• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 48: "קן הקוקיה" (1975)

27 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

שנת 1975 הייתה שנה קשה בארה"ב. מלחמת ויטנאם עמדה להסתיים ללא תוצאות של ממש, הכלכלה הייתה במצב רעוע במיוחד, הנשיא ניקסון התפטר בעקבות פרשת ווטרגייט שנתיים לפני כן, וג'ראלד פורד, סגנו, נכנס במקומו. הדברים האלו היו המשך ישיר לשנים הרעות שהגיעו אחרי רצח קנדי ומשפט מנסון, וכפי שהזכרתי בפרקים הקודמים, הקולנוע והאוסקר הגיבו בהתאם. במהלך החצי הראשון של הסבנטיז האקדמיה העניקה את פרס הסרט הטוב ליצירות שאני מכנה "רצף המידות הרעות" – סיפורים על גיבורים בעלי מוסר מפוקפק (אם בכלל) שמנסים לעשות בעולם שלהם סדר בדרכים שהם מוצאים לנכון, והם לא תמיד החיוביים ביותר. "פאטון" היה הסנונית של זה, אבל המקרים המובהקים יותר הם "הקשר הצרפתי", "הסנדק", "העוקץ" ו"הסנדק 2" הם סרטים שונים מאוד זה מזה, אך מהותם זהה.
השיא הגיע בטקס האוסקר ה-48 עם זכיית "קן הקוקיה" (One Flew over the Cuckoo’s Nest), כאשר לקבוע האם זהו שיא שלילי או חיובי יהיה משימה לא פשוטה. מצד אחד אפשר להתייחס לכך כחיובי, כי הסרט הוא אדיר, יצירת מופת שמהדהדת גם היום ובעלת השפעה רגשית עצומה על הצופה. מהצד השלילי, "קן הקוקיה" הוא סיפור עגום ומייאש בצורה קיצונית. יכול להיות שזהו זוכה האוסקר המדכא ביותר בכל תולדות הפרס, עם פייט ראוי מצד חבריו לתקופה, "קאובוי של חצות" ו"צייד הצבאים".

"קן הקוקיה" ניצח ארבעה סרטים שלא רק שהיו נפלאים במיוחד, אלא גם נשמרו היטב ונותרו מוערכים מאוד גם כיום. זה מאוד נדיר שכל חמשת המועמדים שורדים בזיכרון ומהוללים גם בשנים שיבואו, וכך קרה ב-1975. היו אלו "בארי לינדון" של סטנלי קובריק שאמנם לא הצליח בקופות אבל נחשב לפסגה חדשה בויזואליה קולנועית, "מלתעות" (סרט האימה הגדול ביותר בכל הזמנים, לדעתי) ששבר את שיאי ההכנסות והביא את הוליווד לעידן הבלוקבאסטרים, "נאשוויל" של רוברט אלטמן שהביא רוח חדשה לקולנוע האמריקאי, ו"אחר הצהריים של פורענות", שכנראה היה הקרוב ביותר לאיים על הזוכה, ומשתלב מדהים גם הוא ברצף המידות הרעות של שנות השבעים. אבל "קן הקוקיה" לא רק הצליח לעקוף את כל הסרטים המדהימים האלה, הוא גם הפך לסרט השני בתולדות האוסקר שזכה בחמישייה הגדולה: סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית ראשית ותסריט. הקודם שעשה זאת היה "זה קרה לילה אחד" לא פחות מ-41 שנים לפני! הבא, והאחרון לעת עתה, שהגיע למעמד החמישייה הגדולה הוא "שתיקת הכבשים", 16 שנה לאחר מכן.
את הסרט הזוכה לשנת 1975 כתבו לורנס האובן ובו גולדמן ("ניחוח אישה", "לפגוש את ג'ו בלאק") שזה היה התסריט הראשון שכתב לקולנוע. התסריט התבסס על ספרו של קן קיסי משנת 1960, אבל לקולנוע הגיע הסיפור הזה לא דרך הדף, אלא דרך הבמה. קירק דאגלס גילם את הדמות הראשית במחזה המבוסס על הספר בשנת 1963, וניסה מאז להפוך אותו לסרט כדי שיוכל לשחזר את התפקיד גם על המסך. הוא קנה את הזכויות, אבל ניסיונותיו לקבל אור ירוק עלו בתוהו, ובסופו של דבר העביר את הזכויות לבנו, מייקל דאגלס. דאגלס ג'וניור דווקא הצליח, אבל כבר עברו יותר מדי שנים, וקירק היה מבוגר מדי לתפקיד. דאגלס 2, שבעקבות הסרט הזה זכה באוסקר כמפיק אפילו לפני שזכה כשחקן ("וול סטריט" ב-1987), ושותפו סול זאנץ (שבעתיד יזכה גם בזכות "אמדאוס" ו"הפצוע האנגלי"), הביאו את ג'ק ניקולסון לתפקיד הראשי, והשאר היסטוריה. אפילו קירק המאוכזב נאלץ להודות שהבחירה בניקולסון הייתה הטובה ביותר.
עוד מישהו שקירק שם עליו עין עוד במהלך שנות השישים היה הבמאי הצ'כוסלובקי מילוש פורמן, בעיקר בזכות "נשף מכבי האש"  שהיה מועמד לאוסקר הטוב ביותר בשפרה זרה של שנת 1968. מי שראה את הפארסה הנהדרת של פורמן מבין בדיוק למה הוא היה מתמודד מעולה לסרט לשמו התכנסנו. פורמן מספר שהוא פגש את קירק באירוע בצ'כוסלובקיה, והשניים דיברו על הפרויקט. קירק הבטיח לשלוח לפורמן את הספר של קיסי ברגע שישוב לארה"ב, אך זה מעולם לא קרה. כמה שנים לאחר מכן, כאשר פורמן כבר היה באמריקה, פנה אליו מייקל דאגלס עם הספר והציע לו את התפקיד. במפגש הבא בין קירק ופורמן הם התעמתו זה עם זה – קירק כעס על פורמן שלא חזר אליו לאחר ששלח לו את הספר, ופורמן בתמורה טען שקירק שהוא מעולם לא טרח לשלוח לו. רק לאחר מכן הסתבר שקירק אכן שלח, אבל הצנזורה הממשלתית של צ'כוסלובקיה בשנות השישים עצרה את הספר מלהגיע ליעדו, ולא מצאה לנכון לעדכן אף אחד מהצדדים.

