• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 59: "פלאטון" (1986)

1 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

בשנת 1986 חזרה המלחמה לאוסקר בפעם האחד-עשרה (בעצם 12, אם אתם סופרים את "שנות חיינו היפות ביותר"), ולראשונה מאז 1978 בה זכה "צייד הצבאים". כמוהו, גם הזוכה ה-59 של האוסקר, "פלאטון" (Platoon. לא להתבלבל עם זוכה האוסקר של 1970, "פאטון") עסק במלחמת ויטנאם, אבל הפעם המצב היה קצת שונה.
"פלאטון", על כל השעתיים שלו, מתרחש באופן בלעדי בחזית, בשטח האויב. אין חופשות הביתה, אין פרידה מההורים, אין פלאשבקים לימים בהם רצנו בשדות ולנערות שהשארנו בעיר, כלום. 120 דקות של מלחמה בלתי פוסקת, זיעה, חרקים, נפילות, יריות, פצעים, איבוד שליטה, איבוד שפיות, זעקות שבר ואימה אנושית בלתי נתפסת.
האוסקר, כך כבר ראינו עד כה ועוד נראה בהמשך, לא נורא אוהב סרטים עוכרי שלווה במיוחד. עגומים כן, עצובים אולי, אבל משהו ברמה אינטנסיבית כמו זה של "פלאטון" לא ראינו עדיין. זה באמת זוכה האוסקר הכי קשה לצפייה עד כה, ואולי אי פעם. זו בחירה מרתקת של האקדמיה, בעיקר כי היא מאוד שונה מהסרטים שבאו בסמוך אליו. בשנתיים האחרונות זכו שתי הפקות ענק תקופתיות, "אמדאוס" ו"זיכרונות מאפריקה", ובשנה שלאחר סרט המלחמה הזה זכתה הפקת ענק תקופתית נוספת, "הקיסר האחרון". "פלאטון" בולט בשונותו בכל מה שקשור לאוסקרי האייטיז עד הגעתו. לצורך העניין, על פי הרצף הנוכחי, "המשימה" זוכה פרס דקל הזהב בקאן, או "זיכרונות אהבה מפירנצה" שהיו מועמדים לצדו, נראים כזכיות הגיוניות הרבה יותר. שני הסרטים האחרים שהשלימו את חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר היו "חנה ואחיותיה" של וודי אלן, ו"ילדים חורגים לאלוהים" שהיה בשנת 1986 למועמד הראשון לפרס הסרט שבוים על ידי אישה, רנדה היינס. היא כמובן לא הייתה מועמדת לפרס הבימוי, כי בואו נרגע עם כל הפמיניזם הזה שנייה, בסדר? זה בכל זאת האוסקר.
האמת שמי שהחליף אותה בקטגורית הבימוי היה דיויד לינץ' עם "קטיפה כחולה", אז מבחינתי באמת אין פה תלונות.

"פלאטון" הוא סיפורה של מחלקה אמריקאית בויטנאם, המסופרת לרוב דרך עיניו של רב"ט צעיר, כריס (צ'רלי שין). לסרט אין תסריט בנוי כפי שאנחנו מורגלים, אין מערכות מסודרות או נראטיב של דבר-המוביל-לדבר, אלא כרוניקה של חודשים ארוכים בשטח האויב, כאשר כל מה שקשור לשפיות הולך ומתפוגג באוויר הלח. לדעתי הסרט יכול להיחשב מין גרסה מודרנית לספרו של וויליאם גודלינג, "בעל זבוב". גם הפעם מדובר בחבורת גברים שנמצאים באיזור פראי, עם חוקים שהם ממציאים לעצמם, והסרט מראה איך במהרה מתחלק העולם לטוב ולרע, וכל האנשים שנמצאים בסביבה בוחרים בשלב כלשהו צד, ומתחלקים למחנות של אור וחושך.
עיקר הקונפליקט בסרט מגיע משני מפקדיו של כריס, האחד הוא אליאס (ווילם דפו) המייצג את הערכים ואת צלם האנוש, והשני הוא ברנס (טום ברנג'ר) שהוא הדבר ההפוך לחלוטין – מכונת מלחמה נטולת מוסר או הומניות.
זהו סרטו של אוליבר סטון, שביים וכתב על פי חוויותיו שלו במלחמה ההיא. אבל כמו קופולה בשנת 1974, ספילברג ב-1993 או סודרברג ב-2000, סטון הגיע לטקס לא רק עם סרט אחד אלא שניים. סטון, אז בן 40, גם כתב וביים את "סלבדור", ובו ג'יימס וודס מגלם עיתונאי המוצא את עצמו תקוע במרכזה של הפיכה דרום אמריקאית ב-1980. "סלבדור" היה מועמד לפרסי התסריט והשחקן הראשי, אך הפסיד את שניהם. "פלאטון" היה מועמד לשמונה, וזכה בארבעה, כולל הבימוי לסטון. את המועמדות הכפולה שלו לפרס התסריט המקורי על שני הסרטים הפסיד לוודי אלן ו"חנה ואחיותיה". עם זאת, לסטון כן היה כבר אוסקר על כתיבה בבית, בזכות "אקספרס של חצות", אותו לקח בשנה בה זכה "צייד הצבאים".

