• פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • אימה במצולות
  • סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 76: "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)

3 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

בדקות האחרונות של טקס האוסקר ה-76 עמד סטיבן ספילברג על הבמה ובידו המעטפה בה הודפס שם הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר. לאחר שהזכיר לנו מיהם כל המועמדים (דרמת הארט-האוס "אבודים בטוקיו", סרט האקשן הימי "אדון ומפקד", דרמת המתח "מיסטיק ריבר", הדרמה המבוססת על סיפור אמיתי "סיביסקיט", והפרק המסיים את טרילוגיית "שר הטבעות"), פתח ספילברג את המעטפה, הביט במה שרשום בה והכריז: "זה סוויפ נקי! הזוכה הוא 'שר הטבעות: שיבת המלך'".

יש צורך להתייחס לשני חלקי המשפט של ספילברג. הראשון הוא "זה סוויפ נקי", כלומר ניכוס מוחלט, ובכך התכוון לעובדה שהסרט הצליח לזכות בכל 11 הקטגוריות אליהן היה מועמד, מבלי להפסיד אפילו אחת. זה קרה רק לארבעה זוכי הסרט הטוב ביותר בעבר: "גראנד הוטל" (אבל זה לא נחשב, כי הוא היה מועמד רק לפרס אחד), "זה קרה לילה אחד" (עם כל חמש הקטגוריות המרכזיות) ול"ג'יג'י" ו"הקיסר האחרון" שזכו בכל תשע המועמדויות שלהם. הזוכה של שנת 2003 הפך בין רגע גם לסוויפ הגדול ביותר בתולדות האוסקר, וגם ניצב לצד "בן-חור" ו"טיטניק" כשיאן הזכיות של כל הזמנים. הוא היה לסרט ההמשך השני שזוכה אי פעם אחרי "הסנדק 2", וגם סרט הפנטזיה השני שלוקח את הפרס הגדול אחרי "מסביב לעולם ב-80 יום" משנת 1956. מעבר לכך, הוא גם זוכה פרס הסרט היחיד שיש בו עכביש-מפלצת, תואר שקשה לי להאמין שיילקח ממנו אי פעם, אבל אולי זה פחות רלוונטי ספציפית כרגע.
החלק השני במשפט של ספילברג, הוא, כמובן, שם הסרט הזוכה – "שר הטבעות: שיבת המלך" (The Lord of the Rings: The Return of the King), וזה גם עניין. אמנם זה רק שם של סרט אחד, אבל היה ברור ומובן לכולם שהזכייה הזו כוללת גם את שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, "אחוות הטבעת" (2001) ו"שני הצריחים" (2002), שניהם היו מועמדים גם הם לפרס הסרט הטוב ביותר בשנות יציאתם. באותה מידה יכל ספילברג לומר רק "שר הטבעות" ולהפסיק שם. זה היה אולי אפילו יותר מדויק. "שיבת המלך" לעולם לא היה זוכה בלי הגיבוי שהעניקו לו שני הפרקים הקודמים.

הזכייה הזאת הייתה בעצם סיכום ופרידה מאחד האירועים הקולנועיים הגדולים ביותר, בטח זה של האלף החדש. מסע שהתחיל כאשר הבמאי הניו זילנדי פיטר ג'קסון קיבל על עצמו כמה שנים לפני כן להרים את אחד הפרויקטים השאפתנים ביותר בתולדות הקולנוע – עיבוד למסך של טרילוגיית ספרי "שר הטבעות" של ג'.ר.ר. טולקין, שרבים מחשיבים כספרי הפנטזיה הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, כאלו שהשפיעו רבות על הז'אנר מאז שפורסמו בין 1954 ל-1955. ג'קסון לא היה הראשון, אגב. בשנת 1978 ראלף בקשי ביים גרסת אנימציה לספרים, אם כי זה לא נחשב להצלחה גדולה במיוחד. אבל מעבר לכך שההפקה המחודשת היא מלכתחילה יקרה ומורכבת בעקבות סדר הגודל של הסיפור, כמו גם כמות הדמויות והעולמות הקסומים שמאכלסים את העלילה, האולפן הלא גדול במיוחד ניו ליין סינמה החליט לתת אור ירוק להפקת כל שלושת הסרטים יחד, מבלי לנסות לבדוק את המים ולראות האם הראשון בכלל יצליח לפני שהוא מתחייב לשניים נוספים. מאז "שר הטבעות" זה כבר עניין יחסית שכיח בהוליווד, אבל אז זה היה סיכון פסיכי, בטח כאשר החלקים הראשונים נגמרים בקליף-האנגר, והקהל שלא לגמרי היה מורגל לכך אז יכל לפתח נגד זה טינה (בתום הקרנת "אחוות הטבעת" בה נכחתי בשבוע הפתיחה שלו, הצופים שישבו אתי באולם היו המומים שהסרט נגמר עוד לפני שקרה משהו).

