• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 36
  • מה לראות בפסטיבל סולידריות 2020
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ניתוח הסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״
  • מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל 2020
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • אימת החודש - נובמבר 2020

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 5: "ילדים חורגים לאלוהים"

23 ביוני 2020 מאת אור סיגולי

אל "ילדים חורגים לאלוהים" (Children of a Lesser God) אנחנו מגיעים כחלק משרשרת מפסידי האוסקר שקבע השחקן ויליאם הארט במהלך שנות השמונים. אבל האמת היא שגם בלעדיו, מדובר בסרט אוסקרים משמעותי שקבע כמה שיאים בפרס ההוליוודי, גם אם מורשתו הקולנועית הכללית לא מהדהדת במיוחד. כך שעל אף שהארט הוא התירוץ לעסוק בסרט הזה, בקונטקסט הכללי השחקן המוכשר הוא אולי המשני ביותר בסיפור.

אבל רגע, תזכורת: אנחנו נמצאים, כזכור, בעונה השנייה של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, העוסקת באייטיז (לינקים לכל הפרקים הקודמים, כרגיל, בסוף הפוסט). אחרי שצלחנו את כל שלושת המפסידים בכיכובה של גלן קלוז, פתחנו דרך חדשה שמתווה ויליאם הארט. עד כה עברנו אתו את "החברים של אלכס" (המשותף לו ולקלוז), "תייר מזדמן" ו"נשיקת אשת העכביש".

קשה להאמין שזה המצב, אבל "ילדים חורגים לאלוהים", שיצא ב-1986 והתמודד באוסקר ה-59, הוא המועמד הראשון אי פעם לפרס הסרט שביימה אישה – רנדה היינס. אמנם 11 שנים לפני כן לינה וורטמולר הפכה לאישה הראשונה המועמדת לפרס הבימוי ("שבע היפהפיות"), אך עד 1986 אף סרט שהנהיגה אישה לא הגיע לקטגוריה המרכזית.
עם זאת, השמחה כמובן מסויגת, מכיוון שהיינס עצמה לא זכתה להיכלל בין חמשת הבמאים המועמדים. למעשה, וזה קטע מחורפן אפילו יותר, גם שני סרטי הבמאיות שיגיעו אחריה לקטגורית הסרט הטוב ביותר לא יזכו למועמדות על בימוי ("התעוררות" של פני מרשל ו"נסיך הגאות והשפל" של ברברה סטרייסנד). העולם יצטרך לחכות עד האוסקר ה-66, זה של 1993, כדי לחזות בפעם הראשונה בה סרט של במאית יהיה מועמד לפרס הגדול, וגם יכניס אותה לקטגוריית הבימוי – ג'יין קמפיון ו"הפסנתר" כמובן.

בנוסף לאבן הדרך האוסקרית הזו, ל"ילדים חורגים לאלוהים" יש שיא נוסף. בזכותו הפכה מרלי מטלין לשחקנית הצעירה ביותר בתולדות האוסקר שזכתה בקטגוריה הראשית. היא הייתה בת 21, קטנה בפחות משנה מזו שנושפת בעורפה, ג'ניפר לורנס של "אופטימיות היא שם המשחק". היא גם השחקנית החרשת היחידה שזכתה.

עוד לפני האוסקר…

מבוסס על מחזה זוכה טוני שעלה לבמות ב-1980, "ילדים חורגים לאלוהים" עובד לקולנוע על ידי המחזאי מארק מדוף ותסריטאי הטלוויזיה הספר אנדרסון. עלילת הסרט מספרת על ג'יימס (הארט, חתיך ברמות של ריאן גוסלינג), מורה צעיר המגיע לבית ספר מרוחק לילדים חרשים, על תקן מורה לדיבור. שיטותיו הלא קונבנציונאליות וסגנונו הפרוע מעוררים את תשומת לבו של מנהל המוסד (פיליפ בוסקו), ואם זה לא מספיק הוא מוצא את עצמו מתאהב בשרה (מטלין) אחת מבוגרות בית הספר, שעל אף שהייתה תלמידה מבריקה, החליטה מסיבות מסתוריות שלא להתמודד עם העולם שבחוץ ונותרה במקום כעובדת לוגיסטיקה וניקיון.
לאחר חיזור די אגרסיבי מצד ג'יימס (אנחנו לגמרי הולכים לדבר על זה בהמשך), שרה נעתרת לו, אך השניים מגלים שמערכת יחסים בין אדם שומע ואישה חרשת היא מורכבת למדי, במיוחד כשהשדים הפנימיים של שרה לא מאפשרים לה לגמרי להתמסר אל הגבר החדש בחייה.

