• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

לכבוד אוסקר על מפעל חיים: קצת על הקולנוע של לינה ורטמולר ולעזאזל התקינות הפוליטית

10 ביוני 2019 מאת עופר ליברגל

כאשר הוכרזו בשבוע שעבר הזוכים השנתיים בפרס האוסקר על מפעל חיים, רוב הכותרת התמקדו בהענקת הפרס לדייויד לינץ' – השם הכי מוכר בין הזוכים וחלק בלתי נפרד מנוף הקולנוע והטלוויזיה בארה"ב, כאשר ניתן לטעון כי הוא הצליח להכניס אלמנטים ניסיוניים לזרם המרכזי בשני המדיומים. שאר הזוכים נראו לרוב כתוספת לידיעה, כולל הזכייה של הבמאית האיטלקית לינה ורטמולר, השחקן ווס סטודי והשחקנית/פעילה-חברתית ג'ינה דיוויס.

במבט שטחי ניתן לראות כי פרט ללינץ', ייתכן והמאמץ לראות גיוון ותקינות פוליטית השפיע על הזכייה. במקרה של ורטמולר, הדבר נובע בין היתר מכך כי היא האישה הראשונה שהייתה מועמדת לפרס הבימוי בטקס אוסקר, פרט טריוויה יעיל בחידונים רבים. את המועמדות הוא קיבלה על סרטה ״שבע היפהפיות״, שאור כבר סקר באריכות. יש להדגיש כי היא זכתה למועמדות הראשונה שלה בתקופה בה הנושא של נשים-במאיות לא היה על סדר היום. בארה"ב עצמה, למשל, כמעט ולא הופקו סרטים עלילתיים בבימוי נשים (איליין מיי וברברה לודן הן היוצאת מן הכלל) וגם בשנה עמוסה מאוד מבחינת היצע הסרטים שמועמדים לפרס – המועמדת שלה דחקה החוצה בין היתר את מרטין סקורסזי מרשימת המועמדים, בשנה של ״נהג מונית״.

המחשבה כי מטעמי תקינות פוליטית הוחלט להעניק לה פרס אוסקר ב-2019, כאשר גילה כבר מעל 90, היא מחשבה משעשעת עבורי. שכן מבט על סרטיה של ורטמולר חושף כי אף אחד מהם לא יכול היה להיות מופק בהוליווד של ימינו, מפני שהם נחשבים לפוגעניים מדי כלפי כל מה שזז. הבמאית משפילה בסרטיה כל גיבור המונע בידי תפיסה פוליטית, מקצינה ייצוג וולגרי וגס של נשים וגברים כאחד, ולכן גם מבטלת את הרעיון של ייצוג "נכון" או "תקין" – כל אחד מסרטיה הגדולים חוצה בדרכו את גבולות הטעם הטוב ביותר מדרך אחת. אור הגדיר בסקירה שלו את ״שבע היפיפיות״ כסרט פרובוקטיבי במיוחד, וזה נכון. אבל הוא כמעט תמים לעומת חלק מסרטיה האחרים, כולל הסרט המרכזי בו אגע בטקסט זה.

הקריירה של ורטמולר כבמאית החלה בשנת 1963, בה יצא סרטה הראשון – "הלטאות" (The Basilisks). לא פחות חשוב, באותה שנה היא שימשה כעוזרת של פדריקו פליני בסרטו הגדול "8 וחצי". ורטמולר מציינת את פליני כהשראה גדולה על הקריירה שלה כבמאית, ורבים משווים בין הסגנון של השניים. אולם, לדעתי יש בניהם הבדלים גדולים. שני הבמאים מחבקים את הוולגרי והגרוטסקי ומכניסים גוונים של סוריאליזם ליצירות שלהם, אבל דומה כי הם עושים זאת מסיבות שונות. בעוד עבור פליני הוולגרי הוא פתח לדיון אינטימי בחוויות האישיות, דומה כי אצל וורטמולר הוא סוג של ראי לחברה שאיבדה את ערכיה. אצל פליני הפוליטיקה תמיד ברקע, בעוד בסרטים של וורטמולר לדמויות לרוב יש תפיסה פוליטית מובהקת שאף מניעה את הפעולה – לרוב שיוך לתנועת שמאל, המחנה ממנו לכאורה הבמאית באה ואותו היא מפרקת לגורמים.