זה אולי נשמע מוזר בהתחלה להביא במאי זר לסרט שעלילתו כל כך אמריקאית, אבל כשחושבים על כך זה דווקא מסתדר היטב. פורמן ראה בזירת ההתרחשות המרכזית של הסרט, מוסד לחולי נפש במדינה אורגון, כייצוג של צ'כוסלובקיה, ואת דמות האנטגוניסטית, האחות ראצ'ד, כמפלגה הקומוניסטית. מבחינתו הסיפור הזה, למרות שנכתב על יבשת אחרת, היה פרויקט אישי עד מאוד.
"קן הקוקיה" נפתח ביומו הראשון של רנדל מקמרפי (ניקולסון) במוסד לחולי נפש. הוא נשלח לשם לטובת אבחון מצבו הנפשי לאחר שנמצא לא כשיר לשהות בבית הסוהר בו נכלא בעקבות אונס ילדה בת 15, שהוא טוען בכלל כי נעשה בהסכמה והקורבן שיקרה לגבי גילה. בשלב הזה, כהערת סוגריים, אי אפשר שלא להתייחס למה שיקרה שנתיים לאחר צילומי הסרט, אז יואשם הבמאי רומן פולנסקי (חברו הקרוב של ניקולסון, ומי שביים אותו למועמדותו הקודמת באוסקר, "צ'יינטאון") באונס קטינה בפחות או יותר אותן נסיבות, בביתו של ניקולסון ובת זוגו אנג'ליקה יוסטון.
כבר בשלב הזה, אנחנו רואים איך הסרט משתבץ ברצף המידות הרעות של שנות השבעים. הגיבור שלנו הוא אדם שנשפט על אונס קטינה. לא בדיוק הגיבורים החיובים בימי "צלילי המוסיקה" ו"אדם לכל עת" כעשור לפני.
הכניסה של מרפי למוסד הסגור מערערת את כל יושביו. הוא מעמת את המאושפזים עם המציאות שבה הם חיים, ובעיקר קורא לראשונה תיגר על האחות ראצ'ד (לואיס פלטשר), שמנהלת את המחלקה בקול שקט ועיניים כחולות וקפואות שמצליחות להסתיר את העובדה שמדובר בדרקון ששומר על האוצר שלו, ושמישהו ינסה להזיז משהו.

