• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 67: "פורסט גאמפ" (1994)

19 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי

אחרי שלושה טקסים רצופים בהם זכו סרטים שחקרו את הצדדים האפלים והאלימים ביותר בבני האדם ("שתיקת הכבשים", "בלתי נסלח", "רשימת שינדלר"), האוסקר ה-67 ברח הכי רחוק שאפשר מכך. יכול להיות שזה קשור לכניסתו של ביל קלינטון לבית הלבן בינואר 1993, ששברה רצף רפובליקני וגרמה להוליווד תחושת אופטימיות ופטריוטיות סוחפת, אולי סתם נמאס להם מהדיכאון, אבל זוכה האוסקר של 1994, "פורסט גאמפ" (Forrest Gump), שזכה בשישה אוסקרים מתוך כמות מרשימה של 13 מועמדויות, הוא ההפך הגמור מהרצף שקדם לו.
בטקס פרסי הקולנוע של MTV ב-1994, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר "ספרות זולה". קוונטין טרנטינו עלה לבמה, הסתכל על פסל הפופקורן המוזהב שבידו, פנה לקהל ואמר: "אתה הולך לטקסי פרסים במשך שנה שלמה, אתה שוב ושוב מפסיד ל'פורסט גאמפ"… מה עליך לעשות? לבוא לפרסי הקולנוע של MTV. תודה!"
טרנטינו התייחס לכך בהומור, אבל אין ספק שהיה שם גרעין של תסכול. "פורסט גאמפ" סחף את עונת הפרסים של 1994, משאיר אבק למתחריו, בינהם יצירת המופת המשפיעה וזוכת דקל הזהב של טרנטינו. "פורסט גאמפ" חטף את פרסי גלובוס הזהב, ה-NBR, וגם איגודי הבמאים, התסריטאים, העורכים והמפיקים. הוא אפילו זכה בפרס הסאטורן, האוסקר של סרטי האימה/פנטזיה/מד"ב, כסרט הפנטזיה של השנה. עזבו, אל תכנסו לזה.
בנוסף לאלו, הסרט היה גם להצלחה קופתית ענקית (בשנת יציאתו ניצב בראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב, עוקף את "מלך האריות", "שקרים אמיתיים", "טיפשים בלי הפסקה" ו"ספיד", בין היתר), הפסקול שלו היה לאחד הנמכרים ביותר באותה שנה, וכבר בסמוך ליציאתו הוא הביא כמה ציטוטים – כמו "החיים הם כמו קופסת שוקולדים", "stupid is as stupid does", "רוץ, פורסט, רוץ", "אני אולי לא האדם החכם ביותר, אבל אני יודע מה זאת אהבה", "וזה כל מה שיש לי לומר בנושא" – שמוכרים גם לאלו שמעולם לא צפו בו. כשהגיע לטקס האוסקר ה-67, היה ברור שהוא הולך לשלוט באודיטורים.

אז כן, על אף רשימת הסרטים הנהדרת שהרכיבה את מועמדי 1994, ל"פורסט גאמפ" לא הייתה שום תחרות. אמנם כבר אז היה ברור ומובן ששני מתחריו העיקריים, "חומות של תקווה" וסרט הפולחן "ספרות זולה", הם סרטים טובים ממנו, אבל זה לא שינה דבר. הניצחון של "פורסט גאמפ" לא רק שהיה מוחלט, לדעתי אם הטקס הזה יתקיים שוב, שום דבר לא ישתנה. על אף שמקומו בקאנון נמוך מאלו שהוזכרו, זהו סרט שקשה לעמוד בפניו, שעדיין עובד נפלא, ושמנגן על מקומות רגשיים שלשתי יצירות המופת האחרות פשוט אין יכולת להביס, בטח ובטח לקהל אמריקאי, שהסרט הזה מסכם בשבילו שלושים שנות היסטוריה אמוציונליות לחלוטין. מעבר ל"חומות של תקווה" ו"ספרות זולה", שני המתמודדים האחרים בקטגורית הסרט הטוב ביותר היו "חידון האשליות" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת", גם הם אהובים ומוצלחים, מה שהופך את קטגורית הסרט הטוב ביותר של 1994 לאחת הטובות ביותר אי פעם, אפילו שכמה סרטים נהדרים אחרים לא זכו למועמדות – בניהם "אד ווד" (עם שתי מועמדויות ושתי זכיות), "ליאון", "שלושת הצבעים: אדום" (מועמד לפרסי הצילום, הכתיבה והבימוי), "קליעים מעל ברודווי" (מועמד לשבעה פרסים כולל בימוי, תסריט וזכייה בפרס שחקנית המשנה) ו"מלך האריות" (זוכה פרס המוזיקה והשיר). עוד סרטים אהובים מאותה שנה יוזכרו, כמיטב המסורת, בסוף הפרק.