גם הבחירה בפיטר ג'קסון ממש לא הייתה מובנת מאליה. ג'קסון, יליד 1961, התחיל את הקריירה שלו כבמאי סרטי אימה מופרכים ופסיכיים במולדתו: "טעם רע", "פגוש את הפיבלים" ואחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים "מוות מוחי" משנת 1992 (בנאום הזכייה על פרס הסרט הזכיר ג'קסון את הסרטים האלה והתלוצץ כשאמר ש"הם זכו להתעלמות מוצדקת מהאקדמיה"). סרטו הבא היה "יצורים שמימיים", דרמה קטנה מבוססת על סיפור אמיתי במרכזה חברות קטלנית של שתי צעירות, שגם חשף לעולם את קייט ווינסלט, וגם העניק לג'קסון ואשתו (פראן וולש) את המועמדות הראשונה שלהם לאוסקר, בקטגורית התסריט המקורי של 1994. סרטו הבא של ג'קסון היה "עיר של פחד", סרט רוחות עם מייקל ג'י פוקס, שלא זכה להצלחה גדולה בזמנו.
ג'קסון מעולם לא הוכיח שהוא יכול להתמודד עם הפקה משולשת בסדר גודל כזה, אבל הוא הצליח לשכנע את המפיקים שהוא הבן אדם הנכון לעשות את זה, ולאחר שנים של סכסוכים על זכויות, ההפקה יצאה לדרך.

אין מספיק מקום כדי לפרט על כל המהלך המדהים של הפרויקט הזה, אז אעשה זאת בקצרנות מוחלטת. "שר הטבעות: אחוות הטבעת", המספר על ארבעה הוביטים שיוצאים בחברת קוסם טוב לב למסע מסוכן על מנת להשמיד טבעת מכושפת שיכולה להביא להשתלטות הרוע על העולם, יצא לקולנוע בדצמבר 2001 והתגלה כלהיט, על אף הסמיכות לאירועי אסון התאומים שפגמו בהכנסות בכל רחבי ארה"ב. מתקציב של 93 מיליון דולר הוא הרוויח מעל 870 מיליון ברחבי העולם, היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר כולל הסרט הטוב ביותר, וזכה בארבעה (את פרס הסרט הפסיד ל"נפלאות התבונה"). העולם הריע בהמוניו לסרט והפך אותו לתופעת תרבות. אפילו מעריצי הספר האדוקים, כאלו שלא נורא אוהבים שנוגעים להם בקלאסיקות, לא יכלו שלא להסיר את הכובע בפני העיבוד. הסרט השני, "שני הצריחים", המשיך את ההצלחה, ובאותו תקציב כבר הכניס כמעט מיליארד דולר, והמשיך להראות נוכחות באוסקר עם מועמדות לפרס הסרט (הוא הפסיד ל"שיקגו") וזכייה בשני אוסקרים בתחום הקראפט. בשלב הזה העולם שברא טולקין והובא למסך על ידי החזון של ג'קסון וצוותו כבר היה למותג מוכר ומהולל. ב-2003, החלק המסיים את הטרילוגיה עבר את רווחי הקודמים שלו, וכאמור סיים את השנה כזוכה האוסקר ה-76.
ההשפעה של הצלחת ג'קסון על עולם התרבות היא בלתי ניתנת לתפישה. עולמות הפנטזיה חזרו להיות פופולריים גם אצל קהל שלא לגמרי התחבר לסיפורים מדומיינים על מכשפים ומפלצות, ואין ספור סדרות וסרטים נעשו בעקבותיו. נאמר זאת כך – לדעתי אין מצב שהסדרה הפופולרית ביותר בתולדות האנושות "משחקי הכס", הייתה מקבל אור ירוק אילולא הדרך שסללה לה טרילוגיית "שר הטבעות".
ורק כדי להשלים את המעגל הקוסמי הזה, לאחרונה התבשרנו שאמזון הולכת להשקיע ביליוני דולרים בהפיכת "שר הטבעות" לסדרת טלוויזיה, במה שנראה כמו הניסיון למצוא את "משחקי הכס" שלה. בינתיים זה נראה כמו החלטה בעייתית למדי, אבל נגלה מה יביא יום מתישהו בשנים הקרובות.