בנוסף, דומה כי המבנה העלילתי בסרטים שוורטמולר הרבה יותר איתן ומחושב. אומנם גם היא מעדיפה לא פעם אפיזודת על פני לינאריות, אך להתקדמות הסיפור עצמו יש עבורה ערך חשוב, דבר אשר ניתן לראות בין היתר ביחס לכותרת של סרטיה, ברבים מהם השם המקורי ארוך בהרבה מן המקובל והשם בו הסרט מוכר הוא למעשה גרסה מקוצרת ומקוצצת. הדגש על שמות היצירה מעניק לסרטיה של וורטמולר גוון ארס-פואטי, אך הוא לא מתבטא בהאדרת הבמאית/תסריטאית כאמנית היוצרת, אלא בהטלת ספק תמידית לגבי האופן בו אנו מקבלים נרטיבים כפי שהם מסופרים לנו, או דימויים כפי שהם מוצגים לנו. קיים פער בסרטיה בין האופן בו הדמויות (בעיקר דמויות הגברים) תופסות את עצמם, לבין איך שהן נראות ומתנהגות בפועל. סרטיה הגדולים של וורטמולר מצולמים בצבעים עזים ואסתטיים, אך מתארים סיטואציות של גרוטסקה וכיעור.

הקריירה של ורטומולר כבמאית החלה כאמור בשנת 1963 ונמשכה עד שנת 2014 (הפיצ'ר האחרון שלה נוצר בשנת 2004), אך עיקר תהילתה קשור לרצף הסרטים שיצרה בשנות ה-70, שנים בהם כל סרט שלה הציג בפסטיבל קולנוע גדול ולרוב זכה לשבחים. בסרטים אלו בלט במיוחד שיתוף הפעולה עם השחקן ג'אנקרלו ג'אניני, אשר עבד עימה בתיאטרון עוד בטרם פנה לקולנוע, ושיחק בשניים מסרטיה כבר בשנות הששים. אך הדימוי שלו כגבר כוחני ולא יפה, החושב שהוא מתנת האל לנשים אך מתגלה בסופו של דבר כשביר וצמא לאהבה, הגיע לשיא בסרטים אלו.

ב״פיתוייו של מימי״ (Mimì metallurgico ferito nell'onore) משנת 1972 הוא מגלם גבר המאבד את עבדותו עקב תככים פוליטיים שהוא לא ממש מבין ומנהל שורה של מערכות יחסים מחוץ לנישואין. ב״אהבה ואנרכיה״ (Love & Anarchy באנגלית, השם באיטלקית ארוך מדי עבור הפוסט הזה), הוא מגלם פעיל אנרכיסטי שמנסה לרצוח את מוסוליני, ולשם כך מסתתר בבית זונות ומנהל מערכת יחסים עם בנות המקום. מאוחר יותר הגיע גם אותו ״שבע היפיפיות״ עליו אין עוד צורך להרחיב, אלא רק להמליץ. זוהי רק רשימה חלקית של סרטים שנוצרו באותה תקופה וכולם מומלצים, למרות ובגלל שהם כוללים קטעים שמאתגרים את גבולות הטעם הטוב.

ברצוני להרחיב על סרט אחד שהוא אולי הפרובוקטיבי ביותר מבחינתי, אך גם האהוב ביותר בסופו של דבר. זהו ״סחף חושים״ (Swept Away) וכן, גאי ריצ'י ביים לסרט הזה רימייק עם מדונה. הכותרת המלאה של הסרט ארוכה יותר בתרגום חופשי זה: "נסחפו הרחק בידי גורל יוצא דופן בים אוגוסט הכחול". מדובר בסרט על שני אנשים שמוצאים עצמם באי בודד. האישה היא בורגנית עשירה מאוד (בגילומה של מריאנג׳לה מלטו) שבחלק הראשון של הסרט לא ממש רואה את העובדים ביאכטה בה היא מבלה עם בעלה וחברים. הגבר (מגולם בידי ג'אניני) הוא עובד זועם, בעל השקפת עולם קומוניסטית. אחרי דרישות לא הגיוניות של האישה, השניים מוצאים את עצמם אבודים בלב ים ונסחפים לאי בודד.

