• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 70: "טיטניק" (1997)

3 במרץ 2018 מאת אור סיגולי

כמו ששת טקסי הניינטיז שהקדימו אותו, גם האוסקר של 1997 היה צפוי להחריד מתחילתו ועד סופו. זה היה ברור ש"טיטניק" (Titanic), שהשווה את שיא המועמדויות של "הכל אודות חווה" עם 14 קטגוריות שונות (ההישג של "טיטניק" מרשים יותר, כי ב-1950 כמות הקטגוריות הייתה כמעט כפולה בגלל החלוקה לסרטי צבע וסרטי שחור-לבן), הולך לנצח. והוא עשה זאת ובגדול. עם 11 פסלונים בסוף הערב, "טיטניק" השווה גם את שיא הזכיות של "בן-חור". אבל לא רק הניצחון של "טיטניק" היה צפוי, אלא גם כל שאר הזכיות שהוכרזו בטקס ה-70, מפרסי המשחק ועד עריכת האפקטים הקוליים.
על אף שהיה ברור שכל מתחריו טובים ממנו, הזכייה הסוחפת של "טיטניק" הייתה באיזשהו מקום מוצדקת בהחלט, מכיוון שבשנת יציאתו זה היה יותר מסרט, זה היה הישג קולנועי חסר תקדים ואירוע תרבותי. הפקת הסרט הייתה היקרה ביותר בתולדות הוליווד אז, עם תקציב מנופח של מעל 200 מיליון דולר, כזו שגרמה למנהלי האולפנים שהשקיעו בה לילות ארוכים מאוד ללא שינה, לו"ז צילומים שהלך והתארך, עבודת אפקטים שהלכה והסתבכה, ויותר מדי שמועות על ניהול סט דיקטטורי ומתיש של ג'יימס קמרון הגיעו למדיה. כולם כבר הימרו על כך שהסרט החדש של במאי האקשן הולך להיות פלופ שיגרום ל"עולם המים" להרגיש מסוכן בערך כמו השקעה במניה של גוגל. הסרט היה אמור לצאת בקיץ אבל נדחה בעקבות אי עמידה בלו"ז לדצמבר, ממש אל שיא עונת האוסקרים, וברגע שנחשף לקהל כל המלעיזים נאלצו ללכת ולרכוש כובע רחב שוליים מעוטר בסרט ורוד על מנת לאכול אותו.

מגובה בביקורות מפרגנות, הקהל פשוט לא הפסיק לנהור לסרט הזה, משאיר אותו 26 פאקינג שבועות במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות, והופך אותו לסרט המכניס ביותר לא רק באותה שנה, אלא אי פעם. שיא שהחזיק 12 שנים, עד הגעת "אוואטר", גם הוא בבימויו של ג'יימס קמרון.
אבל זה היה גדול יותר ממספרים. "טיטניק" הפך לתופעה. עם שיר נושא ("ליבי ימשיך הלאה" שביצעה סלין דיון) שאפילו בתור אדם ששונא אותו אני יודע בוודאות שאזכור את כל מילותיו בעל פה עד יום מותי מרוב כמות ההשמעות ברדיו ובטלוויזיה, חופן ציטוטים שנשארו מהמפורסמים בקולנוע ("לא ארפה, ג'ק", "אני מלך העולם"), מחוות ורפרנסים בקולנוע ובמוזיקה (אפילו בריטני ספירס התייחסה אליו באחד מלהיטיה בשיא ההצלחה שלה), והפיכתו של לאונרדו דיקפריו רשמית לכוכב הלוהט ביותר באותו הרגע, "טיטניק" היה משהו בסדר גודל פסיכי.
אמנם ג'יימס קמרון חטף קצת עקיצות לאחר שעלה לקבל את האוסקר השלישי והאחרון שלו באותו הערב, וקרא מעל פני הבמה "אני מלך העולם!" מספר פעמים, אבל האמת היא שבאותה נקודת הזמן הוא לגמרי הרוויח את הזכות לעשות זאת.