ג'ק ניקולסון ולואיז פלטשר

כמו הרבה סרטים שמתרחשים בחלל ספציפי אחד עם חוקים משלו, קל להבין שמדובר במיקרוקוסמוס של חברה, באלגוריה למצב הקיים. אבל התסריט לא מסתפק רק בזה, אלא מוסיף על כך עוד ועוד רבדים שהופכים אותו, בעיני, לאחד התסריטים הגדולים שהופקו, ובהחלט לאחד מזוכי האוסקר המוצדקים ביותר בקטגוריות הכתיבה. זה סרט מהסוג שעליהם נכתבים מאמרים, תזות וספרי עיון בעניין אנטי-ממסדיות והתייצבות אל מול מסגרת מדכאת.
הדבר הראשון שבולט במורכבות של התסריט היא שתי הדמויות שעומדות בשני צדי המתרס, מקמרפי וראצ'ד (אנחנו עוד נדבר על אלו שמגלמים אותם בהמשך). מקמרפי הוא הגיבור המוחלט של הסיפור ומופיע כמעט בכל סצנה. הוא הדמות שאיתה אנחנו עוברים את הסרט, אתו אנחנו מזדהים, ולגורלו אנחנו חרדים. זה קשור כמובן להופעה המדהימה של ניקולסון, אבל לא רק. מקמרפי הוא מורד, אחד הארכיטיפים האהובים ביותר שקיימים ביצירות נראטיביות. הוא מנסה לעורר את חבריו למחלקה, הוא זה ששואף להוציא אותם מהמצב הקטטוני של הקיום שלהם, ולהפיל את שלטון השררה שהוא מוצא כלא צודק. חייבים לאהוב מישהו כזה, לא?
הבעיה היא שבכלל לא בטוח שהמאושפזים צריכים את זה. 24 שנים אחר כך העניין הזה ממש יגולם שוב במונולוג טעם העוף של סייפר ב"מטריקס" – לעיתים קיום כבול ומוגבל הוא ברכה. אף אחד לא ביקש ממקמרפי להראות את האור למאושפזים, והוא לא לגמרי יכול לעמוד מאחורי ההשלכות של מעשיו. ההתנהלות של מקמרפי מביאה גם לתוצאות מנוגדות, כאלו שלא מאפשרות לנו להחליט האם הוא עשה טוב או רע. מצד אחד, המרד שלו והנון-קונפורמיסטיות שלו מביאים לכמה רגעי התעלות של חבריו, ואפילו מוציאה לחופשי את אחד המאושפזים (שמו הלועזי של הסרט הוא "אחד עף מעל קן הקוקיה", כלומר, מישהו שהצליח להשתחרר). מצד שני, אפשר לומר שמקמרפי אחראי, גם אם באופן עקיף, למותה הטראגי של אחת הדמויות.

ראצ'ד היא, כאמור, הצד השני. היא השלטון, ההנהלה, "The Man" (אפשר גם לדון על הבחירה להפוך את הדמות הזו לאישה, ובאופן כללי על הצגת הנשים בסרט הזה. "קן הקוקיה" לא יוצא מזה טוב). היא אחת הדמויות המרכזיות בסרט שאין לה שום היסטוריה או עבר, ואנחנו לא יודעים על חייה האישיים כלום. אפילו שמה הפרטי נאמר רק פעם אחת באגביות. אצלה בולט עניין הייצוג יותר מאשר אצל הדמויות האחרות, אבל בדומה לאחרים, גם במקרה שלה הדברים אינם שחור ולבן, בעיקר בזכות הליהוק של פלטשר היפה שבא בניגוד לעיצוב הדמות בספר. להוציא את רבע השעה האחרונה של הסרט, בה ראצ'ד עושה מעשה שבלתי ייסלח (וואו, כמה קשה לעקוף את הספויילרים בשיח הזה), לא תהיה זו הפרזה להגיד שאפשר להסתכל על דמותה כחיובית, או לפחות הגיונית. נכון, היא מנסה לדכא את מקמרפי, אבל מצד שני הוא איום על כל הסדר הקיים, כזה שאף אחד לא הוכיח עד הסוף שהוא שלילי. כאשר ראצ'ד מסרבת להחליף את המוזיקה הקלאסית במשדר משחק הבייסבול היא מסבירה למקמרפי באופן רגוע ושקול שיש לכך סיבה – המאושפזים תלויים בשגרה מסודרת, ודבר כזה עלול להרוס את הטיפול שלהם ולערער אותם. היא כמובן מתעקשת אפילו שלא לנסות, אבל כל מי שאי פעם היה אחראי על אנשים יודע כמה הדבר הזה מפחיד ומסוכן. ראצ'ד, לפחות בשתי המערכות הראשונות, איננה רשע קולנועי קלאסי. יש לה הצדקות למעשיה, והיא זו שמייצגת את התמונה המלאה. כמו אצל מקמרפי, השאלה האם יש צדק בהתנהלותה הוא עניין לאינטרפטציה אישית, וכאמור, רק ממש בסוף היא מתנהלת בצורה מפלצתית אל מול מישהו נטול מגננות. עם זאת, היא בעצם זאת שמביאה את המפלה של עצמה ואת ההשלכות הרעות על מחלקתה, כאשר היא מתעקשת ללא סיבה מספיק טובה להשאיר את מקמרפי תחת חסותה, כמין ונדטה אישית, רצון לנצח אותו במגרש שלה.