"שר הטבעות: שיבת המלך" מתחיל במקום בו הסתיים "שני הצריחים": שני ההוביטים פרודו (אלייז'ה ווד) וסמווייס (שון אוסטין) ממשיכים לפלס את דרכם למושב הרוע מורדור, שם יוכלו להשמיד את הטבעת ולהביא סוף להתחזקות שלטונו האפל של סאורון שמתכנן להשתלט את העולם. הם עושים זאת בליווי גולום (אנדי סירקיס) – הוביט שנפשו וצורתו הושחתו בעקבות השפעת הטבעת. הוא מתחזה למורה דרך, אבל מתכנן להביא למותם ולקחת את הטבעת לעצמו.
בצד השני של הארץ התיכונה שאר חברי אחוות הטבעת מתכוננים למלחמת החורמה נגד צבאות סאורון, ומנסים לאגד את ערי בני האדם לקרב האולטימטיבי. גנדלף (איאן מקלן), המכשף האפור ועכשיו הלבן, עולה לעיר מיניס-טירית' שם הוא מגלה שהאדם שאמור לשמור על המקום עד שישוב המלך האמיתי של הממלכה חטף שיגעון גדלות ועלול להביא כיליון על נתיניו, כאשר המלך גולה אראגורן (ויגו מורטנסן, יברך אותו האל) מארגן את הצבאות יחד עם חבריו האלף לגולאס (אורלנדו בלום) והגמד גימלי (ג'ונתן רייס-דיויס שגונב את ההצגה בכל רגע נתון). הסרט למעשה בונה הכל לטובת המלחמה האחרונה, והיא תתחיל כשעה לתוך הסרט ותתקיים למשך שעה ורבע של כמה מהקרבות הכי מדהימים שהיו בקולנוע, שגם יהפכו את "שיבת המלך" לזוכה האוסקר עם מניין הגופות הגבוה ביותר בתולדות האוסקר. לאחר תום המלחמה נמשיך לעוד כמעט שעה שבה אחוות הטבעת תנסה להסיט את תשומת לבו של סאורון מההוביטים שמתקרבים לממש את משימתם בנהרות הלבה של מורדור, ותמשיך למעל 20 דקות של אפילוגים. אנחנו עוד נדבר עליהם. שלוש שעות ועשרים דקות בסך הכל. בקטנה.

אם רוצים לחפש (בכוח) משמעות רלוונטית לניצחון המוחלט הזה באוסקר, אפשר לנסות ליחס אותה לאירוע האקטואליה של אותה שנה. ארה"ב הייתה כבר במלחמת עיראק שהחלה בעקבות אסון התאומים, והמערכה באפגניסטן גם היא נפתחה אז. סרט אפי שעיקרו המלחמה בין הטוב המוחלט והרע המוחלט שנוסך תקווה בבני האדם באשר הם, יכול להיות שפגע בעצב חשוף של האקדמיה האמריקאית. אבל מעבר לכך, הזכייה חסרת התקדים בהיקפה של "שר הטבעות: שיבת המלך" הייתה מוצדקת לא רק בגלל שזה זה אקורד הסיום של אחד מאירועי הקולנוע הגדולים ביותר אי פעם, אלא גם בגלל שמדובר בסיום מדהים לטרילוגיה מדהימה בפני עצמה. העולם של ג'קסון מגיע לשיאים בסרט הזה, צוות השחקנים הרחב כבר מרגיש כמו האנשים האהובים עלינו בעולם והכימיה שלהם היא ללא רבב, האפקטים היו כמו שלא נראו באותה תקופה (הם גם מחזיקים נפלא כיום, על אף כמה פעמים בהן הדמויות נראות מודבקות על הרקעים, אבל זה ממש לא נורא), סצנות האקשן סוחפות, והדרמה של הדמויות מרגשת לאין שיעור. זהו לא רק אחד מסרטי הפנטזיה הטובים ביותר שנעשו, זה גם סרט ענק בלי קשר.

