• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

סרטים מן העבר: "שבע היפהפיות"

12 בספטמבר 2017 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בעוונותיי, גליתי שאף אחד מ-32 הפרקים של "סרטים מן העבר" (פירוט עם לינקים, כמו תמיד, בסוף הפוסט) לא הוקדש לסרט של במאית. אמנם אני לא מאלו שרודפים אחרי פוליטקלי-קורקט רק על מנת לקדש אותו, ואני כבר מזמן לא בוחר את הסרטים שאני רואה על פי מין הבמאי, אבל אשקר אם אומר שזה לא הציק לי באופן כזה או אחר. אז הנה הגיע הזמן לתקן את העניין ולא עם סתם סרט שביימה אישה, אלא גם כזו שעשתה היסטוריה.
לינה וורטמיולר, שנולדה ברומא בשנת 1928 והוטבלה בשם ארקנג'לה פליסה אסונטה וורטמיולר פון אג ספניול פון בראוייך (הייתי חייב), הפכה בגיל 49 לאישה הראשונה אי פעם שהייתה מועמדת לפרס הבימוי באוסקר. זה קרה בזכות הסרט לשמו התכנסנו, "שבע היפהפיות" (Pasqualino Settebellezze), שאמנם לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוזכר גם בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, השחקן הראשי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. הוא הפסיד את כולם, אבל זה ממש לא גורע מההצלחה שלו.
יעברו 17 שנים תמימות עד שהאקדמיה האמריקאית תביא לקטגורית הבימוי אישה נוספת (ג'יין קמפיון הניו-זילנדית, ש"הפסנתר" בזכותו הועמדה גם התמודד על הפרס הגדול); עשור לאחר מכן סופיה קופולה תשחזר את ההישג עם "אבודים בטוקיו", תהיה לאמריקאית הראשונה שמועמדת, וכמו קמפיון תתנחם רק בפרס התסריט המקורי; ואז בשנת 2009 עם קתרין ביגאלו ו"מטען הכאב", שישבור את תקרת הזכוכית ויהפוך אותה לבמאית הזוכה הראשונה.

ההישג של ווטרמיולר ו"שבע היפהפיות" באוסקר מרשים עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון שסרטה איננו דובר אנגלית, אלא הפקה איטלקית. לחשוב שיש סרט שגם שבר את מחסום השפה וגם הביא מועמדות לבימאית, זה הכל חוץ מובן מאליו. עם זאת, אם יש מדינה שיכלה לעשות זאת, זו איטליה, שאומצה על ידי האקדמיה יותר מכל מדינה אחרת. ואני לא מדבר על כך שקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה התחילה פחות או יותר בזכות איטליה כאשר סרטו של ויטוריו דה סיקה, "מצחצחי הנעליים", זכה בפרס מיוחד מטעם האקדמיה עוד לפני ייסודה, ואני לא מדבר על כך שלאחר שהפכה לרשמית, שני הזוכים הראשונים בקטגוריה החדשה היו מאיטליה ("לה סטרדה" ו"לילות כביריה", שניהם של פליני), ואני אפילו לא מדבר על כך שאיטליה היא עדיין שיאנית הזכיות של האוסקר (14) – אני אומר זאת בזכות היכולת של התוצרת הקולנועית של המדינה להיות נוכחת גם במקומות בהם הסרטים הזרים כמעט ולא מקבלים תשומת לב. למשל, שני השחקנים הראשונים שזכו אי פעם על הופעה ראשית מסרט שאינו דובר אנגלית היו איטלקיים: סופיה לורן ב"שתי נשים" ורוברטו בניני ב"החיים יפים". מרצ'לו מאסטרויאני היה מועמד שלוש פעמים על הופעות בשפת אמו, ופליני היה מועמד 4 פעמים לפרס הבימוי ו-8 פעמים לפרסי הכתיבה. סרטים כמו "הדוור", "רומא, עיר פרזות", "הקונפורמיסט", "הגן של פינצי-קונטיני", "ניחוח אישה", "לה דולצ'ה ויטה", "שמונה וחצי", "גירושין נוסח איטליה", "הקרב על אלג'יר" ועוד, שברו את גטו הסרטים הזרים והתקבלו למועדון היוקרתי.
"שבע היפהפיות" היה מועמד לאוסקר של 1976, אבל תאריך היציאה הרשמי שלו באיטליה היה 20 לדצמבר 1975, ולכן הוא נחשב מהשנתון הזה. זאת הייתה שנה ראויה לציון בקולנוע של ארץ המגף, עם סרטיו של לוצ'יו פולצ'י "דרקולה בשכונה" ו"פרשי האפוקליפסה" (שאפילו כיכב בסרטים מן העבר), זאת הייתה כמובן השנה של אחד הסרטים הפרובוקטיביים ביותר שנעשו אי פעם – "סאלו, או: 120 יום של גיהנום" שהיה גם לאחרון שביים פייר פאולו פאזוליני לפני שנרצח, ו"הנוסע" שרבים מחשיבים כפסגת עבודותיו של מיכאלנג'לו אנטוניוני, בין היתר.