הליהוק של ג'ק ניקולסון לתפקיד מקמרפי היה מבריק לא רק בגלל איכויותיו של השחקן, שלקח על כך את האוסקר הראשון שלו מתוך שלושה. ניקולסון, שהגיע לסרט לאחר הופעותיו ב"אדם בעקבות גורלו", "רסיסי חיים" ו"ידע הבשרים", ייצג סוג של אמריקאיות מודרנית, תוצאה של מהפכות הסיקסטיז. הוא, ממש כמו תקופת הפרחים והאהבה, מגלם משהו חיובי במהותו שיכול להיות באותה מידה קטלני (בכל זאת הסיקסטיז, על כל הפרוגרסיביות שהביאו, הן שיצרו את כנופיית מנסון ואת טרגדיית הל'ז איינג'לס במופע הרולינג סטונס ב-1969). אחת הגדולות של ניקולסון, אז בן 38, ב"קן הקוקיה" הוא השילוב המדהים הזה בין שחקן ודמות.
לעומת ניקולסון, ההצלחה של ראצ'ד גלומה דווקא בהתנגשות בין הדמות שלה לבין השחקנית, לואיס פלטשר, אז בת 31. היה מאוד קל ללהק לסרט הזה מישהי מרתיעה ומעוררת פחד, וזה היה הכיוון בתחילת תהליך הליהוק של הסרט, אבל פורמן שוכנע בסופו של דבר שיהיה מעניין יותר להראות רוע כמלאך. פלטשר עברה תהליך ליהוק של שנה, סירבה לוותר למרות שההפקה חיפשה שחקניות אחרות במקביל (כמה מהאופציות שעלו היו אן בנקרופט, אנג'לה לנסברי וג'רלדין פייג'). פלטשר זכתה באוסקר הראשי למרות שדמותה היא משנית לכל דבר ועניין, מסתבר שזו הייתה תוצאה של שנה חלשה לשחקניות ראשיות באופן כללי, ועל אף שהיא ממשיכה לעבוד ולשחק, לא עשתה דבר שדגדג אפילו את "קן הקוקיה".