"טיטניק", שקמרון גם כתב, הוא סרט אסונות המספר על המקרה האמיתי של אניית הנוסעים הגדולה ביותר אי פעם, שסופה היה להתרסק על קרחון באוקיינוס האטלנטי ולטבוע במצולות בדרכה מאנגליה לארה"ב בשנת 1912, מה שהביא למותם של כ-1,500 בני אדם, כמעט מחצית מהאנשים שהיו עליה. זאת אמנם לא הייתה הפעם הראשונה שהקולנוע התעסק באחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה-20 (בזוכה האוסקר של 1933, "תהלוכה", שתי דמויות מוצאות את מותן על הספינה, וסרט נוסף הנושא את שם כלי השיט נעשה בשנת 1953 וזכה באוסקר הכתיבה), אבל אף פעם לא ככה. לא בכזו הפקה מרהיבה ומנקרת עיניים, ובטח לא על פני 190 דקות.
על אף היותו של קמרון פריק מוחלט של הנושא, והתחקיר הפרפקציוניסטי שלו גרם ללא מעט מאנשי ההפקה לפנטז על התנקשות בו, הוא לא רצה להישאר עבד של העובדות, ואת רוב דמויות הסרט המציא. הוא בנה את סרטו במתכונת של סרט אסונות קלאסי: חלקו הראשון הוא דרמה, רומנטית הפעם, שבה נכיר את דמויות המפתח ובתקווה נאהב אותן, וחלקו השני של הסרט יהיה ספקטקל מטורף של ניסיונות הישרדות בתוך מלכודת המוות שהיא הספינה השוקעת הזו.

קמרון גם לא בנה על כך שכולם מכירים את הסיפור המפורסם, וטווה עלילת מסגרת סביב הסיפור המרכזי: ב-1997 קבוצת חוקרים ימיים המנסים למצוא יהלום נדיר שטבע עם הטיטניק, מפתחים טכנולוגיה המאפשרת להם לשוטט ברחבי הספינה הטרופה בקרקעית הים, ובמקום למצוא את מה שחיפשו, הם מגלים רישום בעיפרון של אישה צעירה העונדת את אותו יהלום מפורסם, "לב האוקינוס" שמו (איך דף נייר ועליו שרטוט בעיפרון שרד במצב מושלם במשך 80 שנה מתחת לפני הים זוהי קטנוניות שממש אין טעם להיכנס אליה כרגע, תודה רבה לכם). הציור המסעיר מתפרסם בתקשורת, ותופס את תשומת ליבה של אישה קשישה אשר מתקשרת לאותם מחפשי אוצרות ואומרת שהיא זו המונצחת בציור. הם ממהרים להביא אותה לספינת המחקר, ושם היא פורשת בפרטי פרטים (כולל פרטים שאין מצב שהיא יכולה לדעת כי היא לא נכחה בסיטואציה, אבל די כבר אתם והקטנוניות שלכם. מה נסגר אתכם?) את סיפור אהבתה לאמריקאי צעיר ועני בשם ג'ק דוסון, שהציל את חייה באותו אירוע איום ונורא של תחילת המאה. כך שרק אחרי 21 דקות מכתוביות הפתיחה, סוף סוף נחזור בזמן אל מה שקרה באותו אירוע גורלי של אפריל 1912.
באופן הזה קמרון מכין אותנו לבאות, ואפילו משבץ בשלבים הראשונים של הסרט רגע מבריק: שחזור אנימציה בסיסית של טביעת הטיטניק כפי שהוכנה על ידי החוקרים. הסיבה שהרגע הזה הוא גאונות תסריטאית, היא מכיוון שהוא גם יוצר בנו הצופים רצון וסקרנות לראות איך זה קרה באמת, מה שיחזיק אותנו במתח לשלוש השעות הבאות, וגם מדגיש לנו את עבודת האפקטים המדהימה של אנשי הסרט על ידי הצגת ההבדלים בין אותו שחזור מצ'וקמק לבין מה שנראה במו עניינו בחלקים המאוחרים של הסרט.