הפרק ה-67 מסמן נקודת מפנה אישית בפרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר. ב-1994 הייתי בן 11, התחלתי ללכת לקולנוע באופן קבוע, ופיתחתי את אובססיית האוסקרים שלי. זה אומר שהחל מהשנה הזו, כבר עקבתי אחרי המרוצים השנתיים, וראיתי את הסרטים בזמן אמת כך שהייתי מעורב רגשית, לעיתים יותר מדי. זה יעניק, יש להניח, וייב קצת שונה לפרקים מעכשיו והלאה.
"פורסט גאמפ" הוא בעצם זוכה האוסקר הראשון שראיתי בקולנוע. זה היה בכיתה ו'. הוא הדהים אותי לגמרי והחזיק מעמד שנה עם תואר "הסרט האהוב עלי בכל הזמנים" עד שהגיע "החשוד המיידי". שנה לאחר מכן "אפוקליפסה עכשיו" נכנס לתמונה, ולכן מצעד המבוכה המתבגר הזה שלי הפסיק. מאז אותה צפייה קולנועית ב"פורסט גאמפ" לא באמת ראיתי אותו שוב באופן מסודר, והייתי מאוד מסוקרן לראות האם הוא באמת עובד. כפי שהסגרתי בפסקה הקודמת, זה בהחלט המצב. כמובן שגם אני הייתי מצביע ל"ספרות זולה" באותו האוסקר, אבל באמת שאין שום דבר בעייתי או מביך בזכייה שקרתה בסופו של דבר. כיום יש איזושהי נטייה ליפול על הסרט הזה, ואודה שאפשר גם להבין למה, אבל אני עדיין חושב שאנשים קצת קשוחים אתו מדי.

התסריט של אריק רות' מבוסס על רוב ספרו של ווינסטון גרום שיצא לאור בשנת 1986. הוא מביא את כרוניקת חייו, משנות החמישים של המאה העשרים ועד תחילת שנות השמונים, של פורסט גאמפ, בחור מהעיירה גרינבו שבאלבמה, שגדל בבית ענק עם אמו החד-הורית. גאמפ נולד עם מנת משכל נמוכה מאוד מהממוצע וגב עקום, אבל עם לב גדול ונאיביות של גור כלבים, והסרט לוקח אותו דרך כל הרגעים הגדולים של אמריקה, ומספר על הפיכתו של גאמפ לאחד האנשים העשירים והמצליחים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

אחד הדיונים הבולטים לגבי "פורסט גאמפ" היא על מהותו. האם מדובר בסאטירה נשכנית על האומה האמריקאית, בה אפילו בחור שלא לגבי התפתח מנטאלית עד הסוף יכול להפוך להיות סיפור הצלחה, או שמא בעצם מדובר בדרמה סנטימנטלית על גבול הקיטש, שמספרת לנו סיפור אגדה נעים על כמה העולם הזה נהדר, ובו כל אחד יכול להצליח רק אם ליבו במקום הנכון? לדעתי התשובה הזו איננה חד משמעית, אבל בצפייה העכשווית שלי בסרט הרגשתי ש"פורסט גאמפ" נוטה הרבה יותר לכיוון האופציה השנייה.
