• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סרטים מן העבר: "סלין וז'ולי יוצאות לשוט"

4 באפריל 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

ז'אק ריווט, שהלך בתחילת השנה הזו לעולמו בגיל 87, היה אחד ממבקרי "מחברות הקולנוע" ואחד מבמאי הגל החדש הצרפתי לצידם של גודאר, טריפו, רוהמר ושאברול. אך בזמן שהם יצרו סרטים בקצב מהיר, ריווט עבד לאט יותר. סרטו המוכר ביותר הוא "סלין וז'ולי יוצאות לשוט" (Celine et Julie vont en Bateau), אורכו כשלוש שעות (פחות או יותר זמן ממוצע של סרטי ריווט), הוא מתעסק בבניית נראטיב ופירוקו, שובר את כללי המציאות הרעועים גם ככה, יש בו פתח לדיונים על יצירה, צריכה מול עשייה, והוא תדלק אינספור מאמרים מאז שנצפה לראשונה בשנת 1974.
כל אלו יכולים לגרום למי שנתקל בסרט לחשוב שמדובר ביצירה כבדת ראש, אינטלקטואלית ומתנשאת. אך האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר. "סלין וז'ולי יוצאות לשוט", כך מתברר, הוא לפני הכל פשוט קומדיה מהנה נורא, מצחיקה ומזמינה. למעשה, אם הייתי צריך למצוא מילה אחת לתאר את הסרט הייתי כנראה בוחר ב"קיץ", על כל האסוציאציות אותה היא מעלה.

כאשר אני צופה בסרט לטובת ל"סרטים מן העבר", אני כותב בצד תוך כדי ראשי פרקים של מחשבות שעוברות לי בראש במהלך הצפייה, כדי לא לשכוח כלום ולהקל עלי בארגון הטקסט לאחר מכן. אני אף פעם לא עושה זאת כשאני צופה בסרטים (גם אם אני יודע שאני עומד לכתוב עליהם סקירה או ביקורת), אבל מכיוון שהפינה הזו היא יותר ניתוחית לרוב, אני מרשה לעצמי מדי פעם להסיט את העיניים מהמסך לטובת מחשבות עתידיות לפיתוח. בסופו של דבר מצטברת לי מין רשימה ארוכה של נושאים.
עם זאת, על פני כל 180 הדקות של "סלין וז'ולי יוצאות לשוט", כתבתי אך ורק שתי מילים. ולא בגלל שהסרט איננו מעורר מחשבות ותהיות שמאוד מעניין להתעסק בהן, אלא בגלל שפשוט רציתי ליהנות ממה שקורה על המסך. כדי לפצות על זה, לפני הכתיבה קראתי לא מעט מאמרים על הסרט ועל העשייה שלו, והופתעתי מכך שלא משנה כמה עמוס ומפותל הסרט, החוויה של רוב הצופים בו הייתה זהה – מעבר לניתוחים והמחשבות, נראה שהוא בעיקר הסב הנאה טהורה לצופים שלו.

את "סלין וז'ולי יוצאות לשוט" ביים ריווט כאשר היה בן 46. הפרויקט הגדול והשאפתני שעשה לפני, "Out", לא סיפק את הסחורה כפי שקיווה, נחתך ופוצל לחלקים שונים. בזמן שחיכה למימון לסרט אחר, החליט לצאת לצלם משהו נוסף, המבוסס על קצהו של רעיון. כל מה שריווט רצה היה לעשות סרט בידורי, אסקפטיסטי, מהיר וזול. התוצאה הייתה הסרט הזה, שהפך לנגיש והמהולל ביותר שלו, והשפיע על יוצרים רבים לאחר מכן. כנראה שריווט הוא מסוג היוצרים הגאונים האלה, שגם כשהם מנסים לעשות משהו פשוט ומהנה, יוצאת להם יצירה שיכולה לתדלק קורסים שלמים על קולנוע.