סטון הוא אחד הבמאים הכי שנויים במחלוקת של הקולנוע האמריקאי. שני סרטיו הראשונים היו סרטי אימה דלי תקציב, עד שהתפוצץ ב-1986 עם שני הסרטים המדוברים והמהוללים שלו, שכמובן אחד מהם הפך אותו לזוכה אוסקר. שנה לאחר מכן סטון סידר למייקל דאגלס את אוסקר המשחק היחיד שלו עם "וול סטריט", ושנתיים לאחר מכן זכה שוב בפרס הבימוי על סרט ויטנאם נוסף, "נולד בארבעה ביולי" (את פרס הסרט הפסיד ל"הנהג של מיס דייזי"). בתחילת שנות התשעים המשיך לחקור את שורשיה של ארה"ב מזוויות שונות כמו הביוגרפיה המוזיקלית "הדלתות", דרמת הפראנויה המרתקת "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח", "שמיים וארץ" שם חזר לויטנאם שוב, סאטירת המדיה האלימה "רוצחים מלידה", הביוגרפיה הנשיאותית "ניקסון" – ושם זה הפסיק.
כלומר, סטון לא הפסיק לביים, רחוק מזה, אבל בשלהי הניינטיז נדמה שהסגנון הבוטה שלו, הן קולנועית והן תמטית, זה שמשולל כל עדינות או ניואנסים, התחיל לאבד אוהדים. זה קרה עם "סיבוב פרסה", "יום ראשון הגדול" ואז רצף של כישלונות גדולים מאוד כמו "אלכסנדר", "מגדלי התאומים", "W" שעשה על בוש הבן, "בלי חוקים", "וול סטריט: הכסף מדבר" ולאחרונה "המרגל – סנודן", שנראו כמו שאריות של קולנוע שכבר עבר מהעולם, כזה שמחריש את האוזניים ואם להודות על האמת, גורם לקהל להרגיש שמתסכלים עליו מלמעלה. הקולנוע של סטון נחשף כדידקטי נורא, מחנך, ולעיתים קרובות מנופח ומשעמם. מועמדות הכתיבה על "ניקסון" בשנת 1995 הייתה ההזמנה האחרונה שלו עד כה לאוסקר. הוא צבר 11 מועמדויות ושלוש זכיות.