הצלחתי לספור בו שלוש פעמים בהן באמת יש סאטירה עוקצנית, ובסרט שמתפרש על פני שעתיים ורבע, זה לא הרבה. הרגעים הנשכניים בסרט הם בעיקר מילוליים. הראשון הוא כאשר גאמפ מספר שכל מה שהיה צריך לעשות כדי לקבל תואר אקדמי הוא לרוץ על מגרש הפוטבול במשך חמש שנים, מה שכמובן מוציא את הרוח מעולם הלימודים הגבוהים; השני הוא כאשר גאמפ מצטרף לצבא ונחשב לסוג של עילוי רק בגלל שהוא פשוט עושה מה שאומרים לו ולא חושב קדימה אפילו פעם אחת. אל שני אלו כמובן מצטרף הרגע הכי עוקצני בסרט, שהוא כמובן סיקוונס הריצה שמגיע בחלקו האחרון של הסרט. גאמפ, עצוב בעקבות נטישה נוספת של אהובת לבו ג'ני ("פורסט גאמפ" פתח את רצף הזכיות הרומנטי הארוך ביותר באוסקר, שהסתיים ב-1998, המעניק את פרס הסרט הטוב ביותר לסרטים בהם אהבה היא המניע העיקרי של הדמות הראשית), פשוט מתחיל לרוץ. הוא רץ ימים ארוכים בלי סיבה אמיתית, אבל זה לא מונע מאנשים אחרים לראות את ריצתו כאקט הפגנתי, והוא הופך להיות מנהיג. עוד ועוד אנשים מתחילים להצטרף אליו לריצתו, עוקבים אחריו באיזורים הלא מיושבים של אמריקה, ומתייחסים אליו כאל סלבריטי ומוביל דעה, למרות שממש אין לו אחת. במהלך הריצה, גאמפ מגדל זקן ושיער ארוך, שכמובן גורם לו להראות כמו הגרסה הספורטיבית של ישו, ובשלב הזה הסרט מציג את הדת הנוצרית כמשהו כל כך אקראי ולא מבוסס, שזה די מפתיע שאף אחד לא התרגז על העניין בזמן יציאת הסרט. כאשר לגאמפ נמאס לרוץ, הוא עוצר, מסתובב לקהל עוקביו ואומר "אני עייף. אני חושב שאלך הביתה עכשיו" ומותיר אותם לבדם. "עכשיו מה עושים?" שואל אחד הרצים אבל לא מקבל תשובה. תייגו זאת כשאלה קיומית.

לעומת זאת, שאר הסרט מוצף בצבעים סנטימנטליים ומתוקים, כך שגם אם יש בעלילת "פורסט גאמפ" אלמנטים סאטירים אחרים, הם מוטבעים בתוך הניסיון של הסרט לרגש. בעיני אין ספק שזאת המטרה המרכזית של הסרט: לעורר אמוציות, לא מחשבה. ככזה, הוא בשום אופן לא יכול להיות סאטירה. אפילו קטעי הקרבות במלחמת ויטנאם מעוצבים כמו קומדיה קלילה. איפה ויטנאם של "פורסט גאמפ" ואיפה זו של "פלאטון" או "מטאל ג'אקט"? זה עוד משהו שמוכיח שהסרט הזה נתפס חזק מאוד לנקודת המבט של הגיבור, ומייצר הזדהות רגשית שאנחנו אמורים לחוות, בשונה מלהגיב אליה אינטלקטואלית. דוגמא לאיך אפשר לעשות את זה אחרת אפשר למצוא ב"להיות שם" של האל אשבי משנת 1979. זה פחות או יותר אותו סיפור, רק ששם הסאטירה (ובסוף הסרט, גם עקיצה על נצרות) היא המנוע המרכזי, בשונה מזוכה האוסקר של 1994.
האמת היא שזה לא באמת מפתיע אם נזכרים מי האנשים שעומדים מאחורי הסרט הזה. התסריטאי אריק רות' הוא כותב מיומן שיודע לספר סיפור, אבל לרוב הדברים אצלו נשארים על פני השטח בלי יותר מדי סאבטקסט. לאחר הזכייה על "פורסט גאמפ" הוא יהיה מועמד לאוסקר שוב שלוש פעמים, בזכות "המקור" (התסריט הכי טוב שלו), "מינכן" ו"המקרה המוזר של בנג'מין באטון" שבנוי ומתנהל בדיוק כמו הסרט שהעניק לו את האוסקר היחיד שלו. במאי הסרט הוא רוברט זמקיס, בן טיפוחיו של סטיבן ספילברג (עוד במאי סנטימנטלי ואוהב אדם), שאת מקומו בתרבות הפופולרית הרוויח ביושר רב בזכות טרילוגיית "בחזרה לעתיד" ו"מי הפליל את רוג'ר רביט?".