במהלך השעה וארבעים הדקות שלאחר מכן, נכיר את הדמויות הראשיות שלנו, ג'ק ורוז. היא נערה בריטית מהמעמד העליון המיועדת לאיזשהו חלאה שיבטיח את העתיד הכלכלי של משפחתה, והוא כאמור אמריקאי עני מרוד כריזמטי ומסעיר כמו שרק עניים מרודים בקולנוע יכולים להיות. קמרון מתעכב רבות על העניין הזה של פערי מעמדות – הוא בונה היררכיה בין העשירים בחלקים העליונים של הספינה, לנוסעים הפשוטים בתחתית, ומייצר מצב כאילו יש לסרט מצפון חברתי. אולי כוונותיו היו טובות, והחיבה שיש לתסריט לדמותו של ג'ק רק מוכיחה את זה, אבל האמת היא שקמרון כותב ומביים את האוכלוסייה הענייה כמו בן אדם לבן ועשיר שלא ראה אדם פשוט מימיו. על פי "טיטניק" העניים הם חבורה שמחה ועולצת שחוגגת כמו שאף אחד אחר לא יכול, כולם מאופיינים בסולידריות קהילתית מהמעלה הראשונה וברומנטיזציה שלא קשורה למציאות. וזה עוד הדבר היותר מתקבל על הדעת של חלקו הראשון של הסרט, שהוא כולו סיפור האהבה הקלישאתי והמסומן ביותר שאפשר לדרדס. כל הדמויות כולן מאופיינות בתו אחד בלבד שלא ישתנה מדקה 1 ועד דקה 190 (העשיר המניאק, האמא הסנובית, האמריקאית החצופה, האדריכל טוב הלב, המשקיע חסר ההשכלה) ועל כן לרוב ההופעות של השחקנים די איומות, השמאלץ חוגג, והדיאלוגים מזכירים ספרות אירוטית לנשים. אין שום היגיון בשום שלב של סיפור האהבה של ג'ק ורוז, ואפילו הרגעים המפורסמים ביותר של החלק הזה, קרי רגעי ההתעלות בחרטום הספינה, הם לגמרי קמרון שמקריב כל סבירות (באיזה עולם יתנו לנוסעים להתקרב למקום הכי מסוכן על כלי השיט הזה?) בשביל אפקט רגשי. נודה בכך בהכנעה – זה עבד לו מצוין.

מה שמציל את החלק הזה הוא הופעתם של ליאונרדו דיקפריו כג'ק וקייט ווינסלט כרוז. הכימיה ביניהם עובדת נפלא, והם כל כך מעוררי חיבה וחמודים בתפקידים הדלים שנכתבו להם, שהם מייצרים אהדה ומשיכה ממש תוך שנייה. ווינסלט עושה זאת בזכות כישרונה כשחקנית (היא הייתה בת 22 אז, וזו הייתה מועמדותה השנייה לאוסקר לאחר "על תבונה ורגישות" שנתיים לפני כן), ודיקפריו בזכות היופי והחיוך ההורס שלו. על אף תרומתו, הוא לא היה מועמד לאוסקר על הופעתו, דבר מה שהכעיס לא מעט אנשים, הוא בראשם. ווינסלט תזכה רק בשנת 2008 עם מועמדותה החמישית ("נער קריאה"), ודיקפריו יזכה רק ב-2016 בקטגורית "השחקן שאנחנו הכי אוהבים וממש לא נעים לנו שיפסיד עוד אוסקר אחרי כל כך הרבה מועמדויות, אז הנה קח אחד, עבדת קשה עד עכשיו ומאט דיימון יוכל להתאפק עוד קצת" על הופעתו ב"האיש שנולד מחדש". השניים, כמובן, ישתפו פעולה שוב 11 שנים לאחר פגישתם הראשונה ב"חלון פנורמי", בסרט שמרגיש בעיקר כמו סיקוול שמספר מה היה קורה אם ג'ק ורוז היו נאלצים להתמודד עם המציאות אחרי שהרומנטיקה גוועה.