אני מאוד אוהב את עבודותיו הראשונות של סטון. בעיני "ג'יי.אף.קיי" הוא עבודה מונומנטלית של עריכה ותחקיר ולדעתי גם יצירתו הגדולה ביותר, אבל "פלאטון" הוא גם סרט אדיר, ואחד האהובים עלי מכל זוכי האייטיז, כנראה אפילו האהוב עלי ביותר להוציא את "אנשים פשוטים" (את מיקומו במצעד המתעדכן תוכלו לראות בסוף הפוסט). יש הרבה סיבות למה אני אוהב אותו, העיקרית היא אולי חוסר המורא של סטון כפי שהוא משתקף בסרט. הוא לו רוצה לתת לנו זמן לנשום ועל כן מציב בפנינו כמה סצנות אכזריות למדי שפשוט לא מסתיימות.
כריס, גיבור הסרט, נלקח על ידי העלילה למקומות נפשיים מאוד אפלים, כאלה שקשה לחזור מהם, והמלחמה של "פלאטון" היא באמת גיהנום. לא נראה שיש פה הרבה פשרות שמגיעות לרוב מניסיון להקל קצת על הצופים, להתחנף או להתחבב עליהם. סטון משיג זאת בעזרת הבימוי ראש-בקיר הזה שלו, ושיתוף הפעולה עם שני פנומנים שילוו אותו לאורך רוב הקריירה שלו. הראשון הוא הצלם הענק רוברט ריצ'רדסון, ש"סלבדור" ו"פלאטון" היו ממש מעבודותיו הראשונות, וככזה "פלאטון" הייתה מועמדותו הראשונה לאוסקר. הוא יזכה שלוש פעמים בעתידו, על "ג'יי.אף.קיי", "הטייס" ו"הוגו" ויירשם כאחד הצלמים הגדולים שעובדים כיום. אחרי סטון וסקורסזי, ריצ'רדסון גם פיתח מערכת יחסי עבודה צפופה עם טרנטינו, והוא צילם לו את שני סרטי "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"שמונת השנואים", על השלושה האחרונים היה מועמד גם. שיתוף הפעולה השני של סטון שהחל בשנים האלו היה עם העורכת הנפלאה קלייר סימפסון, שזכתה באוסקר על עבודתה ב"פלאטון" והייתה מועמדת שוב בזכות "הגנן המסור". לאחרונה ניסתה להציל את המותחן "איש השלג", אך זה לא הצליח לה, והייתה חלק מהצוות שעבד מסביב לשעון כדי להספיק להסיר את קווין ספייסי לטובת כריסטופר פלאמר ב"כל הכסף שבעולם".

טום ברנג'ר

הבוטות של סטון בהחלט עוזרת לסרט להיות אגרוף בבטן, אבל גם מכשילה אותו ברמה האינטלקטואלית. בעיני הבעיה המרכזית של "פלאטון" היא שהוא דידקטי בצורה שלעיתים יכולה לגרום לגלגול עיניים. זה בא לידי ביטוי בשני דברים עיקריים ובולטים מאוד. הראשון הוא עיצוב שתי דמויות הסרג'נטים, אליאס הטוב וברנס הרע. הם שניהם כל כך קוטביים שהם מרגישים כמו ייצוג יותר מאשר אנשים אמיתיים. כדי שנדע שברנס הוא רע, גם יש לו צלקת ששוסעת את צד ימין של פניו (באיפור משכנע למדי, ישן לציין. היעדרות הסרט מקטגורית האיפור מאותה שנה מרגיזה מאוד). המשחק של דפו וברנג'ר מצליח להתעלות מעל זה, אבל באותה מידה יכל סטון לבחור שבמקום מדי צבא, ילבש האחד מדי מלאך לבנים עם כנפיים, ואת השני לשים בטייץ אדומים ולעטר בקרניים וקלשון.
אבל זה עוד טוב לעומת הצורך של סטון להסביר לנו את הסרט פעם אחרי פעם בעזרת קול-על של כריס, המלווה את העלילה במכתב שהוא כותב לסבתו. זה ללא ספק אחד הוויס-אוברים המיותרים והגרועים שאני זוכר בקולנוע. הם לא מאפשרים שנייה של חשיבה ופענוח, אלא פשוט אומרים לנו הכל. זה מגיע לשיא שלילי ומבאס נורא ממש בסוף הסרט, כאשר סטון אומר לנו – אה, סליחה, כריס כותב לסבתו – "אני חושב עכשיו, בראייה לאחור, אנחנו לא נלחמנו באויב. אנחנו נלחמנו בעצמנו. והאויב, היה בתוכנו". ואם זה לא מספיק זה עוד ממשיך: "המלחמה הסתיימה לעת עתה, אבל היא תמיד תהיה שם … לאלו מאתנו שכן חזרו יש את החובה לבנות מחדש, ללמד את השאר מה אנחנו יודעים, ולנסות עם מה שנותר מחיינו למצוא את הטוב והמשמעות של החיים האלו".
תעשה לי טובה, מר וויליאם אוליבר סטון.

