• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״בעלי ברית״, סקירה

25 בנובמבר 2016 מאת עופר ליברגל

ניכר כי הבמאי רוברט זמקיסבחזרה לעתיד״, ״פורסט גאמפ״, ״קונטקט״ ולאחרונה ״על חבל דק״) אוהב במיוחד קולנוע, בעיקר מן התקופה הקלאסית. רבים מסרטיו הם יותר חגיגה של הסגנון ההוליוודי הישן יותר מכל דבר אחר, כולל ניסיון להידמות. קשה שלא להעריך סוג כזה של אהבה לקולנוע, ואין ספק כי הבמאי אחראי לכמה מן הסרטים היותר זכורים מהשנים האחרונות של המאה שעברה. אבל לפעמים התחושה היא כי לא תמיד הסגנון בסרטיו זוכה לעיגון מספק ברמת התוכן. בסרטיו האחרונים, התחושה היא שההקפדה על התסריט היא לא מה שהייתה פעם, דבר אשר גם פוגם בהנאה ממופע הראווה הקולנועי. הדבר בולט במיוחד בסרטו החדש, ״בעלי ברית״ (Allied), שאמנם ממשיך להפגין אהבה לקולנוע ומודעות עצמית, אך יש בו גם משהו מאוד לא מאוזן, אשר הופך אותו לאחד מן הסרטים החלשים ביותר בפילמוגרפיה של הבמאי.

למעשה, מדובר בסרט אשר שני החצאים שלו שונים למדי באופי שלהם, והניסיון לייצר טון אחיד פוגע בכל אחד מהם ומונע מהם לממש את הפוטנציאל. חלקו הראשון של הסרט הוא סוג של קומדיית פעולה על מרגלים בקזבלנקה בימי מלחמת העולם השנייה. בראד פיט מגלם טייס ומרגל קנדי בשם מקס. הוא מוצנח למרוקו במטרה לעזור למחתרת האנטי-נאצית. במסגרת הזהות הסודית שלו, עליו להעמיד פנים כי הוא נשוי לאשת מחתרת צרפתייה בשם מריאן, אשר מגולמת בידי מריון קוטיאר. על השניים לייצר אמון בקרב אנשי ממשל וישי במקום במטרה להתנקש בבכיר גרמני.

חציו השני של הסרט עדיין קשור בעולם הריגול, אולם הוא כבר מתרחש על אדמת אירופה והטון שלו יותר מכוון יותר לדרמה ולמתח. זמקיס והתסריטאי סטיב נייט (כותב שלרוב יוצר תסריטים שזקוקים למגע של במאי יצירתי) מנסים לייצר זרימה טבעית בין שני החלקים, אבל יש בכך משהו חורק – החלק הראשון של הסרט לא מספיק מצחיק והחלק השני לא מספיק אמין, או לא אמין בכלל. דומה כי לא מעט אלמנטים בסרט הוכנסו באופן בוטה ולא מנומק. למשל, לגיבור יש אחות לסבית מחוץ לארון. יש שתי סצנות בהם מתקיים ניסיון לשלב אותה בעלילה, אבל ניתן היה להיפטר ממנה מבלי להפסיד דבר. להפך – הדבר היה גורם לסרט לנוע בקצב מעט יותר מהיר, ונדמה כי מהירות היא מצרך מבוקש בסרט זה.

סרט אשר מתרחש בקזבלנקה בשנת 1942 יכלול מן הסתם מספר מחוות לסרט ההוליוודי הגדול אשר קרוי על השם העיר. אך ״בעלי ברית״ לא מסתפק במספר מחוות, ומנסה לאזכר את הסרט הנודע של מייקל קורטיז כמעט בכל דרך אפשרית, גם כאשר העלילה מזמן נדדה למחוזות אחרים. על פניו, אין דבר רע בסרט אשר מתכתב באופן ישיר עם סרט בודד. למשל, לפני כשנתיים יצר הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד את הסרט ״פיניקס״  – דרמה על סיום מלחמת העולם השנייה שהייתה כולה רדופה על ידי הרוח של ״ורטיגו״, סרט אותו פצולד פירש מחדש וטען במשמעות נוספת. לעומת זאת, המחוות של ״בעלי ברית״ ל״קזבלנקה״ נראות כמו קריצה לחובבי טריוויה קולנועית, ולא כמשהו בעל אמירה מגובשת. למעשה, הן רק מחזקות את התחשה כי הסרט של זמקיס מנסה להנות מן השעשוע הקולנועי, אבל אין לו אמירה של ממש לגבי מוסר, מלחמה או אהבה. הסרט הישן יותר היה גם הוא חגיגה של קולנוע לא אמין במיוחד, אבל היה לו מסר הומני ורומנטי נוקב כמעט בכל סצנה.

עוד דבר שהפך את הסרט הוותיק לנצחי הוא הכימיה בין שני הכוכבים. במקרה של ״בעלי ברית״, למרות השמועות על רומן מחוץ למסך בין פיט לקוטיאר, על המסך הרומן ביניהם נראה חורק וקצת נטול יצר. ייתכן וזה נובע מכך ששני השחקנים נמצאים מחוץ לאזור הבטוח שלהם: קוטיאר היא שחקנית נהדרת בסרטים צרפתיים, אבל בכל פעם שהיא נדרשת לדבר באנגלית רמת האמינות והקסם שלה צונחות. אולם, האנגלית של השחקנית הצרפתייה נשמעת מבריקה לעומת הצרפתית החורקת של פיט. אמנם נאמר בסרט כי הניסיון שלו לחקות מבטא של יליד פריז רחוק משלמות, אבל גם עבור מי שמתקשה להבין צרפתית, קל לראות כי פיט מרגיש בטוח בעודו מדבר את השפה בערך כפי שדמותו ב״ממזרים חסרי כבוד״ הרגישה ביטחון בידע שלה באיטלקית. שני הכוכבים היו אמורים להיות הנשק העיקרי של הסרט, אבל דומה כי שניהם די מנוטרלים בתפקיד אשר חושף את נקודת התרופה שלהם כאמנים, גם בלי קשר להבדלי השפה. המשחק שלהם נראה לא טבעי, דבר אשר מעצים את הגיחוך של החלקים הלא הגיוניים בתסריט. בגלל שיש לא מעט רגעים כאלו, ״בעלי ברית״ הופך מהר מאוד לסרט שקל יותר לצחוק עליו מאשר לצחוק ממנו.

מדובר בסרט מופרך, אבל לא בסרט נטול איכויות, בעיקר למי שמוכן מראש לוותר על אמינות. יש בו שני קטעי פעולה וסצנת אהבה אחת שהם די חגיגה של פאר קולנועי, כפי שזמקיס מסוגל לייצר. מצד שני, מדובר בסרט שכל הזמן שם לעצמו רגליים, וגם את רגעי השיא שלו הוא עוטף בבחירות אמנותיות שהולכות רחוק מדי. או אולי בעצם, לא רחוק מספיק – יש כאן בסיס לקומדיה מטורפת נהדרת, או לדרמת מוסר קורעת לב. אני מאמין כי ניתן לשלב בין הנטיות הסותרות, אך מדובר במלאכה קשה במיוחד שהסרט הזה לא עמד בה.

allied2

השאר תגובה