רנדה היינס הייתה בת 40 כשלקחה על עצמה את הפרויקט מבלי לדעת שהיא עומדת לעשות היסטוריה. את הקריירה שלה התחילה כעורכת תסריטים וכבמאית טלוויזיה, ו"ילדים חורגים לאלוהים" היה סרט הקולנוע הראשון שלה. האישה המשמעותית הנוספת של הסרט היא כמובן השחקנית מרלי מטלין – שעל אף שזכתה כשחקנית ראשית, בכתוביות הפתיחה שמה מופיע אחרי שם הסרט, שמבחינה טכנית מכריז עליה כדמות משנה – שגם לה היה זה סרט הקולנוע הראשון אחרי כמה תפקידים על הבמות.
לרוב תגליות מהסוג הזה, כאלו שנתפסים כחריגים בנוף, לא לגמרי מצליחים להרים קריירה מרשימה כי ה"לקות" שלהם – שוב, על פי טרמינולוגיה הוליוודית שמפחיתה בערכם, ולא חלילה משהו שקשור למציאות – מצמצמת אותם לסוג תפקידים מסוים שלא תמיד יש לו ביקוש לאחר מכן. ראינו את עם זוכה האוסקר הארולד ראסל, פסקל דוקן, ועוד מספר דוגמאות.
מטלין היא מקרה בוחן מדהים בדיוק של הדבר ההפוך, משנית אולי רק לפיטר דינקלייג'. מאז "ילדים חורגים לאלוהים" מטלין הרימה קריירה מרשימה, כזו שאפילו העניקה לה ארבע מועמדויות לאמי ("סיינפלד", "סודות העיר", "הפרקליטים", "חוק וסדר") ובמקביל הפכה לאקטיביסטית והנהיגה מספר פעולות צדקה והתנדבות. האישה הזו היא פלא ובזכותה העולם הזה טוב יותר.

"ילדים חורגים לאלוהים" הוקרן בפסטיבלי טורונטו וברלין, לפני שיצא לבתי הקולנוע האמריקאים בסוף אוקטובר 1986. הוא זכה לביקורות טובות ולהצלחה אצל הקהל. כשירד מבתי הקולנוע הוא הכניס 37 מיליון דולר מתקציב של עשרה מיליון. האוסקר מיהר לחבק. אבל עד גבול מסוים.

מסלול ההפסד של "ילדים חורגים לאלוהים"

המועמד לאוסקר ה-59 היו:
"פלאטון", דרמת המלחמה של אוליבר סטון, הרוויחה 8 מועמדויות בכל הקטגוריות המרכזיות.
"זיכרונות אהבה מפירנצה", אולי הסרט הכי הפוך מ"פלאטון" שאפשר לחשוב עליו, צבר גם הוא 8 מועמדויות גם בלי לפספס דבר משמעותי.
"חנה ואחיותיה" של וודי אלן הגיע מאחורי השניים האלו עם 7 מועמדויות, ממוקם גם הוא בקטגוריות החשובות של בימוי, תסריט ומשחק.
"המשימה", זוכה דקל הזהב של אותה שנה, התייצבה לצדו עם 7 מועמדויות אך בלי מועמדויות למשחק או תסריט.
"ילדים חורגים לאלוהים" היה האחרון בסך, עם 5 מועמדויות בקטגוריות הסרט, השחקן הראשי, השחקנית הראשית, שחקנית המשנה (פייפר לורי) והתסריט. הוא היחיד שלא היה מועמד לבימוי, וזאת על אף שהיינס כן הייתה חלק ממועמדי איגוד הבמאים של אותה שנה. ההיעדרות של היינס מקטגורית הבימוי מצד אחד לא מחליקה טוב, כי מגדר וזה (עוד לפני איכויות העבודה שלה). מצד שני, היינס פינתה את מקומה ללא אחר מאשר דיויד לינץ' על "קטיפה כחולה", ללא ספק אחת היציאות הכי מדהימות של האקדמיה אי פעם ולכן קשה לכעוס על זה יותר מדי.