נקודת הפתיחה של הסרט, כפי שמזהים כולם בנקל, מתבססת על ספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות". הסרט נפתח בפארק פריזאי, בו יושבת בחורה צעירה ומתולתלת בשם ז'ולי (דומיניק לאבורייה) וקוראת ספר על תעלולי קסם. כאשר היא מרימה את ראשה היא רואה בחורה אחרת, שחורת שיער, חוצה את הפארק בחיפזון, כל בגדיה ומטלטליה מתפזרים סביבה. כמו אליס הסקרנית שרואה את הארנב הלבן בספרו המפורסם של קרול, גם ג'ולי ממהרת להדביק את הבחורה, סלין (ג'ולייט ברטו), ועוקבת אחריה במשך שעות ארוכות ברחבי העיר. סלין קולטת את זו שדולקת בעקבותיה, ומנסה להתחמק ממנה, עד שהיא מגיעה לביתה שלה. ז'ולי מביטה בבית והולכת, אך יום לאחר מכן מפתיעה את סלין בבית קפה.
מהנקודה הזו, השתיים שמפתחות חברות קרובה ואפילו עוברות לגור יחד, נופלות מטה במחילת הארנבת הקסומה לתוך מציאות מקבילה: בתוך בית מסתורי שנמצא לא רחוק מהן ברחוב דה נדיר-או-פום, הן נעלמות כל אחת בתורה רק כדי להיפלט משם מסוחררות במצב מסתורי של אמנזיה, כאשר בידן סוכריה אשר בזמן האכילה שלה, הן יכולות לשחזר לפרקים מה מתרחש בתוך הבית.

שם הסרט מתפצל ולסירוגין מביא לנו את הפרגמנטים של הדרמה השנייה, שהיא שונה בתכלית מעולמן של שתי החברות. החלק הזה של הסרט מתבסס באופן חופשי על שני ספרים של הנרי ג'יימס (שעל פי ריווט, אף אחד על הסט לא באמת קרא מהתחלה ועד הסוף), והוא מלודרמה על גבר עשיר ואלמן (המגולם על ידי הבמאי ברברט שרודר, שגם הפיק את הסרט הזה) שבתו הקטנה חולה, ואת ביתו הוא חולק עם גיסתו (בולה אוג'ייה, אשתו בחיים של שרודר), חברתו הקרובה, וסוכנת הבית. ואם העולם מחוץ לבית הוא משוחרר, מאולתר, חסר אחריות ואפילו קומי, הדברים לא יכולים להיות שונים יותר בתוכו – שם מתנהל סיפור טראגי, מלא פאתוס וחשיבות עצמית המביא דמויות מלאכותיות ותיאטרליות המתעסקות בנושאים של אהבה ואובדן.
סלין וז'ולי צופות בסיפור שבתוך הסיפור עד שהן מחליטות לחזור לתוך הבית ולפענח את התעלומה שבמרכזו.
לפי הבנתי, צילומי הסרט החלו עם סיפור המסגרת, מבלי לדעת באמת לאן ימשיכו. הסיפור על האלמן ונשותיו הגיעה בשלב מאוחר יותר, צולם במהירות, וביחד שודכו שתי העלילות, התמזגו יחד לסיפור אחד, וכך נוצר הסרט השלם.

הסרט מנצח בכמעט כל אספקט שאפשר להעלות על הדעת. הוא מבויים באופן מבריק וערוך בצורה יוצאת מן הכלל (על ידי ניקול לובצ'אנסקי), שומר על רמה אחידה יחסית של אינטלקט והנאה מבלי להזניח אף אחד מהם, ומייצר דיון שהוא גם טקסטואלי וגם קולנועי.
מכיוון שהוא מתאר סצנות רבות מכמה נקודות מבט, הוא חושף בחוכמה ובקריצה את המתרחש טפח אחרי טפח. אנחנו נכנסים אל תוך המתרחש בנקודות מסוימות, כמו כל עלילת סרט בה היוצר קובע לנו את גבולות הסיפור, ואז דקות לאחר מכן חוזרים אליהן שוב עם קונטקסט שונה, מבינים לאט לאט מה קרה לפני ואחרי, ואז בונים בעצמינו מחדש את הסיפור עם האינפורמציה השלמה. כך ריווט יכול לחזור לאותה נקודה של הסיפור שכבר היינו בה, אך לפתע אנחנו מבינים אותה אחרת לגמרי.
בשלב הזה, סלין וז'ולי משתתפות בדיוק כמונו בצפייה בסרט, לעיתים הן מרותקות ולעיתים משתעממות. הן הופכות להיות השותפות שלנו, ואנחנו מזדהים איתן לא רק ברמה הרגשית, אלא גם בחוויה. זה מייצר כמה רגעים מצחיקים במיוחד.
אבל מעבר לזה, מבחינתי זה היה הדבר שהכי עניין אותי ביצירה המורכבת הזו. הקשר בין המתבונן ומושא הצפייה, ואיך כל אחד מאתנו כצופה מעניק זווית אחרת לסיפור. בכל פעם שאחת מהגיבורות "רואה" את המתרחש היא גם מגלמת את סוכנת הבית, וככזה מעניקה משהו משלה. ישנן מספר סצנות שחוזרות על עצמן בהן פעם אחת סלין היא סוכנת הבית ובפעם נוספת, אותה הסצנה בדיוק, ז'ולי מאכלסת את אותו התפקיד. באופן טבעי כל אחת עושה את זה מעט אחרת.