צוות השחקנים הרחב הנוסף של "טיטניק" כולל את ביל פקסטון עליו השלום, אחד השחקנים הקבועים של קמרון, כחוקר הימי; גלוריה סטוארט המגלמת את הגרסה המבוגרת של רוז ומספרת הסיפור, שהייתה בת 87 בזמן הצילומים והועמדה לפרס שחקנית המשנה באותה שנה, מה שלכל הדעות הייתה מועמדות המשחק המבוזבזת ביותר של 1997 (סטוארט הייתה מועמדת יותר בזכות הקריירה הארוכה שלה שהחלה בשנות השלושים, מאשר על ההופעה הספציפית הזו שלא מצריכה ממנה שום דבר. זאת מועמדותה היחידה, והיא הלכה לעולמה ב-2010); בילי זיין כארוס הנאלח של רוז, והוא זוכה בתואר המפוקפק של ההופעה הגרועה ביותר בסרט; וגם קאת'י בייטס, פרנסס פישר, ברנרד היל בתפקיד הקפטן, ויקטור גרבר החמוד ועוד.

מה שמגבה היטב את הופעותיהם של השחקנים הראשיים ומטשטש את הפגמים של שחקני המשנה, הוא ההפקה של הסרט. ובאמת, מילים לא יתארו את מה שצוות קמרון בנה שם. הסטים לא הגיוניים בפאר שלהם (השחזור של חדרי הספינה וחדרי המכונות מרגיש אמיתי לחלוטין גם בצפייה עכשווית), התלבושות מדהימות, המוזיקה הקיטשית עובדת כמו קסם, והצילום עוצר נשימה. כל האחראים על המחלקות האלו גם אחזו בפסלון במהלך האוסקר ה-70, לכן יקבלו את הקרדיט המגיע להם ברשימת הזוכים בסוף הפרק. אין ספור שבחים צריכים להגיע גם לצוות עוזרי הבמאי של קמרון על בימוי הניצבים, וכמובן לצוות הפעלולנים של הסרט. זאת באמת אחת ההפקות המסובכות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ורק מישהו עם ביטחון בסדר גודל תנ"כי כמו קמרון יכול להאמין שהוא יצא מזה בשלום, ואשכרה להצליח.
כל זה מגיע לשיא של כמעט שעה בשלב טביעת הספינה. ואפילו יותר נקודתית, הרגע (שידענו שיגיע בגלל אותו שחזור שמוצג בהתחלה) בו חצי מהטיטניק ניצב אנכי מעל למים והספינה מתחילה להישבר, איפשהו בנקודת הזמן של שעתיים וחצי מתחילת הסרט. מדובר, ואני עומד מאחורי המשפט הזה לחלוטין, באחד משיאי הקולנוע באשר הם. גם על מסך גדול וגם על אלו הקטנים יותר, הסיקוונס בו הירכתיים של הטיטניק עולים מעל פני הים הוא כל כך מדהים, שאפילו המילה הזו קטנה עליו. בכלל, כל חלק האסונות בסרט האסונות של קמרון הוא לא פחות מפלאי, מותח, סוחף, ובהחלט מצליח להשכיח את העובדה שמדובר בסרט שלעיתים מרגיש ארוך כמו נצח ויום, עם דמויות שנלקחו מאופרות סבון כושלות, והשימוש הכי נצלני בילדים שראיתי מזה זמן רב.
לא, אני רציני. בכל פעם שצריך להוסיף מתח וחרדה לסיקוונס או לשוט, קמרון דוחף איזה ילד אומלל שבוכה, צורח, ננטש, טובע, קופא, נאבד, נחטף, נופל, או כל דבר אחר. הכי מעייף.