הסתייגות חשובה צריכה להיאמר בהקשר הזה – "שיבת המלך" איננו סרט שעומד בפני עצמו. הוא חלק שלישי בסיפור, שמצריך צפייה בשניים הקודמים כדי להבין מי ומה. קשה לי להאמין שמישהו שלא ראה את "אחוות הטבעת" ו"שני הצריחים" יבין מה קורה בסרט, יישאר מרוכז במשך כל הדקות הארוכות שלו, או יהיה מעורב רגשית במהלך הדמויות. אפשר לזקוף זאת לזכות וגם לחובה.
ועדיין, אי אפשר להתכחש לכך שעל אף אורכו המוגזם יש בו כמות אדירה של סצנות בלתי נשכחות (האהוב עלי הוא סיקוונס הדלקת האבוקות, המציג את הסולידריות של בני האדם בהתגייסות למלחמה) וכמה מהציטוטים האהובים בקולנוע. באופן אישי, אוכל להסגיר שכאשר אראגורן אומר לחבריו ההוביטים "You will bow for no one" אני פורץ בבכי תמרורים של התרגשות לא משנה באיזו שעה ביום. רגע אחר שגומר אותי הוא כאשר לגולאס וגימלי עומדים בנחיתות מספרית מול צבא האורקים ויודעים שסיכוייהם לשרוד נמוכים. "לעולם לא חשבתי שאמות לצדו של אלף," רוטן גימלי בהתייחסותו ליריבות הקיימת בין שני הגזעים. לגולאס מביט בו ואומר "מה בדבר למות לצדו של חבר?". "איי," עונה לו גימלי בפיוס, "את זה אני יכול לעשות".
שנייה, אני הולל להביא ממחטה וכבר חוזר.

חזרתי.
אחת ההצלחות הגדולות ביותר של ג'קסון, כמו גם של שותפותיו לכתיבה פראן וולש ופיליפה בויינס, היא השילוב בין האפיות לבין האנושי, ובתפירת כל הסיפורים לכדי פלא אחד. הצלחת המעברים בין המלחמות עמוסות הניצבים והאפקטים לרגעים הקטנים שהופכים את כל המשתתפים בסרט לדמויות אהובות, היא מאוד לא מובנת מאליה. עוד דבר שג'קסון איכשהו הצליח להימנע ממנו הוא פיאור הקרבות והמלחמה על הבית, שבדרך כלל מעניקים לסרטים מהסוג הזה מימד פאשיסטי כלשהו, ע"ע "לב אמיץ". בעיני הוא הצליח לעשות זאת בזכות הדמות של דנת'ור (ג'ון נובל, מהסדרה "פרינג'"), ממלא מקום המלך במיניס-טירית', שמאדיר את המוות והמרטיריות על חשבון החיים, ושולח את בנו הצעיר למות בקרבות אבודים, רק על מנת שיוכל להיחשב כגיבור. כאשר בנו חוזר פצוע משדה הקרב, דנת'ור כבר איבד את זה לגמרי, מתכחש לכך שבנו עדיין חי ורוצה לשרוף אותו כדי להעניק לו מות קדושים. זה גם מביא לאחד השוטים הכי יפים של הסרט הכל כך יפה הזה, שלא אפרט למקרה שמישהו מכם לא ראה, אבל אסגיר שמדובר בכדור אש שנופל מגובה רב רחוק ממרכז המלחמה שנמצאת למרגלות העיר. באופן הזה ג'קסון מנטרל את רעיון מות הקדושים בקרב, ומציג את הצורך במרטיריות כשיגעון. כך אני ראיתי זאת, בכל אופן.
עם זאת, דווקא את הרגעים המתמקדים בפרודו וסמווייס, שמתנהלים במקביל לעלילת המלחמה, אני מצאתי שמעט מחלישים את הקצב. הם כמובן הכרחיים לעלילה, וגם עשויים באותה רמת השקעה כמו השאר, אבל הם קצת חזרו על עצמם עד התשה, ובהחלט היה אפשר לדלל ולקצר אותם על מנת למנוע את בלימת הקצב.