"ילדים חורגים לאלוהים" הגיע לטקס עם נוכחות מרשימה בעונה. הוא היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב, כולל סרט-דרמה, וזכה בפרס השחקנית-דרמה. איגודי הבמאים והתסריטאים גם הם העניקו לו מקום ברשימות המועמדים, אך הוא הפסיד את שניהם.

את פרסי גלובוס הזהב של אותה שנה חטפו "חנה ואחיותיה" (קומדיה/מחזמר) ו"המשימה" (דרמה) כאשר זה האחרון לקח גם את התסריט. "פלאטון", שזכה בפרס הבימוי של גלובוס הזהב לאוליבר סטון, לקח גם את פרס איגוד הבמאים. התסריטאים העניקו את יוקרם ל"חנה ואחיותיה" (מקורי) ו"זיכרונות אהבה מפירנצה" (מעובד).
סרטו של וודי אלן גם לקח את פרס המבקרים של לוס אנג'לס, ו"פלאטון" את של ניו יורק.
על פניו, לפי נתוני העונה היבשים (שאינם תמיד אינדיקציה), וההשמטה מפרס הבימוי, "ילדים חורגים לאלוהים" היה כנראה המועמד עם הסיכויים הנמוכים ביותר לזכות. כך נדמה שבניכוי קטגוריות הסרט והשחקן הראשי (לוויליאם הארט זו מועמדות שנייה ברציפות לאחר הזכייה על "נשיקת אשת העכביש". הוליווד לא מיהרה לתת לו אחד נוסף), וגודל התפקיד של פייפר לורי המועמדת כמשנה, הסיכויים היחידים של הסרט היו בפרסי השחקנית הראשית והתסריט המעובד.

האקדמיה החליטה לחלק את היוקרה בין כל המועמדים. "פלאטון" זכה בפרסי הסרט, הבימוי, העריכה והסאונד; "זיכרונות אהבה מפירנצה" נשף בעורפו עם פרסי התסריט המעובד, התלבושות והעיצוב (בדיוק כמו "יחסים מסוכנים" שנתיים לאחר מכן), "חנה ואחיותיה" רשם לעצמו ניצחונות בפרס התסריט המעובד ושחקנית המשנה (דיאן וויסט), "המשימה" זכה בפרס הצילום, ו"ילדים חורגים לאלוהים" לקח את פרס השחקנית הראשית.
את פרס השחקן הפסיד הארט לפול ניומן ו"צבע הכסף".

האם ההפסד היה מוצדק?

רגע לפני ההשוואות והיחסיות של "ילדים חורגים לאלוהים" מול שאר מועמדי 1986, אני רוצה להתחיל לדבר על הסרט מנקודת הזמן הנוכחית, כי הוא מאוד מעניין בהקשר הזה.
כמו עם כל סרט שנעשה באלף הקודם, בטח כאלו שעוסקים בדמויות הסובלות מלקות כלשהי ודינמיקה של גברים ונשים, יש כמה דברים שגם אם לא "התיישנו", נחווים אחרת לגמרי דרך תפיסה מודרנית. אין דרך לצאת מזה. ועם זאת, אני חייב להודות שאני כל כך הופתעתי מהמורכבות של הסרט, שהלסת שלי נשמטה. והאמת היא שאני זוקף את הרוב לזכותה של רנדה היינס הבמאית.