בראד דוריף

אך עם כל הכבוד לשני זוכי האוסקר מהסרט, ההופעה האהובה עלי היא של בראד דוריף בתפקיד בילי, שהוא גם העוגן הרגשי של הסרט, ואחת הדמויות הטראגיות ביותר לא רק פה, אלא בקולנוע האמריקאי המודרני. דוריף היה אז בן 25, וזה היה תפקידו הראשון בקולנוע. מעבר ליופי שלו והעיניים שמעוררות חיבה בשנייה בה רואים אותו, דוריף עמד במשימה שלו באופן מרשים, הלך על קו מאוד עדין של בלבול ומצוקה (קשה לתאר אותו כמשוגע או מטורף) ונתן פייט של ענקים מול ניקולסון. הוא בסופו של דבר הדמות שאנחנו הכי רוצים בטובתה בסרט.
דוריף היה מועמד לאוסקר על הופעתו הזו, והפסיד לג'ורג' ברנס הוותיק. כיום הוא שחקן שעובד בלי הפסקה, אבל אחרי שהשתתף בכמה פרויקטים גדולים בתחילת שנות השמונים ("שערי גן עדן", "ראגטיים", "חולית"), עבר לעולם האימה, שם השיל מעצמו כל זכר לבחור היפה שהיה בצעירותו. דוריף מגלם את הרוצח שנפשו התגלגלה אל צ'אקי הבובה ב"משחק ילדים", הופיע לאחר מכן ב"משמרת לילה", "מגרש השדים 3" ובאין ספור תפקידי משנה בצד האפל של הקולנוע. בתחילת האלף הופיע שוב בזוכה האוסקר, "שר הטבעות: שיבת המלך" שם גילם את גרימה הנאלח.
הקאסט מסביב לשלושת הקודקודים לא רק שעושה עבודה מצוינת, אלא גם התברר שטומן בחובו כמה מהשחקנים האהובים ביותר של השנים שיבואו. במאושפזי המחלקה אפשר למצוא את דני דה ויטו הצעיר, את כריסטופר לויד בהופעתו הקולנועית הראשונה, ואת מייקל ברימן ששנתיים לאחר מכן יהפוך לאייקון של קולנוע אימה בזכות "גבעות הפחד". מתוך הקבוצה הזו, מגיעים שבחים רבים לסידני לאסיק המגלם את צ'זוויק. הוא אחד השמות הפחות ידועים מהסרט, אבל הופעתו נפלאה.
למעריצי "הניצוץ" (ומי איננו ממעריצי הסרט של קובריק?) תתגלה הפתעה נעימה כאשר יופיע אחראי משמרת הלילה של המחלקה, טורקל, בגילומו של סקאטמן קראת'רס. זו תהיה הפגישה הראשונה של קראת'רס וניקולסון, כאשר הבאה תהיה כאשר קראת'רס יקבל את פניו של ניקולסון במלון אוברלוק, בתפקיד האלורן.

ההפקה של "קן הקוקיה" לא הייתה קלה. הסרט צולם בלוקיישנים עצמם, פורמן וניקולסון הסתכסכו לא פעם, וצלם הסרט המקורי, הקסל ווקסלר, פוטר באמצע והוחלף בביל באטלר. ווקסלר טוען שכמעט כל השוטים בגרסה הסופית שייכים לו, אבל הוא עדיין נאלץ לחלוק את המועמדות עם באטלר. הם הפסידו (ל"בארי לינדון" כמובן), אבל ווקסלר יזכה שנה לאחר מכן בזכות "נועד לתהילה". על אף זאת, ואולי בזכות, "קן הקוקיה" נחשב לאחת מפסגות הקולנוע האמריקאי, ובהחלט קשה לערער על מיקומו בקאנון. פורמן יזכה שוב באוסקר בשנת 1984, אבל אנחנו עוד נגיע לשם. באופן מפתיע למדי, סרטו הבא אחרי "קן הקוקיה", העיבוד הקולנועי האהוב למחזמר "שיער", לא הצליח לקבל אפילו מועמדות אחת.