לפני "פורסט גאמפ" זמקיס דווקא הוכיח שהוא יכול להיות מרושע וארסי אם הוא רוצה, כאשר ביים את אחת הקומדיות הנשכניות ביותר על הוליווד, "המוות נאה לה" האהוב עלי במיוחד. אבל זה לא סרט שמאפיין, בעיני, את שאר הקריירה שלו. "פורסט גאמפ", נחשב לנקודת השיא שלו. לאחר מכן ביים את "קונטקט" שזכה להערכה מאוחרת יחסית, את "להתחיל מחדש" שהחזיר אותו לשתף פעולה עם טום הנקס, ואז עבר לעולם ה-motion capture עם סרטים שניסו את הטכנולוגיה החדשה ברמת איכות משתנה, כמו "רכבת לקוטב", "בייוולף" ו"סיפור חג המולד". הוא חזר לעשייה קולנועית מסורתית עם "הטיסה" המצוין, ושני מפחי הנפש "על חבל דק" ו"בעלי ברית".
זמקיס הוא במאי טוב מאוד כשיש לו תסריט חזק, אבל סאבטקסט וניאונסים הם ממש לא הדבר שהכי מעניין אותו בסיפורים שהוא רוצה לספר. לכן ישנה איזו התנגשות בין המהות הסאטירית של "פורסט גאמפ" לדרך הבימוי של זמקיס, אבל זה רק הופך את הסרט להרבה יותר מעניין.

בעיני "פורסט גאמפ" הוא סרט משמעותי מאוד בהקשר של האוסקר, ועל כן גם לקולנוע האמריקאי באופן כללי, כי הוא סימן כיוון חדש בכל מה שקשור לקשר בין אפקטים ו"סרטי איכות". אפשר לראות את זה באופן מאוד מעניין בתולדות הקטגוריה הזו.
תחום האפקטים המיוחדים באוסקר עבר גלגולים רבים מאז 1928. הוא התחיל כפרס על עבודה הנדסית, המשיך כפרס על עבודת אפקטי מצלמה וסאונד במהלך שנות הארבעים, בשנות השישים התפצל מהסאונד והפך לפרס "האפקטים הויזואלים" שכללה לרוב שני מעומדים בלבד, במהלך שנות השבעים חזר להיות פרס מיוחד ולא תחרותי, מה שהשתנה באיזור "מלחמת הכוכבים", הסרט שפתח עידן חדש של אפקטים בהוליווד. מאז הפיכת הקטגוריה לזו שאנחנו מכירים במתכונתה הנוכחית ועד 1994, רק "מלחמת הכוכבים", "אי.טי." ו"שודדי התיבה האבודה" היו מועמדים גם לאפקטים (וזכו) וגם לפרס הסרט (והפסידו). "פורסט גאמפ" הוא בעצם הסרט הראשון שזכה בשני הפרסים האלה, ושידך בין מה שנתפס כ"סרט אפקטים" ל"דרמה לקהל בוגר". האפקטים של "פורסט גאמפ" היו בעיקר החדרתו של השחקן טום הנקס לתוך קטעי ארכיון נעים מההיסטוריה של ארצות הברית (כמו שעשה וודי אלן ב"זליג" לפניו), ומחיקת רגליו של השחקן גארי סיניס המגלם חייל משוחרר שאיבד את גפיו בויטנאם.
השוני בתפישת החלוקה בין "אפקטים" ו"איכות" נראה באופן מאוד ברור מאז פריצת הדרך המחשבתית שיצר "פורסט גאמפ". מאותו הרגע כבר לא הייתה הפרדה, וראינו איך קטגורית האפקטים הולכת יד ביד עם פרס הסרט הטוב ביותר, לרמה שכיום ההימור הכי בטוח לזוכה האפקטים, הוא סרט שגם מועמד לפרס הסרט (בין השנים 2008 ל-2013, כל זוכי האפקטים היו מועמדים לפרס הסרט). בשנה שלאחר "פורסט גאמפ", שני המועמדים לפרס האפקטים גם היו מועמדים לפרס הסרט ("בייב" ו"אפולו 13"), ומשם זה כבר היה עניין של מה בכך – "טיטניק", "גלדיאטור", "שר הטבעות: שיבת המלך" זכו בשתי הקטגוריות, וסרטים מובילים אחרים במרוץ לפרס הסרט היו סרטי אפקטים מובהקים: "המקרה המוזר של בנג'מין באטון", "אוואטר", "מחוז 9", "התחלה", "הוגו", "חיי פיי", "כוח משיכה", "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"להציל את מארק וואטני".