עוד מקום שבו ג'קסון בכל זאת קצת הגזים הוא חלקו האחרון של הסרט. שלא נאמר, החלקים האחרונים. הסיום של הסרט הזה כל כך נמרח שהוא הפך לבדיחה ידועה (בסוף הסרט "קיס קיס בנג בנג" שכתב וביים שיין בלאק, פונה רוברט דאוני ג'וניור לצופים לא לפני שהוא מרגיע אותנו שאין מה לדאוג, הסרט עומד להסתיים בקרוב, "כי זה לא 'שר הטבעות' או משהו כזה"). בשלב הזה אפרט את הדקות האחרונות של הסרט, אז מי שרוצה להימנע מזה יכול פשוט לקפוץ לפסקה הבאה.
לאחר הצלחת השמדת הטבעת והניצחון במלחמה, הסרט עובר לסצנת אפילוג בה פרודו מתעורר במיטתו, בריא ושלם, וזוכה לביקור של כל חבריו האהובים, בקטע די שמאלצי שנראה כמו מחווה לסצנת הסיום של "הקוסם מארץ עוץ". שזה בסדר, הרי חיכינו לאיחוד של כולם כבר שנתיים, מאז שהתפצלו דרכם בתום "אחוות הטבעת". אבל זה לא נגמר שם, אלא ממשיך לסצנת ההמלכה של ארגורן, שזה גם לגמרי הגיוני כי הרי בכל זאת לסרט קוראים "שיבת המלך" אז מין הראוי שנראה את השיבה של המלך. החלק הזה מסתיים במצלמה המתקרבת אל פרודו הנרגש שהצליח להציל את העולם. הסוף? הו, לא.
משם הסרט ממשיך לשובם של ההוביטים לפלך, שם הם מנסים להמשיך הלאה בחייהם הרגילים ומוצאים נחמה זה בזה, כולל החתונה של סמווייס כי זה הכי הכי רלוונטי לסרט "שר הטבעות: החתונה של החבר שלי". הרגע הזה גם הוא מסתיים במצלמה המתקרבת אל פרודו עד לקלוז-אפ על פניו המתרגשות.
רגע, אנחנו ממשיכים.
לאחר מכן פרודו מסיים לכתוב את הספר שלו ומשם ישנה סצנה ארוכה בטירוף בה בילבו, ההוביט שראינו בסרט הראשון ולא היה אכפת לנו ממנו מאז, הולך למין ארץ קסומה שמשמשת כבית אבות להוביטים, וכולם באים להיפרד ממנו. פרודו מחליט שזה גם הזמן שלו ללכת, ועוזב את סמווייס. כולם מתרגשים ונפרדים, המצלמה עולה למעלה, ולובן מציף את המסך.
מה אתם קמים? זה לא הסוף.
אחר כך סמווייס חוזר הביתה ומתאחד עם אשתו ובנו למגינת ליבם של הצופים שמתחילים לחשב על כמה שעות נוספות תגבה מהם הבייביסיטר, ולעולם לא אשכח את הצופה שישב אתי בבית הקולנוע וצעק בשלב הזה "נו, מה? אנחנו גם נגיע לבר מצווה של הבן שלו?". מילים כדורבנות. זה חבל, כי על אף שג'קסון הרוויח את הזכות לעשות מה שהוא רוצה אחרי העבודה המדהימה והכיף שהעניק לנו על פני שלושה סרטים ומשהו כמו עשר שעות, זה ממש יותר מדי. ממש ממש יותר מדי.