כאמור, 1975 היא אחת מהשנים הבודדות והנדירות בה כל חמשת המועמדים לפרס הסרט היו שם בצדק רב. אבל זה לא אומר שלא היו סרטים גדולים אחרים באותה שנה. הכי רחוק מזה, האמת. באותה שנה ביים וודי אלן את אחד מסרטיו המבריקים והמצחיקים ביותר "אהבה ומוות"; לינה ווטרמיולר עשתה את יצירת המופת "שבע היפהפיות" ושנה לאחר מכן תהפוך להיות האישה הראשונה המועמדת לאוסקר הבימוי; אנטוניוני ביים את ניקולסון עצמו ב"הנוסע", שרבים מחשיבים כיצירתו הגדולה ביותר; קלינט איסטווד ביים את אחד מסרטיו הטובים ביותר, "עיר ושמה גיהנום"; ג'ון יוסטון עשה את "האיש שיהיה מלך" הנפלא; באיטליה פאזוליני דחק את כל גבולות הטעם הטוב (והרע) עם "סאלו: 120 יום של סדום" וגם נרצח ממש באותה שנה; סידני פולק איחד בין רוברט רדפורד ופיי דאנאווי במותחן הפראנויה המשובח "שלושת ימי הקונדור"; קן ראסל ביים את אחת מטראומות הילדות הכי עמוקות שלי, אופרת הרוק "טומי", גם היא בכיכובו של ג'ק ניקולסון; בגרמניה פולקר שלונדורף הוציא את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", באוסטרליה הרים פיטר וויר את "פיקניק בהאנגינג רוק" המעולה, וברוסיה ביים אנדרי טרקובסקי את "המראה". שנת 1975 גם ילדה שניים מסרטי הפולחן האהובים ביותר בתולדות הקולנוע: "מופע הקולנוע של רוקי" ואחת הקומדיות הטובות ביותר בכל השנים והגלקסיות – "מונטי פייתון והגביע הקדוש".
איזו שנה מטורפת.
דן וולמן נשלח לייצג את ישראל (לאחר שנת הפסקה) עם "מיכאל שלי", אך הסרט לא זכה למועמדות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-48:
הסרט הטוב ביותר: מייקל דאגלס וסול זאיינץ – "קן הקוקיה"
הבימוי הטוב ביותר: מילוש פורמן – "קן הקוקיה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ק ניקולסון – "קן הקוקיה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: לואיז פלטשר – "קן הקוקיה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ורג' ברנז – "נערי השמש"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: לי גרנט – "שמפו"
התסריט המקורי הטוב ביותר: פרנק פירסון – "אחר הצהריים של פורענות"
התסריט המעובד הטוב ביותר: לורנס האובן ובו גולדמן – "קן הקוקיה"
הצילום הטוב ביותר: ג'ון אלקוט – "בארי לינדון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: קן אדם, רוי ווקר ו-ורנון דיקסון – "בארי לינדון"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אולטרה-בריט סודרלאנד ומילנה קאנונרו – "בארי לינדון"
הסאונד הטוב ביותר: רוברט ל. הויט, רוג'ר המן, ארל מאדרי וג'ון קארטר – "מלתעות"
העריכה הטובה ביותר: ורנה פילדס – "מלתעות"
השיר הטוב ביותר: קית' קראדין – "נאשוויל" (ברגוע)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון וויליאמס – "מלתעות"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: לאונרד רוזנמן – "בארי לינדון"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אקירה קוראסווה – "שומר היערות" (ברית המועצות)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: פ.ר. קרולי, ג'יימס האגר ודייל הארטלבן – "האיש שגלש במורד האוורסט"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: קלייר ווילבור ורובין להמן – "סוף המשחק"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: בוב גודפרי – "נפלא"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ברט סלזמן – "המלאך וג'ו הגדול"
פרס מיוחד על אפקטים קוליים: פיטר ברקוס – "אסון הינדנבורג"
פרס מיוחד על אפקטים ויזואלים: אלברט וויטלוק וגלן רובינסון – "אסון הינדנבורג"
פרס מיוחד: מארי פיקפורד
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ג'ולס שטיין
פרס מפעל חיים: מרווין לירוי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "הסנדק 2" (1974)
5. "חופי הכרך" (1954)
6. "במערב אין כל חדש" (1930)
7. "קן הקוקיה" (1975)
8. "זה קרה לילה אחד" (1934)
9. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
10. "חלף עם הרוח" (1939)
11. "קזבלנקה" (1943)
12. "קאובוי של חצות" (1969)
13. "הקשר הצרפתי" (1971)
14. "מה יפית עמק נוי" (1941)
15. "צלילי המוסיקה" (1965)
16. "בן-חור" (1959)
17. "מעתה ועד עולם" (1953)
18. "כחום הלילה" (1967)
19. "אוליבר!" (1968)
20. "רבקה" (1940)
21. "כנפיים" (1927)
22. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
23. "גבירתי הנאווה" (1964)
24. "סיפור הפרברים" (1961)
25. "אדם לכל עת" (1966)
26. "כל אנשי המלך" (1949)
27. "סוף השבוע האבוד" (1945)
28. "גברת מיניבר" (1942)
29. "טום ג'ונס" (1963)
30. "העוקץ" (1973)
31. "גראנד הוטל" (1932)
32. "מרטי" (1955)
33. "ג'יג'י" (1958)
34. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
35. "המרד על הבאונטי" (1935)
36. "הדירה" (1960)
37. "המלט" (1948)
38. "פאטון" (1970)
39. "סימארון" (1931)
40. "תהלוכה" (1933)
41. "זיגפלד הגדול" (1936)
42. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
43. "ברודווי מלודי" (1928)
44. "החיים של אמיל זולא" (1937)
45. "אמריקאי בפריז" (1951)
46. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
47. "הולך בדרכי" (1944)
48. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)