אני מאמין ש"פורסט גאמפ" היה הסרט שהביא לכך.

אבל עם כל הכבוד לאוסקר, לאפקטים ולזמקיס, אחת הסיבות המרכזיות לכך ש"פורסט גאמפ" היה הצלחה ענקית הוא טום הנקס בתפקיד הראשי. שנה לפני כן, הנקס הוכיח לראשונה שהוא לא רק מצטיין בתחום הקומי (מועמדותו הראשונה לאוסקר הייתה על "ביג"), אלא גם שחקן דרמטי אדיר, כאשר זכה באוסקר על "פילדלפיה". "פורסט גאמפ" העניק לו את האוסקר השני שלו, והפך אותו לחמישי בתולדות האוסקר שזוכה בשני פרסי משחק ברציפות (אחרי ספנסר טרייסי, לואיז ריינר, קתרין הפבורן וג'ייסון רוברדס). על אף שהתחרות באותה שנה הייתה לא פשוטה, בטח לא למישהו שזכה ממש שנה לפני כן, וכללה ענקים כמו פול ניומן ("לא פראייר של אף אחד"), מורגן פרימן ("חומות של תקווה"), נייג'ל הות'ורן ("טירופו של המלך ג'ורג'") והקאמבק האהוד של ג'ון טרבולטה ("ספרות זולה"), לא נראה לי שהיה מישהו שהימר נגד הנקס.
האמת היא שמגיע לו ויותר מזה. אני לא בטוח עד כמה ההופעה הזו הייתה מחובקת בעולם הפוליטקלי קורקט של היום, אבל אם להניח את זה בצד, הנקס, אז בן 39, נותן באמת הופעה אדירה, לדמות משנות העשרה שלה ועד סוף שנות השלושים. הוא מעביר דמות אמינה ואהודה, מצליח לקלוע מדהים לכל הביטים הקומיים, ולקראת הסוף יש סצנה אחת (לא אסתכן בספויילרים, אז רק אומר שאני מדבר על המפגש הראשון בין גאמפ לדמות שמגלם היילי ג'ואל אוסמנט, חמש שנים לפני המועמדות לאוסקר על "החוש השישי"), שגורמת לי לפרוץ בבכי מהזיכרון בלבד. הנקס היה מועמד פעמיים נוספות לאחר מכן, עם "להציל את טוראי ראיין" ו"להתחיל מחדש", ולאחרונה איכשהו מפספס מועמדויות גם על הופעות ראויות בהחלט כמו "קפטן פיליפס", "להציל את מר בנקס", "גשר המרגלים" ו"סאלי".
מועמד המשחק הנוסף מ"פורסט גאמפ" היה גארי סיניס בתפקיד לוטננט דן. גם קטגורית שחקן המשנה הייתה צפופה אש באותה שנה, אבל סיניס לא נפל מאף אחד ממתמודדיו. זו עדיין מועמדותו היחידה לאוסקר של השחקן הענק הזה. שלוש שנים לאחר מכן זכה בפרס האמי על המיני-סדרה "ג'ורג' וואלאס". כיום הוא מופיע בעיקר בטלוויזיה.
באופן מפתיע למדי, אף אחת משתי השחקניות של הסרט לא הצליחה להגיע לכדי מועמדות. לא סאלי פילד בתפקיד אמו האוהבת של פורסט, ולא רובין רייט המגלמת את ג'ני, אהובת ליבו שמשפיעה על כל מהלך חייו. פילד כבר הייתה בוגרת שני אוסקרים בשלב הזה, אבל רייט לא רק שלא קיבלה תהודת פרסים בזכות הופעתה האהובה ב"הנסיכה הקסומה" שמונה שנים לפני כן, היא לא הצליחה לשכנע את האקדמיה להצביע לה על אף מועמדויות לפרסי גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים. היום היא חידשה את מעמדה עם הסדרה "בית הקלפים" שמביאה אותה כל שנה למועמדי האמי, והופעתה בשוברי הקופות "וונדר וומן" ו"בלייד ראנר 2049".