זה היה סרטה העשירי במספר של לינה וורטמיולר. את הקריירה שלה התחילה בעולם התיאטרון, שם היכרותה עם מארצ'לו מאסטרויאני הביאה אותה לעבוד אצל לא אחר מפדריקו פליני, כעוזרת הבמאי ב"שמונה וחצי". שנה לאחר מכן, ב-1963, ביימה את עבודת הביכורים שלה, "הלטאות". סרטיה הראשונים של ווטרמיולר לא היו הצלחות גדולות, אבל הכל השתנה כאשר התחילה לעבוד עם ג'יאנקרלו ג'יאניני. סרטם הראשון, "סחף חושים", הצליח מאוד, אבל אז הגיע "שבע היפהפיות" וכל הסכרים נשברו. הסרט היה ללהיט היסטרי ברחבי העולם, וכאמור גרם לה להיות חלוצה אפילו בהוליווד. היא המשיכה לביים בקצב מרשים עד אמצע שנות התשעים ושם הורידה הילוך. סרטה האחרון, "יותר מדי רומנטיקה… הגיע הזמן לפלפלים ממולאים", יצא לקולנוע בשנת 2004. וורטמיולר אמנם חדלה מבימוי, אבל היא עדיין מתהלכת בנינו, עוד רגע בת 90.

בשביל פריימים כאלה המציאו את הקולנוע

אחת הסיבות להצלחת "שבע היפהפיות" ב-1975 נזקף לא מעט להיותו סרט פרובוקטיבי למדי. זה אפילו לא משהו שתקף רק לתקופה בה נעשה, כי האמת היא שגם היום – ואולי אפילו בעיקר היום, בעידן הרגישות הגבוהה שמאפיינת אותנו – לא בטוח עד כמה הוא היה מתקבל בשאט נפש. הסיבה העיקרית לסנסציוניות שלו היא השילוב המאוד מוזר בו בין קומדיה וטרגדיה, פארסה ואימה. הוא עובר בין סגנונות בצורה מאוד קיצונית, לא מתכנן חיים קלים לקהל שלו, ומשקף עולם אבסורדי דרך דמות שאי אפשר לדעת האם לאהוב אותה או להוקיע אותה. "שבע היפהפיות" מעוצב מדהים, אבל גם צולל לתוך מקומות אפלים של הטבע האנושי, מתפלש בטינופת אבל הוא כולו סיגנון ומבע.
גיבור הסרט הוא פאסקולינו, מנהל בית מלאכה למזרנים בו עובדות שבע אחיותיו, כולן רווקות שלא מצליחות להשיג חתן. הבכורה אפילו מבזה את עצמה במופעי קברט נלוזים וקריירה של זנות כי הסרסור שלה הבטיח לה שיתחתן איתה. הסרט מתנהל בעצם על שתי נקודות זמן המסופרות לסירוגין: האחת היא כאשר פאסקולינו עורק מהצבא האיטלקי, נתפס על ידי הנאצים ומושלך למחנה ריכוז. והשני הוא הימים שהקדימו למלחמה, כאשר פאסקולינו היה מלך הקבצנים של עיירתו, ובניסיונו לשמור על כבוד המשפחה הרעוע למדי מלכתחילה, מתנקש באותו סרסור שניצל את אחותו, נכלא ומושלך לבית משוגעים.
הסיפור של פאסקולינו, המבוסס על תסריט מקורי של ווטרמיולר, מזכיר לא מעט יצירות אירופאיות המלוות דמות של אדם פשוט המנסה לשרוד בעולם משתנה, ודרכו מסופר סיפור הלאום שלו, לרוב בצבעים שרחוקים מלהחמיא לאף אחד. דוגמאות נוספות אפשר למצוא ב"ברלין אלכסנרדפלאץ" שריינר וורנר פאסבינדר ביים על פי ספרו של אלפרד דבלין, "הקונפורמיסט", "העגורנים עפים", "מר קליין" של ג'וזף לוסי, ו"אלה תולדות" שכתבה אלזה מורנטה.
פאסקולינו של וורטמיולר הופך להיות בעצם נייר לקמוס של איטליה בימי עליית השלטון הפאשיסטי. מטרתו היחידה בעולם הזה היא לנצל את המצב לטובתו ולשרוד עד כמה שניתן. ככזה, וורטמיולר לא חוסכת בביקורת עליו, ומציגה לאט לאט איך הוא מופשט מכל אנושיותו עד שלא נותר ממנו דבר – מה שמוביל לאחד משוטי הסיום החזקים ביותר שראיתי. וורטמיולר לא תולה את האשמה בתהליכים הפוליטיים שעברו על איטליה, אלא זורקת את האשמה גם על גיבורה, לא רק בגלל שהוא עושה כמה דברים נאלחים במיוחד במהלך סיפורו (סצנת האונס בבית המשוגעים היא בחינת גבולות מאוד קיצונית של גיבור מול קהל), אלא כי הוא בעצם לא רואה דבר מלבד עצמו.