בואו נחזור לדברים הטובים. כמו בשאר סרטי הטרילוגיה, גם כאן המוזיקה של הווארד שור משחקת תפקיד מרכזי. המלחין האדיר הזה ("שבעה חטאים", "אד ווד", "כנופיות ניו יורק" ורוב סרטיו של דיויד קרוננברג, אם להזכיר רק קומץ הקומצים), יצר את אחד מפסי הקול הגדולים של הקולנוע לתולדותיו, וזכה על כך בשלושה אוסקרים: על הלחנת "אחוות הטבעת" ו"שיבת המלך" וכתיבת שיר הנושא של הסרט האחרון, בשיתוף עם פראן וולש והכותבת-מבצעת אנני לנוקס. אלו האוסקרים היחידים שזכה בהם נכון לרגע זה. על הצילום היה חתום אנדרו לזני האוסטרלי, שהטרילוגיה מסמנת את שיא עבודותיו. הוא זכה באוסקר על הסרט הראשון, אך באופן מפתיע-שלא-נאמר-מחפיר, בכלל לא היה מועמד על "שיבת המלך". העניין המוזר הזה גם המשיך לשנים הבאות. בין 2003 ל-2007, כל זוכי פרס הסרט ("שיבת המלך", "מיליון דולר בייבי", "התרסקות" ו"השתולים") לא היו מועמדים לפרס הצילום.

על אף חיבת האקדמיה לשלושת הסרטים, יש מקום אחד בו הטרילוגיה מעולם לא הצליחה לגמרי לתפוס באוסקר – פרסי המשחק. מכל 30 המועמדויות של כל הסרטים יחד, רק אחת בודדה מהן הגיע לשחקן: איאן מקלן הנפלא כגנדלף בסרט הראשון, "אחוות הטבעת". זה הפך את "שיבת המלך" לאחד מזוכי האוסקר היחידים שלא היו מועמדים לשום קטגורית משחק, והראשון מאז "לב אמיץ".
קל להבין מדוע זה קרה. כל סרט טומן בחובו המון דמויות גבריות (שלושת נשות הטרילוגיה: קייט בלאנשט, ליב טיילר ומירנדה אוטו, היו משניות למדי ולא תפסו תשומת לב מעבר למספר סצנות בודדות), רובן מגולמות על ידי שחקנים שלא היו מאוד מוכרים אז, ובהחלטה שלמעשה שידרגה את הסרט – נראה שאף שחקן לא ניסה לתפוס תשומת לב על חשבון חבריו, מה שהפך את סרטי הסדרה למאמץ משותף ולגיבורים מעוררי חיבה והזדהות אפילו יותר. מתוך הקאסט העצום של "שיבת המלך", רק שניים עוד איכשהו צצו מדי פעם ברשימות ההימורים לקראת אוסקר 2003: שון אוסטין כסמווייס ההוביט בקטגורית המשנה, ו-ויגו מורטנסן כארגורן בשחקן הראשי, אך זה לא צלח בסופו של דבר.
האמת היא שמורטנסן היה מעולה גם בשני הסרטים הקודמים, אבל "שיבת המלך" העביר אותו לקדמת המסך ונתן לו את אותו נאום המוטיבציה שאחר כך הפך למצוטט למדי. מבחינתי הוא יכל בקלות להיות מועמד באותה שנה, למרות הקטגוריה הצפופה מאוד. מורטנסן יהיה מועמד לאוסקר לראשונה רק ב-2007 בזכות הופעתו האדירה ב"סימנים של כבוד", ואז שוב ב-2016 על "קפטן פנטסטיק". בין השחקנים שטרם הוזכרו עד כה בפרק, אפשר לאתר ב"שיבת המלך" את הוגו וויבינג בתפקיד מלך האלפים, בילי בויד ודומיניק מונהאן כהוביטים הנוספים, ברנרד היל המצוין כת'אודן, קית' אורבן ("סטארטרק"), ודיויד וונהם.
על אף שכבר הוזכר, מן הראוי לחזור שוב לגונב ההצגה הרשמי של הטרילוגיה, אנדי סירקיס כגולום האומלל. הטרילוגיה הייתה עבודת המושן-קפצ'ר הראשונה של סירקיס, שמאז הפך לשחקן המוביל של הטכניקה החדשה. לאחר מכן הוא גילם את קונג ב"קינג קונג" ולאחרונה עזר לברוא את הדמות המופלאה של סיזר בטרילוגיית "כוכב הקופים" המחודשת (מרד, שחר, מלחמה). הוא גם עבר לכס הבימוי עם "לנשום" ופרויקט המושן-קפצ'ר שלו, גרסה נוספת ל"ספר הג'ונגל" שתסתיים בהמשך יש לקוות.

