעבור כמה ימים חבריו החדשים משתעממים והולכים, אבל גיבורנו מחליט להישאר, בעיקר בגלל בחורה שצדה את עינו. למרבה השמחה, רומן מתחיל ללבלב בין השניים, אבל אותה עלמה צעירה מסתירה משהו מגיבורינו.
זה כל מה שאני מסכים לספר לכם בשלב זה.

מעבר להכל, "ספרינג" פשוט נראה נפלא. הלוקיישנים מצטלמים מדהים, והרחובות האיטלקיים מוסיפים המון לאווירה ולסיפור. איטליה לא נבחרה סתם, ויש לה משמעות לכל המיתולוגיה שהסרט בונה, מה שהופך את הכל לעוד יותר מרשים. מעבר לנופים והאדריכלות, סצנות רבות נפתחות בתצלומי תקריב של חרקים מקומיים, שגם מקשרים את העלילה אל הטבע ואל המקום, אבל גם מעניקים תחושה מעט מאיימת, של יקום צדדי, קמאי ונסתר שנמצא קרוב אלינו ואנחנו לא מבחינים בו.
לו טיילור פוצ'י מצוין ממש בתפקיד הראשי (הוא זכה בפרס השחקן של פנטסטיקפסט הטקסני), ובונה כימיה נהדרת עם השחקנית שלצדו, הגרמניה נדיה היקר, ועל כן קל לקנות את סיפור האהבה ביניהם, על אף שהרגשתי שמבחינת כתיבה הוא משני לסיפור הרקע שהיוצרים ניסו להרים. שזה לגיטימי, אבל עדיין נותן תחושה שהסרט היה יכול להיות גדול יותר.
אין ספק שרוב ההשקעה בכתיבה התרכזה בבניית העולם וההיסטוריה, וככזה ישנה תחושה מוכרת מדי בתחילת הרומן של השניים. זה משתפר בהמשך, ככל שעוד ועוד פרטים נחשפים.

"ספרינג" הוא הרבה יותר סיפור אהבה מאשר סרט אימה, למרות שדווקא האספקט השני הוא המצטיין בו. יש בו כמה רגעי אפקטים ואיפור מרשימים, ובעיקר אווירה שלא תראו בהרבה סרטים מהסוג הזה.
עד כה הוא הוקרן פחות או יותר בכל פסטיבל ז'אנר שקיים בעולם הזה, לפני שהגיע לצפייה בתשלום בטלוויזיה. אני מהמר שעוד נשמע עליו כשתגיע עת סיכומי השנה של בלוגרי הז'אנר השונים.

"בית האימה" – Demonic

Demonic

ומהמקוריות היחסית של "ספרינג", אל מוצר אימה מוכר ומשומש של "דיימנשן פילמס", ואתם יודעים מה? זה לא כזה נורא.
"בית האימה", סרטו של וויל קאנון, הוא אחרון סיפורי הבקתה הנטושה והרוחות הרעות, אבל מוכיח שכשיש אנשים שיודעים מה הם עושים, גם סרט שראית שבעים אלף פעם יכול להיות מהנה בדרכו, אם כי נטול חשיבות מעבר לשמונים הדקות בהן הוא מתנהל.
זהו הפיצ'ר השני באורך מלא של קאנון, אבל מאחוריו עמד ג'יימס וואן שחתום כמפיק. וואן הוא כמובן אחד מהאנשים הכי משמעותיים בגל האימה של השנים האחרונות, לאחר שהקים את מותג "המסור" ועבר המשיך לשובר הקופות "לזמן את הרוע". לאחרונה לקח הפסקה מהז'אנר לטובת "מהיר ועצבני 7", שהפך להיות אחד הסרטים המרוויחים ביותר אי פעם.

תעצרו אותי כשאתם מתחילים לפהק: קבוצת צעירים חמושה במצלמות יוצאת לבית מבודד בו התרחש טבח בעבר, כי הם מאמינים שהרוחות עדיין שוהות בו. הסיאנס משתבש – כי זו דרכם של סיאנסים – והצעירים מתחילים למות בזה אחר זה.
מה ששונה בסרט הזה, הוא המסגרת העלילתית שלו. הסיפור מסופר לנו בחלקים על ידי אחד הניצולים, אותו מראיינת פסיכיאטרית ממש בזירת הפשע, בסמוך לגילוי הגופות. הפלאשבקים מתערבבים עם החקירה בזמן אמת, עד לטוויסט אחד כל כך צפוי שהוא קצת מבאס את כל מה שהקדים אותו.

בדקות הראשונות של הסרט ישנה הקפצה אחת שהיא אפקטיבית למרות שרואים אותה מגיע ממטרים. זה כבר היה לי כחדשות טובות להמשך. כשמריה בלו המוצלחת הגיעה בתפקיד הפסיכיאטרית, כבר בכלל הרגשתי בנוח.
"בית האימה" הוא סרט עם כל אותם שטיקים מוכרים, אלו של שיטוטים במסדרונות אפלים כאשר רק מנורת המצלמה מאירה (הסרט איננו כולו פאונד-פוטג', יבורכו אלוהי הקולנוע), רעשים מוזרים בקירות, סאונד מוגזם, שחקנים שהם הרבה יותר יפים ממוכשרים אשר מגלמים דמויות שעושות מלא דברים מטומטמים. הכל בנוהל. שום דבר חדש.
ועדיין, הסרט עובד לא רע, נראה בסדר גמור, ולמרות שהייתי צריך קצת זמן להיזכר בפרטיו בשביל הסקירה, כשזה סוף סוף קרה, זה היה לטובה. הדבר היחיד שאכזב אותי, הוא כשגיליתי שזאוויר ג'נס ("פרונטיירס") היה אמור לביים את זה. זה סרט שהייתי רוצה לראות.