שני השחקנים שגילמו את צדדי הרוח האנושית, ווילם דפו וטום ברנג'ר, היו שניהם מועמדים לפרס שחקן המשנה באותה שנה. הם הפסידו למייקל קיין. בעיני ברנג'ר, אז בן 37, הוא המוצלח מבין השניים, אבל האמת היא שהתפקיד שלו הרבה יותר גדול ומשמעותי מזה של דפו. זוהי מועמדותו היחידה של ברנג'ר לאוסקר, שהמשיך לשחק מאז ללא הפסקה, אם כי בלא מעט סרטים סוג ב'. דפו קיבל מועמדות נוספת 14 שנים לאחר מכן ב"צילו של ערפד", וגם הוא מופיע בהמון סרטים כל שנה, הפך לאחד השחקנים המוכרים והאהובים של הוליווד. בימים אלה הוא צובר ויותר ויותר באז אוסקר בזכות "פרויקט פלורידה" ומסקרן מאוד אם זה יגיע עד קו הסיום.
לעומתם, השחקן הראשי של הסרט לא הצליח להתקבל לחמישייה. ממש כמו אביו מרטין שין, שלא הצליח לקבל מועמדות לאוסקר על הופעתו בסרט מלחמה מופלא אחר ("אפוקליפסה עכשיו", להבדיל), גם צ'רלי שין הושמט מרשימות המועמדים, אך לא בהכרח בלי סיבה. הוא גם לא יצליח להיות מועמד בזכות הסרט הבא של סטון, "וול סטריט", שכאמור יעניק למייקל דאגלס שלצדו את הפרס. אבל זה בסדר, הוא כבר ביסס לעצמו שם של כוכב צעיר בשנת 1986 והמניות שלו רק עלו והתחזקו בהמשך שנות השמונים. בהמשך הקריירה שלו הסתבך עם סמים והתמכרויות שונות שכמעט והרסו לו את הקריירה לגמרי, אך הוא חזר בקאמבק גדול בטלוויזיה דווקא, בהתחלה כשהחליף את מייקל ג'יי פוקס ב"ספין סיטי", ולאחר מכן כאשר הוביל את אחד הסיטקומים המצליחים ביותר לאחרונה (וגם הגרועים שבהם), "שני גברים וחצי", עליו היה מועמד לארבעה פרסי אמי. עם זאת, אישיותו הלא יציבה של שין גם פגמה בזה, והוא פוטר מהסדרה בעקבות תקריות לא נעימות בכלל.
שחקנים ידועים נוספים בקאסט המאוד גברי של "פלאטון" הם ג'וני דפ שמופיע לסצנה וחצי, קווין דילון שנים לפני תהילת "הפמליה" בליהוק מבריק שמנגיד את פניו הצעירות והיפות עם הטירוף של דמותו, קית' דיויד, פורסט וויטאקר שיזכה באוסקר עשרים שנה לאחר מכן בזכות "המלך האחרון של סקוטלנד" וג'ון סי. מקגינלי שהתפרסם בעיקר בזכות הופעתו בסיטקום "סקראבס".

בשנת הזכייה של "פלאטון" הקולנוע האמריקאי נמצא בתקופת שיא ביחסיו למלחמת ויטנאם. "פלאטון" יצא בין "רמבו 2" שהחזיר את דמותו של סטילבסטר סטאלון למעמקי הג'ונגל של ויטנאם והיה לסרט השני הכי מרוויח של 1985, ובין מה שרבים טוענים שהוא סרט ויטנאם הטוב ביותר בכל הזמנים, "מטאל ג'אקט" של קובריק. לאחריו הגיעו לא מעט סרטים על המלחמה, בהם "בוקר טוב ויטנאם", "Casualties of War" של דה-פלמה, וכמובן "נולד בארבעה ביולי" שסימן את נקודת השיא.
ב-1986 הסרט המרוויח ביותר בארה"ב היה "אהבה בשחקים" ("פלאטון" היה במקום השני), גם הוא עוסק באנשי צבא, אם כי ממקום רומנטי וסוחף יותר. אלו היו שנות שלטונו של רונלד רייגן בארה"ב, נשיא שהוביל תפיסת עולם שמרנית מאוד, ויכול להיות שהסרטים האלו היו ריאקציה של הוליווד למתרחש בבית הלבן ולמנהיגיה.