הבעיה האינהרנטית של סרט כמו "ילדים חורגים לאלוהים" היא העובדה שסיפורם של אנשים מתקשים בתחום מסוים, החרשים לצורך העניין הפעם, מובא דרך עיניו של גבר לבן "נורמלי", כלומר שאיננו חריג. זה דבר שקל להבין, בטח בקונטקסט, אבל כיום מרגיש מעט צורם. המוסכמה על פיה אנחנו צריכים את התיווך של "מישהו כמונו" בסיפורים כאלו אמנם מאוד שכיחה, אך גם נתפסת כארכאית ("העזרה", למשל). אבל בסדר, האייטיז וזה.

הדבר שבאופן בלתי נמנע בוקע מהעניין הזה, והוא שגרם לי קצת לזוז באי נוחות, הוא בחירה מאוד מסויימת של התסריט – כזו שאני לא בטוח איך יכלו לעקוף. העניין הוא שכדי שנוכל להבין את מה ששרה, המסרבת לדבר, מנסה לבטא בשפת הסימנים, הוחלט בסרט שיצא משפתיו של ג'יימס, הגיבור הגבר. בדיאלוגים ביניהם הוא "חוזר על דבריה" של שרה כדי להראות שהוא מבין אותה, אבל זה בעצם כלי קולנועי כדי שאנחנו נבין (אם כי אני מניח שזו גם הדרך בה המחזה עשה זאת). מכיוון שהארט שחקן מעולה הוא מוכר את נפלא, אבל עדיין מוזר ש"קולה" של האישה בסרט מתווך ומוסבר לנו דרך הגבר.
אם להיות כן, באמת שאני לא יכול לחשוב על פתרון טוב יותר בקונטקסט של הסרט והתקופה. ובכלל, מאוד מסקרן איך היו בוחרים לעשות את זה היום (כתוביות, אני מניח, אינן הפתרון כי אמריקאים לא אוהבים לקרוא כשהם רואים סרט).

משאר המלכודות, היינס מתחמקת במיומנות די מדהימה, מעניקה מורכבויות שאני לא בטוח שקיימות בתסריט. אני לא ממהר להגיד שהמגדר שלה הוא היתרון המרכזי בדרך בה היא פורשת את הסרט, אבל משהו ללא ספק הביא אותה לתוצאות מרשימות.
העניין הוא כזה – ג'יימס, הגיבור הרומנטי של הסרט, עבר לי במהלך רוב החלקים הראשונים כדמות בעייתית ואפילו פסולה. חשבתי שהולכת להיות לי חוויה בסגנון "ג'רי מגוויר", כלומר, מה שפעם נראה כמו סיפור על גבר פצוע שמוצא גאולה, נתפס היום כטקסט מכונן של גבריות רעילה.
ג'יימס מגיע לבית הספר כדי "לתקן" את הילדים החרשים שלא יודעים לדבר (משהו שבכלל נתפס לי כארכאי כיום, ומאוד מעניינת עמדת קהילת החרשים לגבי זה), ועל אף חביבותו יש משהו מאוד מתנשא בגישה שלו על פיה כל חרש חייב ללמוד לדבר על מנת להיות אדם שלם. הסרט מתייחס לזה, לפחות בהתחלה, בצורה מאוד ישירה ואנחנו אמורים להתיישר אתו, כמו המורים האהובים של הקולנוע בסגנון "ללכת שבי אחריו" ו"לסניור, באהבה". הדברים הופכים להיות גרועים יותר ביחס שלו אל שרה. הוא מתאבסס עליה תוך רגע ובאיזשהו שלב די מהיר כבר הופך לסוג של סטוקר. סצנת הבריכה, למשל, אמורה לעבור כמסעירה ורומנטית אבל היא מאוד קרינג'ית בפועל. ג'יימס נתפס על שרה כי היא מסקרנת אותו, והוא חושב שהיא זקוקה למושיע (אינטרפטציה שלי), ופשוט לא מניח לה עד שהיא נשברת, ומשם ממשיכה ההתשה הרגשית.