באופן בלתי נמנע, לאחר הצלחת הטרילוגיה, ניו ליין סינמה החליטו להביא לקולנוע את הספר המקדים של טולקין – "ההוביט". פיטר ג'קסון היה אמור להיות רק המפיק, אבל לאחר שהבמאי המתוכנן גיירמו של טורו נפל מהפרויקט, הוא החליט לביים זאת בעצמו והצילומים יצאו לדרך ב-2011. "ההוביט" הוא ספר קצרצר, אבל ג'קסון בחר לעשות גם ממנו טרילוגיה, וזו הייתה החלטה אומללה במיוחד. על אף שבקופות הכל הלך בסדר פחות או יותר, הביקורות לא התרשמו מהסרט הראשון (בצדק, הוא איום ונורא) ומאותו הרגע הטרילוגיה הפכה להיות אירוע מאוד לא מסעיר. החלק השני, לדעתי לפחות, היה שיפור גדול, והחלק השלישי העניק לנו כמה רגעים מרשימים, אבל שום דבר מהקסם של טרילוגיית "שר הטבעות" לא באמת היה שם. זמן מה לאחר מכן, התוודה ג'קסון שהוא לא כל כך ידע מה לעשות עם הסרטים האלו, ההפקה הייתה בעייתית, ושהוא מכה על חטא. האמת היא שגם שאר הפרויקטים שלו מאז הרפתקאותיו בארץ התיכונה מיאנו מלהיות אירועים גדולים. "קינג קונג" בשנת 2005 פיצל את הקהל, וסרטו הבא "מבט מגן עדן" היה ייבוש די רציני. למעשה, הדבר הכי טוב שג'קסון היה מעורב בו פוסט "שר הטבעות" הוא כמפיק באנימציית האקשן הכל כך אהובה עלי "טינטין".