1986 הייתה שנה מעולה, ו"פלאטון" ייצג אותה בכבוד באוסקר. באופן אישי הסרט האהוב עלי ביותר מאותה שנה הוא "אני והחבר'ה" (שהיה מועמד רק בקטגורית התסריט המעובד), אבל לא מעט סרטים נותרו בזיכרון ובלב מאז. "שובו של הנוסע השמיני" שנתן מועמדות יוצאת דופן לסיגורני וויבר לפרס שחקנית השנה, "בשם הוורד" הנהדר, "הזבוב" של קרוננברג, הסרט השני והטוב ביותר בטרילוגיית "פולטרגייסט", "המבוך", "קטיפה כחולה" שהוזכר מקודם בהקשר של מועמדות הבמאי לדיויד לינץ' (המועמדות היחידה של הסרט), הפעם הראשונה שחניבעל לקטר הופיע על המסך הייתה אז בסרט "מנהאנטר" של מייקל מאן (גילם אותו בריאן קוקס), "הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי" הביא את האלימות הקולנועית למקומות חדשים; "חנות קטנה ומטריפה", "צבע הכסף", "דקה לחצות" הג'אזי והנפלא, ובישראל הופיעו, בין היתר, "אוונטי פופולו" (שייצג את ישראל בפרס האוסקר, למרבה הצער ללא הצלחה) ו"אלכס חולה אהבה".

רשימת המועמדים המלאה של האוסקר ה-59:
הסרט הטוב ביותר: ארנולד קופלסון – "פלאטון"
הבימוי הטוב ביותר: אוליבר סטון – "פלאטון"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פול ניומן – "צבע הכסף"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: מרלי מטלין – "ילדים חורגים לאלוהים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מייקל קיין – "חנה ואחיותיה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דיאן וויסט – "חנה ואחיותיה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וודי אלן – "חנה ואחיותיה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רות פראוור ג'בוואלה – "זיכרונות אהבה מפירנצה"
הצילום הטוב ביותר: כריס מנגס – "המשימה"
העריכה הטובה ביותר: קלייר סימפסון – "פלאטון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'יאני קרנטה, בריאן קאלנד סנואו, בריאן סאווג'ר ואליו אלטרמורה – "זיכרונות אהבה מפירנצה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'ני ביוון וג'ון ברייט – "זיכרונות אהבה מפירנצה"
השיר הטוב ביותר: ג'ורג'יו מורודר וטום וויטלוק – "אהבה בשחקים" (התק נא את נשמתי)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: הרבי הנקוק – "דקה לחצות"
הסאונד הטוב ביותר: ג'ון וויליקינסון, ריצ'רד רוג'רס, סיימון קיי וצ'רלס גרנזבך – "פלאטון"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: דון שארפ – "שובו של הנוסע השמיני"
האיפור הטוב ביותר: כריס וואלאס וסטיבן דופואה – "הזבוב"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: רוברט סקוטאק, סטן ווינסטון, ג'ון ריצ'רדסון וסוזן מ. בנסון – "שובו של הנוסע השמיני"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פונס ריידמייקרס – "התקיפה" (הולנד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברידג'יט ברמן – "ארטי שוא: זמן הוא כל מה שיש לך" + ג'וסף פיורי ומילטון ג'סטיס – "Down and Out in America"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ויויאן ורדון-רואו – "נשים – למען אמריקה, למען העולם"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: לינדה ואן טולדן ו-ווילם ת'ייסן – "טרגדיה יוונית"
הסרט הקצר הטוב ביותר: צ'אק וורקמן – "מראות יקרים"
פרס מיוחד: ראלף בלאמי
פרס למפעל חיים: סטיבן ספילברג

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "פלאטון" (1986)
22. "אנשים פשוטים" (1980)
23. "כחום הלילה" (1967)
24. "אמדאוס" (1984)
25. "אוליבר!" (1968)
26. "רבקה" (1940)
27. "כנפיים" (1927)
28. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
29. "גבירתי הנאווה" (1964)
30. "סיפור הפרברים" (1961)
31. "קרמר נגד קרמר" (1979)
32. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
33. "אדם לכל עת" (1966)
34. "כל אנשי המלך" (1949)
35. "סוף השבוע האבוד" (1945)
36. "גברת מיניבר" (1942)
37. "טום ג'ונס" (1963)
38. "תנאים של חיבה" (1983)
39. "העוקץ" (1973)
40. "גראנד הוטל" (1932)
41. "מרטי" (1955)
42. "ג'יג'י" (1958)
43. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
44. "המרד על הבאונטי" (1935)
45. "הדירה" (1960)
46. "גנדי" (1982)
47. "המלט" (1948)
48. "פאטון" (1970)
49. "מרכבות האש" (1981)
50. "סימארון" (1931)
51. "תהלוכה" (1933)
52. "זיגפלד הגדול" (1936)
53. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
54. "ברודווי מלודי" (1928)
55. "החיים של אמיל זולא" (1937)
56. "אמריקאי בפריז" (1951)
57. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
58. "הולך בדרכי" (1944)
59. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)