הדברים האלו מגולמים בסיקוונס הפתיחה של הסרט, שמציג לנו גם את הסגנון יוצא הדופן של וורטמיולר, את חוסר הרצון שלה לבחור קו אחיד דרמטי או קומי, ואת כתב האישום שלה על אנשים כמו פאסקולינו, שהביאו, גם אם באופן פאסיבי, את איטליה למצב שבו היא נמצאת.
על רקע צילומי ארכיון בהם מוצגים עלייתם לשלטון של היטלר ומוסליני, נשמע קריין המדקלם מין שיר מוזר: "אלו שלא נהנים מעצמם גם כאשר הם צוחקים, הו כן. אלו שסוגדים לתדמית התאגידים ולא מבינים שהם עובדים בשביל מישהו אחר, הו כן. אלו שהיו צריכים למות בעריסתם. בום! הו, כן. אלו שאומרים "בואו אחרי כדי להצליח אבל הרגו אותי אם אכשל" כמו שנאמר, הו כן. אלו שאומרים "אנחנו האיטלקים הגברים הגדולים ביותר על פני האדמה", הו כן. אלו שמרומא. אלו שאומרים "זה בשבילי". אלו שאומרים "אתה יודע למה אני מתכוון", הו כן. אלו שמצביעים לימין כי נשבר להם משביתות, הו כן. לאלו ששמים פתק לבן כדי לא לכלכך את ידיהם, הו כן." זה ממשיך ככה כחמש דקות אל תוך הסרט, כאשר המוזיקה המלווה את המונטאז' יוצרת דיסוננס רגשי מוחלט בין הציניות של מילות השיר והויזואליה עוכרת השלווה. משם עוברים צילומי השחור-לבן של הארכיון לצבע, ואנחנו לראשונה עם פאסקולינו, כאשר הוא בורח משדה הקרב, מתוודה לחברו שאת התחבושות שעוטפות את פניו הוא בעצם גנב מאיש גוסס כדי שיחשבו שהוא פצוע.

מהנקודה הזו וורטמיולר לוקחת אותנו למסע השבירה הידוע מראש של פאסקולינו, ולא נותנת לנו רגע של מנוחה. הסגנון שלה בסרט הוא היסטרי לחלוטין, קיצוני לא רק בעלילה שלו אלא גם בזוויות הצילום, בקלוז-אפים שבמקום לקרב אותנו על הדמויות מגחיכות אותן ושוללות מהן את האנושיות, ובבחירה המוזיקלית שנעה משירי פופ לואגנר לג'אז – תמיד בניגוד למה שמתרחש על המסך. היא עוברת מקטעי סלאפסטיק בסגנון קומדיה-דל-ארטה לפשעים נגד האנושות, מסוריאליזם למציאות אכזרית. כל אלו מובאים למסך בעזרת הסטים המדהימים והתלבושות (את כולם עיצב בעלה של וורטמיולר, אנריקו ג'וב), והצילום השופע צבעים והתרחשות של לא אחר אחד מגדולי צלמי איטליה טונינו דלי קולי, שחתום גם על "הטוב, הרע והמכוער", "היו זמנים באמריקה", "שם הוורד", "ירח מר" ו"החיים יפים" (שהיה לסרטו האחרון), בין היתר.
איכשהו, אולי בגלל שידה של וורטמיולר כבמאית כל כך בטוחה על אף כל הטירוף, "שבע יפהפיות" הוא בעיני יצירת מופת. סרט מטלטל ומרהיב, שאין שום סיכוי שאפשר לשחזר את הווייב שלו כיום. לא רק שהוא טומן בחובו כמה רגעים בלתי נשכחים ואימג'ים עוצרי נשימה, הוא מצליח להעביר חוויה רגשית עוצמתית.