האוסקר ה-76 הוא אחד מהמקרים הבודדים בהם האקדמיה ואני מסונכרנים. לא רק ש"שר הטבעות: שיבת המלך" הוא הטוב מבין המועמדים, בעיני הוא גם ללא ספק סרט השנה של 2003.
זוהי גם השנה של החלק הראשון ב"להרוג את ביל" שהחזיר את טרנטינו לחיק מעריציו, "אמריקן ספלנדור", "באמריקה", תחילת הקיצוניות הצרפתית החדשה עם "מתח גבוה", "קונטרול" המצוין מהונגריה, "החולמים", "סיפורי דגים" שהיה לסרט הסביר האחרון של טים ברטון, "החיים בלעדי", "אהבה זה כל הסיפור" (כמה שאני שונא את הסרט הזה), "קסם הנעורים" האיטלקי, "רסיסי אפריל", "21 גרם", "לתפוס את הפרידמנים", "מונסטר", "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב", "שלום לפונדק הדרקון", "בחזרה לקולד מאונטיין", שובו של הטרמינייטור ב"שליחות קטלנית: עליית המכונות" הנוראי, "בית של חול וערפל", "היו זמנים במקסיקו", "אקס-מן 2", זוכה פסטיבל קאן "אלפנט", הסרט שפתח המותג המצליח "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה", שני סרטי ההמשך המבאסים ל"מטריקס" יצאו אז, וכמוהם סרט הביכורים של רוב זומבי "בית 1000 הגופות", "מוצאים את נמו" ועוד.
ישראל שלחה לאוסקר, בפעם השלישית, את שבי גביזון, הפעם עם "האסונות של נינה". זה נגמר בדיוק כמו הפעמיים הקודמות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-76:
הסרט הטוב ביותר: בארי מ. אוסבורן, פיטר ג'קסון ופראן וולש – "שר הטבעות: שיבת המלך"
הבימוי הטוב ביותר: פיטר ג'קסון – "שר הטבעות: שיבת המלך"
השחקן הראשי הטוב ביותר: שון פן – "מיסטיק ריבר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: שרליז ת'רון – "מונסטר"
שחקן המשנה הטוב ביותר: טים רובינס – "מיסטיק ריבר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: רנה זלווגר – "קולד מאונטיין"
התסריט המקורי הטוב ביותר: סופיה קופולה – "אבודים בטוקיו"
התסריט המעובד הטוב ביותר: פיטר ג'קסון, פראן וולש ופיליפה בוינס – "שר הטבעות: שיבת המלך"
הצילום הטוב ביותר: ראסל בויד – "אדון ומפקד"
העריכה הטובה ביותר: ג'יימי סלקירק – "שר הטבעות: שיבת המלך"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: גראנט מייג'ור, דן האנה ואלן לי – "שר הטבעות: שיבת המלך"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: נגילה דיקסון וריצ'רד טיילור – "שר הטבעות: שיבת המלך"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: הווארד שור – "שר הטבעות: שיבת המלך"
השיר הטוב ביותר: פראן וולש, הווארד שור ואנני לנוקס – "שר הטבעות: שיבת המלך"
מיקס הסאונד הטוב ביותר: כריסטופר בויס, מייקל סמאניק, מייקל הדג'ס והמונד פיק – "שר הטבעות: שיבת המלך"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: ריצ'רד קינג – "אדון ומפקד"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ים רייג'יל, רנדל וויליאם קוק, אלכס פונקה וג'ו לטרי – "שר הטבעות: שיבת המלך"
האיפור הטוב ביותר: ריצ'רד טיילור ופיטר קינג – "שר הטבעות: שיבת המלך"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: אנדרו סטנטון – "מוצאים את נמו"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: דני ארקנד – "שיחות נפש" (קנדה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ארול מוריס ומייקל וויליאמס – "ערפל מלחמה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מריאן דלאו – "לב צ'רנוביל"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אדם אליוט – "הארווי קראמפט"
הסרט הקצר הטוב ביותר: אהרון שניידר ואנדרו ג'יי. סאקס – "שני חיילים"
פרס מיוחד: בלייק אדוארדס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
21. "צלילי המוסיקה" (1965)
22. "בן-חור" (1959)
23. "מעתה ועד עולם" (1953)
24. "רוקי" (1976)
25. "פלאטון" (1986)
26. "אנשים פשוטים" (1980)
27. "כחום הלילה" (1967)
28. "אמדאוס" (1984)
29. "פורסט גאמפ" (1994)
30. "אוליבר!" (1968)
31. "רבקה" (1940)
32. "כנפיים" (1927)
33. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
34. "איש הגשם" (1988)
35. "רשימת שינדלר" (1993)
36. "גבירתי הנאווה" (1964)
37. "הקיסר האחרון" (1987)
38. "סיפור הפרברים" (1961)
39. "קרמר נגד קרמר" (1979)
40. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
41. "אדם לכל עת" (1966)
42. "כל אנשי המלך" (1949)
43. "הפצוע האנגלי" (1996)
44. "סוף השבוע האבוד" (1945)
45. "גברת מיניבר" (1942)
46. "שיקגו" (2002)
47. "אמריקן ביוטי" (1999)
48. "רוקד עם זאבים" (1990)
49. "טיטניק" (1997)
50. "טום ג'ונס" (1963)
51. "לב אמיץ" (1995)
52. "תנאים של חיבה" (1983)
53. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
54. "העוקץ" (1973)
55. "גראנד הוטל" (1932)
56. "מרטי" (1955)
57. "שייקספיר מאוהב" (1998)
58. "ג'יג'י" (1958)
59. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
60. "המרד על הבאונטי" (1935)
61. "הדירה" (1960)
62. "נפלאות התבונה" (2001)
63. "גנדי" (1982)
64. "המלט" (1948)
65. "פאטון" (1970)
66. "מרכבות האש" (1981)
67. "סימארון" (1931)
68. "תהלוכה" (1933)
69. "זיגפלד הגדול" (1936)
70. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
71. "ברודווי מלודי" (1928)
72. "החיים של אמיל זולא" (1937)
73. "אמריקאי בפריז" (1951)
74. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
75. "הולך בדרכי" (1944)
76. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)