מה שמאוד הפתיע אותי, ואני באמת מאמין שמדובר יותר בבימוי מאשר בתסריט, הוא שככל שהסרט מתקדם "ילדים חורגים לאלוהים" מבין יותר ויותר את שרה ומעמיד את ג'יימס במקומו. על אף שכל המילים והפעולות הן שלו, נקודת המבט של שרה הופכת ליותר ויותר דומיננטית ואנחנו קולטים את העמדות שלה, זה לזכות היינס ומטלין. העבודה המשותפת שלהן מייצרת דינמיקה כל כך הרבה יותר מעניינת ומעוררת מחשבה ממה שיש על הנייר, שאני באמת חושב שההיעדרות של היינס מהקטגוריה הייעודית לה מרגיזה.
מרלי מטלין, וזה לא חדש לאף אחד, נפלאה פה. לא אשקר, הייתי שמח לחיות בעולם שבו לסיגורני וויבר יש אוסקר על "שובו של הנוסע השמיני", אבל עם מה שמטלין מביאה לשולחן אי אפשר להתווכח. מעבר לוויבר היא ניצחה את קתלין טרנר ("להתחתן בשנית"), ג'יין פונדה ("הבוקר שאחרי") וסיסי ספייסק ("פשעים שבלב"). מוצדק להפליא.
גם להארט יש אתגר לא קטן, בטח עם הדמות הסופר בעייתית שלו, והוא מצליח להיות מקסים גם ברגעים שנדמה שמדובר בדוש החיים.

באופן כללי הסרט הזה יפה מאוד לצפייה, יש לו ליווי מוזיקלי משובח, והמשחק של כולם מצוין (אם כי המועמדות של פייפר לורי, המגלמת את אמה של שרה, מעט לא קשורה). הוא אמנם מרגיש קצת ארוך מדי לקראת סוף המערכה הראשונה, אבל בונה חיבה עזה לדמויות שלו, על אף הפגמים שלהן, ולקראת הסוף אני לגמרי הייתי שבוי שלהן. כמו שדרמה טובה צריכה להיות.

אבל, אם אנחנו חוזרים חזרה לכותרת, מקסים ומעניין ככל שיהיה, "ילדים חורגים לאלוהים" אכן לא היה צריך לנצח את "פלאטון", אחד מסרטי המלחמה המרעננים והמטלטלים ביותר שנעשו. את חיבתי לסרטו של אוליבר סטון כבר פרשתי בפרק המוקדש לו בפרויקט הזוכים, ובזמן שלסרטה של היינס יש מורכבות רגשית ש"פלאטון" לא היה מצליח למצוא גם אם היה שורף את כל הכפרים בוויטנאם, העוצמה הקולנועית שלו היא בלתי ניתנת לערעור.

כמו הרבה במאיות אחרות בתעשיית הקולנוע, רנדה היינס לא ממש קיבלה מקום למנף את הקריירה שלה אחרי ההיסטוריה שעשתה באוסקר. סרטה הבא יגיע שבע שנים תמימות לאחר מכן (הדרמה הסנטימנטלית "הדוקטור", גם היא עם ויליאם הארט) ובהמשך שנות התשעים תביים רק עוד שני סרטים שלא זכו לתהודה. החל מהאלף החדש קיבלה לביים שתי דרמות לטלוויזיה, האחת ב-2002 והשנייה ב-2006. זו, נכון לעכשיו, עבודת הבימוי האחרונה שלה. כך האישה הראשונה שביימה סרט שמועמד לאוסקר, מעולם לא הייתה מועמדת בעצמה.

בפרק הבא נחזור ל-1987 עם החולייה האחרונה בסיפורי ויליאם הארט עם "משדרים חדשות", ואז נפתח דף חדש ומסעיר עם שלושה סרטי סטיבן ספילברג.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"