את מה שקורה משם אין לדרך לספר בצורה שלא תוציא את הסרט בעייתי. מה שיותר קשה הוא שאני מוצא את הסרט הזה לא רק מצחיק ומעורר מחשבה, אלא גם מאוד רומנטי ומרגש בדרכו. הסיום שלו (אותו לא אחשוף) הוא עבורי אחד מן המרגשים בתולדות הקולנוע. אבל בדרך לשם… הבמאית בוחנת את הסיבולת של הקהל. הגיבור בן המעמד הנמוך הופך להיות השליט באי ומנצל זאת על מנת להיות אכזר בכמה וכמה דרכים, בסופו של דבר כולל אונס אלים. כתוצאה מן האונס, האישה מתאהבת בו. אין לי דרך להגן על קו העלילה הזה. הוא צריך להכעיס. הייצוג הקיצוני של דמות האישה לאורך כל הסרט צריך להכעיס.

מעבר לכעס, הסרט אומר משהו על מלחמת המעמדות בצורה שמבקרת כל שולט באשר הוא שולט, אך גם מטילה ספק בפתרון למצב באמצעות מהפכה או אפילו באמצעות קשר משותף ושיווני לכאורה. חלק ממה שעצוב בסרט זה שהוא מראה כי שיוון אמתי אינו ממש אפשרות בהתנהגות האנושית, גם באי אשר לכאורה לא כולל אף סממן של תרבות או קידמה. מעבר לכך, הסרט באמת מצליח לייצר הזדהות עם הדמויות שבו, אף כי מדובר בדמויות אכזריות, אנוכיות, חסרות מודעות ובלי יכולת של ממש להתפתח. דרך כך שהיא מראה את המין האנושי במצב הבסיסי ביותר ובשיא כיעורו, ורטמולר חושפת את הטבע של המין האנושי בצורה נוגעת ללב. מבעד לשכבות של כיעור, ניתן להגיע לכמיהה הבסיסית לחיבור שמגדירה את מה שיפה בנו.

אני סבור כי השאיפה לייצוג מגוון אנושי והרצון בתקינות פוליטית, צריכים להנחות את הכותבים על יצירות – אבל לא את היוצרים עצמם. בסרטיה, ורטמולר כוללת סצנות אונס שמבוימת בטעם רע ולעתים מציגות אכישהו דווקא את האנס כקורבן. איני סבור שזה בגלל שהיא מאמינה כי זה המצב לפעמים, אלא מפני שהיא מאמינה כי זה ההפך מן הנפוץ במצבים הללו. בסרטיה יש לעג לחריג (למשל בנושאי משקל) אבל כך היא מראה גם אותו כאנושי, ובסופו של דבר כסקסי.

הסרטים הלא תקינים פוליטית של לינה ורטמולר מפשטים את הפוליטיקה החברתית של איטליה מן החזות שלה, בה לכאורה אנשים פועלים למען אידאלים. באותה אופן, היא מראה כי הקומדיה האיטלקית מבוססת לא רק על חדוות חיים, אלא גם על השפלת האחר ועל אכזריות. היא מסוגלת לעשות זאת משום שהיא מחבקת את הפרובוקציה ומקצינה אותה. אולי רק בשנות השבעים סרטים כאלו יכלו לזכות בתהילה. אני חושב שלו הייתה יוצרת אותם היום, היא הייתה מותקפת או פשוט לא מקבלת מימון. אבל גם אם זה מגיע בשלב מאוחר של החיים, די מדהים כי מוסד שמרני כמו האוסקר מעניק לה פרס מפעל חיים בנקודת הזמן זו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.