בעולם המושלם שלי, חמשת המועמדים לאוסקר 1994 היו "חידון האשליות", "חומות של תקווה", "ליאון", "ספרות זולה" והסרט שזכה בפרס הסרט בשפה זרה של אותה שנה, "שמש בוגדנית". מעבר לסרטים שכבר הוזכרו במהלך הפרק, צריך לתת גם מקום של כבוד ל"נל", "חלומות כדורסל", סרט הביכורים של דני בויל "חברים לרצח", "הקפיצה הגדולה", גרסת קנת' בראנה של "פרנקנשטיין", "העורב", "המסיכה", "אייס ונטורה", "מוכרים בלבד", "מציאות נושכת", "רוצחים מלידה", "רוחות של תשוקה", אחת מפסגותיו של ג'ון קרפנטר "בלוע הטירוף", "פרדי קרוגר: הסיוט האחרון", "הרפתקאותיה של פרסילה, מלכת המדבר", "נהר פרא" שעשה ממריל סטריפ כוכבת אקשן, "יצורים שמימיים" שהכיר לעולם את קייט ווינסלט והביא למועמדותו הראשונה לאוסקר של פיטר ג'קסון (תסריט מקורי), "ראיון עם הערפד", "הלקוח" ו"אמא סדרתית".
ישראל שלחה את זוכה האופיר של אותה שנה, "שחור" מאת שמואל הספרי, אך למרבה הצער הוא לא זכה למועמדות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-67:
הסרט הטוב ביותר: וונדי פיינרמן, סטיב טיש וסטיב סטארקי – "פורסט גאמפ"
הבימוי הטוב ביותר: רוברט זמקיס – "פורסט גאמפ"
השחקן הראשי הטוב ביותר: טום הנקס – "פורסט גאמפ"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'סיקה לאנג – "שמיים כחולים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מרטין לנדאו – "אד ווד"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דיאן וויסט – "קליעים מעל ברודווי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: קוונטין טרנטינו ורוג'ר אייברי – "ספרות זולה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אריק רות' – "פורסט גאמפ"
הצילום הטוב ביותר: ג'ון טול – "רוחות של תשוקה"
העריכה הטובה ביותר: ארתור שמידט – "פורסט גאמפ"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: קן אדם וקרולין סקוט – "טירופו של המלך ג'ורג'"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ליזי גרדנר וטים צ'פאל – "הרפתקאותיה של פרסילה, מלכת המדבר"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: האנס זימר – "מלך האריות"
השיר הטוב ביותר: אלטון ג'ון וטים רייס – "מלך האריות" (האם אתה חש באהבה הלילה?)
הסאונד הטוב ביותר: גרג לנדייקר, סטיב מסלאו, בוב בימר ודיויד מקמיליאן – "ספיד"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: סטיבן האנטר פליק – "ספיד"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: קן רלסטון, ג'ורג' מרפי, סטיבן רוזנבאום ואלן הול – "פורסט גאמפ"
האיפור הטוב ביותר: וי ניל, ריק בייקר ויולנדה טוסיינג – "אד ווד"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ניקיטה מיכאלקוב – "שמש בוגדנית" (רוסיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: פרידה לי מוק וטרי סאנדרס – "מיה לין: חזון ברור וחזק"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: צ'רלס גוגנהיים – "זמן לצדק"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אליסון סנואדן ודיויד פיין – "יום הולדת לבוב"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פיטר קפאלדי ורות' קנלי-לטס – "אלו חיים נפלאים של פרנץ קפקא"
פרס מיוחד: מיכאלנג'לו אנטוניוני
פרס מפעל חיים: קלינט איסטווד
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: קווינסי ג'ונס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "סוף השבוע האבוד" (1945)
42. "גברת מיניבר" (1942)
43. "רוקד עם זאבים" (1990)
44. "טום ג'ונס" (1963)
45. "תנאים של חיבה" (1983)
46. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
47. "העוקץ" (1973)
48. "גראנד הוטל" (1932)
49. "מרטי" (1955)
50. "ג'יג'י" (1958)
51. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
52. "המרד על הבאונטי" (1935)
53. "הדירה" (1960)
54. "גנדי" (1982)
55. "המלט" (1948)
56. "פאטון" (1970)
57. "מרכבות האש" (1981)
58. "סימארון" (1931)
59. "תהלוכה" (1933)
60. "זיגפלד הגדול" (1936)
61. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
62. "ברודווי מלודי" (1928)
63. "החיים של אמיל זולא" (1937)
64. "אמריקאי בפריז" (1951)
65. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
66. "הולך בדרכי" (1944)
67. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)