"בית האימה" הוא הסרט שנתנו לו בעלי הזכויות בארץ. אל תתבלבלו עם "בית האימה" (The Haunting), המקורי משנת 1963, והרימייק משנת 1999. אין שום קשר.

"אפקט לזרוס" – The Lazarus Effect

The-Lazarus-Effect

לזרוס הוא דמות מהבשורה על פי יוחנן של הברית החדשה, אותו ישו הקים לתחייה. לכן אתם מבינים לאיזה כיוון הסרט הזה הולך. ואם אתם מבינים את הכיוון, אתם גם יודעים בדיוק כל מה שהולך לקרות.
אבל גם הפעם, הפתעה הפתעה, "אפקט לזרוס", על אף שהוא דורך בכל צעד שכבר הטמיעו לפניו, הוא סרט אימה קטן שעובד. יכול להיות שאלו הציפיות הנמוכות, אבל לא רק צוות שחקנים נהדר משדרג אותו, אלא גם עשייה חכמה ואפקטיבית.

הסרט הוא מבית היוצר של בית ההפקה "בלומהאוס" והאיש שבראשו ג'ייסון בלום, עליו הרחבתי בפוסט משל עצמו. "אפקט לזרוס" הופק על ידי בלום בתקציב של 3 מיליון דולר, והכניס פי עשר מזה.
את הסרט ביים דיויד גלב, שידוע בעיקר בזכות הסרט התיעודי האהוב "ג'ירו חולם על סושי". מה הקשר בין שני הפרוייקטים האלו רק בלום יודע. התסריט הוא של לוק דוסון וג'רמי סלייטר. האחרון גם חתום על הרימייק של "ארבעת המופלאים", בו נחזה ממש בקרוב.

העלילה של הסרט היא כל סיפורי ה"אל נא ישחק האדם בלהיות אלוהים, כי זה ייגמר מה רע" שכבר די נשבר מהם בשלב הזה: קבוצת מדענים מצליחה למצוא דרך להחזיר יצורים חיים שמתו. בעיקר כלב אחד. הם לא שמים לב שהוא מתנהג קצת מוזר, אבל זה יחזור אליהם אחר כך. כרגע זה פחות חשוב.
בכל מקרה, האוניברסיטה שממנת את המעבדה מגלה שמישהו שם עובר את גבולות המוסר וסוגרת את הפרוייקט. כדי להציל מה שנותר, המדענים מתפתים לשחזר את הניסוי עוד פעם אחת, אבל זה משתבש ואחת מהצוות מוצאת את מותה. למזלה, אם כבר מתים, עדיף שזה יהיה בסביבה שבה ניתן באופן פוטנציאלי גם לבטל את זה, וזה בדיוק מה שקורה. אבל, בין אם אתם ויקטור פרנקנשטיין שיצר מפלצת מחלקי גופות או לואיס קריד שלא הקשיב לאף אחד והתפתה ללכת לחלקת הקבורה האינדיאנית מאחורי בית הקברות לחיות, אתם יודעים שמהצד השני לא חוזרים אותו דבר.
האמת שיותר מהכל הסרט הזכיר לי את "קו הדממה" של ג'ואל שומאכר משנת 1990, אבל באמת שהדוגמאות פשוט לא נגמרות.

לא מעט דברים עומדים לזכות הסרט הזה. הראשון והעיקרי שבהם הוא שעל אף שאחת הדמויות היא עיתונאית מתעדת, הסרט איננו פאונד-פוטג' וככזה הוא מקבל לפחות מאה נקודות נוספות. באופן כללי, הסרט נראה טוב מאוד, האפקטים עובדים היטב, ומישהו שם ידע מה הוא עושה.

הדבר השני הוא הקאסט. זה מתחיל עם אוליביה ווילד, שמתהדרת בתואר "המדענית הלוהטת ביותר", בזכות העובדה שהיא כל כך יפה ועל כן בטוח מספיק חכמה להיות מדענית. כולם יודעים שככה זה עובד.
אבל ציניות בצד, ווילד גם שחקנית לא רעה בכלל, ויש לה פה עם מה לעבוד. לצידה ניצבים בגאון מארק דופלאס החמוד, דונלד גלובר החמוד גם הוא, אוון פיטרס שגונב פה את ההצגה בדיוק כמו שעשה ב"אקס-מן: העתיד שהיה" בתפקיד קוויקסילבר, ושרה בולגר שגרמה לי לבכות כל כך הרבה בזכות ההופעה של ב"באמריקה" כשהייתה בת עשר, שאני עדיין קצת נחנק כשאני רואה אותה על המסך.

"אפקט לזרוס" אורכו פחות משעה וחצי, והוא עובד נהדר מתחילתו עד סופו. והנה אזהרה לסיום – אל תצפו בטריילר שלו. מדובר בשתי דקות של ספויילרים לכל דבר שקורה בסרט.

לכל פרקי "אימת החודש" ממרץ 2013, לחצו את התגית שלמטה.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    סקירה מעניינת…
    ספרינג -סרט מיוחד ושונה..
    ממליץ גם על Der Fan
    הגרמניGirl Power

השאר תגובה