כמישהי שאת צעדיה הראשונים בקולנוע עשתה לצדו של פליני, אין ספק שהשפעותיו ניכרות בו, אבל אני בעיקר זיהיתי פה חותם משמעותי של הבמאי האהוב עלי, שכבר הוזכר בפסקאות הקודמות, ריינר וורנר פאסבינדר, שבשנת 1975 כבר ביים מעל לעשרים סרטים. אחת הסצנות הארוכות והסוחטות של "שבע היפהפיות" מתרחשת בחדרה של מנהלת האגף בו מוחזק פאסקולינו בשבי הנאצי, אישה עצומת מימדים ומשוללת כל עידון, אותה הוא מנסה לפתות על מנת להקל על גורלו, והיא ללא ספק מושפעת מהסגנון של הבמאי הגרמני, בעיצוב התאורה וזוויות הצילום האקספרסיביות. פאסבינדר היה אחד הבמאים המדוברים ביותר באותה תקופה, אז אני מקווה שאני לא עושה פה עוול לוורטמיולר בתחושה שלי, אבל כך או כך מדובר בחוויה מצטברת יוצאת דופן.

את פאסקולינו נתנה וורטמיולר לשחקן ג'יאנקרלו ג'יאניני, שנה אחרי שעבדו יחד על "סחף חושים". הוא היה בן 33, והסרט הזה העניק לו את מועמדותו היחידה לאוסקר. ג'יאניני בהחלט נהדר בסרט, גם ברגעים בהם הוא הולך כמו תרנגול ברחובות העיירה שלו ומפתה נשים, וגם כאשר הוא הופך להיות שבר כלי בחסות הנאצים. מה שכן, הצ'ארם והכריזמה שלו מחזיקים מעמד בכל רגע, ואז כאשר יש לו מונולוג בו הוא מתגאה בכך שעל אף כיעורו הוא תמיד הצליח להיות חביב הנשים, זה הרגע היחיד שבו הרגשתי שהסרט מזייף. לג'יאניני יש איכויות של כוכב, והוא בטח לא שחקן בסגנון של טוני סרבילו או רוברטו בניני, שחלק מהחיבה הגדולה שהם מייצרים על המסך נובעת מכך שהם אינם יפים באופן קולנועי.
ג'יאניני המשיך אחר כך לקריירה בינלאומית צפופה למדי בגרמניה, אנגליה ובארה"ב. בתחילת האלף החדש יכולנו לראות אותו כמפקח פאצי ב"חניבעל" ובשני סרטי ג'יימס בונד הראשונים של דניאל קרייג, "קזינו רויאל" ו"קוואנטום של נחמה". בשנה החולפת השתתף בשלושה סרטים וסדרה, ויש לו עוד משהו כמו שישה פרויקטים עתידיים, כך שלמרבה השמחה נוכל לפגוש אותו על המסך בזמן הקרוב.

"שבע היפהפיות" נראה נפלא גם עכשיו, 42 שנים לאחר שנעשה, יש בו רגעים מצחיקים מאוד כמו גם כאלו שמייאשים לחלוטין. הוא יכול – ואפילו רוצה – להיות פוגעני, ואין ספק שאפשר לדון ארוכות ביחס שלו אל השואה. אני קיבלתי את זה בקלות, כי על אף האלמנטים של הפארסה שבו, הוא גם מזכיר לנו שוב ושוב שמשהו בנפש האדם מת שם ולעולם כנראה לא ישוב, ולא לוקח שבויים בתצוגת הזוועות ובחומרתן. גם ברמת ייצוג הנשים או עיצוב הדמויות באופן כללי הוא יכול לעורר תחושות מנוגדות, אבל גם במקרה הזה נראה שמדובר במחשבה תחילה ובכוונת היוצרת, ולא בזילות.
אין ספק שלקח לאוסקר יותר מדי שנים כדי לצרף אישה לקבוצת הבמאים המועמדים שלו, אבל העובדה שהכבוד הגיע לידיה של לינה וורטמיולר ולסרט המדהים הזה, ובזכות כך הוא נחקק בדברי ימי הקולנוע, היא נחמה גדולה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"
"חימו מלך ירושלים"
"האיש שנפל מכוכב אחר"
"רמז – הסרט"
"פוינט בלאנק"