מבין כל 14 המועמדויות של הסרט, תסריט לא היה אחד מהם. לא שזה באמת הפתיע מישהו, אבל זה הפך את "טיטניק" לסרט הראשון מאז "צלילי המוסיקה" (1965) שזוכה באוסקר בלי תמיכת התסריטאים. נכון ל-2018 הוא גם האחרון שעשה זאת. לקמרון לא נראה שהיה אכפת מזה, כי כאמור הוא סיים את הטקס עם שלושה פרסים: העריכה, הבימוי והסרט. הוא היה הראשון והיחיד שהצליח לעשות את הטריפל הספציפי הזה. קמרון, אז בן 43, נחשב לאחד הקולנוענים פורצי הדרך בעיקר בזכות השימוש שלו באפקטים, שתמיד דחפו את הקולנוע קדימה והציעו לצופים משהו שהם לא ראו בעבר, כאשר השיא הוא כמובן קולנוע התלת-מימד שממנו אנחנו מקבלים כאב ראש עד היום.
הקריירה שלו התחילה בחסות רוג'ר קורמן עם סרט האימה "פיראנה 2" ב-1981. סרטו השני כבר סימן אותו כאחד הבמאים הבולטים, היה זה "שליחות קטלנית" הנפלא בשנת 1984. שנתיים לאחר מכן קיבל על עצמו לביים את סרט ההמשך "שובו של הנוסע השמיני" שבעיני ובעיני רבים אחרים הוא הטוב ביותר של מותג מפלצת החלל האהובה, המשיך משם ל"מצולות", "שליחות קטלנית 2: יום הדין" שהוא ללא צל של ספק אחד מסרטי האקשן/מד"ב הטובים ביותר בכל הזמנים, "שקרים אמיתיים" ב-1994, ולאחר "טיטניק" ועוד כמה סרטי תעודה, ביים את "אוואטר". כל סרטיו היו הצלחות קופתיות ענקיות, אך "טיטניק" ו"אוואטר" היו היחידים שהביאו אותו לאוסקר. כיום קמרון בעיקר מתעסק בעולם שהמציא לסרטו האחרון ומאיים עלינו בסרטי המשך לעלילות פנדורה כבר עשור. איכשהו, על אף הרקורד המדהים שלו, עדיין יש אנשים שסקפטיים לגביו ולגבי הפרויקטים העתידיים שלו. שיהיה להם לבריאות.

"טיטניק" ניצח בקלות את "סודות אל.איי" (סרט השנה שלי), "סיפורו של וויל האנטינג", "הכי טוב שיש" ו"ללכת עד הסוף" (השניים האחרונים הפכו את האוסקר ה-70 לאחד הבודדים בו מתמודדות שתי קומדיות לפרס הסרט הטוב ביותר, אם כי זה יקרה שוב בשנה הבאה). זוהי רשימה חזקה למדי, שרק מוכיחה ששנת 1997 הייתה אחת הטובות בתולדות הקולנוע. זאת השנה של "לילות בוגי", "משחקי שעשוע" המקורי של מיכאל האנקה, אחד הקומדיות הרומנטיות החשובות והטובות של כל הזמנים "החתונה של החבר שלי", "כביש אבוד" של דיויד לינץ', "Nil by Mouth" המדהים שביים גארי אולדמן, "ג'קי בראון", "גברים בחלל", "גברים בשחור" ו"הנסיכה מונונוקי". בנוסף ליצירות הגדולות האלו 1997 התהדרה גם ב"עימות חזיתי", "שאלה של אופי" המעולה שזכה באוסקר הסרט בשפה זרה של אותה שנה, "לרדוף אחרי איימי", "אינסומניה" המקורי, "אוסטין פאוורס" הראשון, "דוני בראסקו", "עצירת פתע", "קונטקט", "קופלנד", "סודותיה של איב", "המתיקות שאחרי", "האלמנט החמישי", "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנבר ו"לפרק את הארי" של וודי אלן. וזוהי רשימה חלקית בלבד.
ישראל שלחה לאוסקר את "עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז. באקדמיה התעלמו מאתנו שוב.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-70:
הסרט הטוב ביותר: ג'יימס קמרון וג'ון לנדאו – "טיטניק"
הבימוי הטוב ביותר: ג'יימס קמרון – "טיטניק"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ק ניקולסון – "הכי טוב שיש"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: הלן האנט – "הכי טוב שיש"
שחקן המשנה הטוב ביותר: רובין וויליאמס – "סיפורו של וויל האנטינג"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: קים בייסינג'ר – "סודות אל.איי."
התסריט המקורי הטוב ביותר: בן אפלק ומאט דיימון – "סיפורו של וויל האנטינג"
התסריט המעובד הטוב ביותר: בריאן הלגלנד וקרטיס הנסון – "סודות אל.איי"
הצילום הטוב ביותר: ראסל קרפנטר – "טיטניק"
העריכה הטובה ביותר: קונרד באף, ג'יימס קמרון, ריצ'רד א. האריס – "טיטניק"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פיטר לאמונט ומייקל ד. פורד – "טיטניק"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: דבורה לין סקוט – "טיטניק"
השיר הטוב ביותר: וויל ג'נינגס וג'יימס הורנר – "טיטניק" (ליבי ימשיך הלאה)
המוזיקה הדרמטית המקורית הטובה ביותר: ג'יימס הורנר – "טיטניק"
המוזיקה המחזמרית או הקומית המקורית הטובה ביותר: אן דאדלי – "ללכת עד הסוף"
הסאונד הטוב ביותר: גארי ריידסטורם, טום ג'ונסון, גארי סאמרס ומארק אולנו – "טיטניק"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: טום בלפורט וכריסטופר בוייס – "טיטניק"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: רוברט לגאטו, מארק לאסוף, תומס פישר ומייקל קנפר – "טיטניק"
האיפור הטוב ביותר: ריק בייקר ודיויד לירוי אנדרסון – "גברים בשחור"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: מייק ואן דים – "שאלה של אופי" (הולנד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: רבי מרווין הייר וריצ'רד טרנק – "הדרך הארוכה הביתה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: דונה דואי וקרול פסטרנק – "סיפור של החלמה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: יאן פינקווה – "המשחק של ג'רי"
הסרט הקצר הטוב ביותר: כריס טאשימה וכריס דוניהו – "אשרות ומעלות"
פרס מיוחד: סטנלי דונן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "הפצוע האנגלי" (1996)
42. "סוף השבוע האבוד" (1945)
43. "גברת מיניבר" (1942)
44. "רוקד עם זאבים" (1990)
45. "טיטניק" (1997)
46. "טום ג'ונס" (1963)
47. "לב אמיץ" (1995)
48. "תנאים של חיבה" (1983)
49. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
50. "העוקץ" (1973)
51. "גראנד הוטל" (1932)
52. "מרטי" (1955)
53. "ג'יג'י" (1958)
54. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
55. "המרד על הבאונטי" (1935)
56. "הדירה" (1960)
57. "גנדי" (1982)
58. "המלט" (1948)
59. "פאטון" (1970)
60. "מרכבות האש" (1981)
61. "סימארון" (1931)
62. "תהלוכה" (1933)
63. "זיגפלד הגדול" (1936)
64. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
65. "ברודווי מלודי" (1928)
66. "החיים של אמיל זולא" (1937)
67. "אמריקאי בפריז" (1951)
68. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
69. "הולך בדרכי" (1944)
70. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)