אני לא זוכר שראיתי ייצוג כל כך מעניין של הרעיון בו הצופה משנה את הסיפור רק בעצם ההסתכלות שלו. זה הביא אותי לחשוב על המקום ממנו נובעת חווית צפייה אישית (ומתוך כך גם דיון וביקורת), ואיך כל אדם רואה סרט באופן קצת אחר, יוצק מהחיים ומהאישיות שלו פנימה לתוך הסצנה ומביא למשהו שונה, גם אם רק בניואנסים. "סלין וז'ולי" מעביר לנו את הרעיון שגם הצפייה הכי פאסיבית, משנה את הסיפור והופכת אותו לאחר. כאשר אני צופה בסרט, אני רואה אותו אחרת מכל אחד אחר, וככזה בעצם שיניתי בו משהו אפילו שלא התערבתי בעלילתו.

הסרט מפרק לא רק את הנושא של נראטיב, אלא בעיקר נראטיב נשי. יש גברים בסרט, אבל הם כולם ללא יוצא מן הכלל מובאים דרך נקודת המבט של ארבעת הנשים בסרט (סלין, ז'ולי, ושתי הנשים של המלודרמה התקופתית), וכולם בעצם נופלים קורבן להן.
לא רק בעל הבית האלמן שמתומרן על ידי כל הארבעה, אלא גם אהבת ילדותה של ז'ולי אשר בטוח כי הוא נפגש עימה אך זו בעצם סלין בתחפושת, וגם מנהלי המועדון בו סלין עובדת אשר מושמים ללעג על ידי ז'ולי, באחת מסצנות האודישן המצחיקות ביותר אי פעם.
הסצנה הזו בדיוק, כמו גם סיפור החברות ביניהן, הסוריאליזם שאליו הסרט צולל, החלפת הזהויות שלהן וניסיון ההצלה שבסופו של דבר, מחזיר אותי לשתי המילים היחידות שכתבתי בצד במהלך הצפייה, אליהן התייחסתי בפתיחה – "מלהולנד דרייב".

לי לא זכור שדיויד לינץ' התייחס באופן רשמי ל"סלין וז'ולי" בהקשר של סרטו המהולל משנת 2001 (שבמשאל המבקרים לבחירת סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, השתבץ במקום ה-4), אבל קשה לצפות בסרטו של ריווט מבלי להיזכר בתעלומה הקולנועית של לינץ'. עם זאת, מדובר בשני דברים שונים לחלוטין מבחינת התחושות שהם מעוררים. על אף המסתורין הרב של "סלין וז'ולי" והסיפור שמקופל בתוכו, הוא מסרב ללכת למקומות של מתח ואימה, למרות שבקלות היה יכול לעשות זאת, בטח בהתחשב בכך שהוא מתבסס על ספריו הגותיים של הנרי ג'יימס (שעל פי ספרו נעשה אחד מסרטי האימה הבריטים הידועים ביותר, "התמימים"). סרטו של ריווט הוא כולו הגל החדש הצרפתי, על הרצון שלו להיות משוחרר, אקספרימנטלי אך הולך בדרכם של במאים קלאסיים גדולים, חוגג את החיים ואת הקולנוע.
שלא כמו לינץ', יוצרת אחרת שהתוודה בקול רם שהסרט הזה משנת 1974 היה השפעה גדולה עליה, היא סוזן סידלמן שביימה בשנת 1985 את "סוזן סוזן", שבעיקר זכור כזה שנתן למדונה את הופעתה המשמעותית הראשונה בקולנוע.

התרגום המדויק של הסרט מצרפתית הוא אכן "סלין וז'ולי יוצאות לשוט" (כך הוא גם נקרא באנגלית), אך השם הצרפתי מתוחכם יותר. אני לא מבין צרפתית כלל, אז הדברים הבאים מבוססים על מה שריווט אמר באחד הראיונות: "Celine et Julie vont en Bateau" משמעותו כמובן "מטיילות", כמו שבאנגלית אומרים "take a trip", שלא בכדי קיבל משמעות נוספת בסלנג העכשווי – "אוכלות סרט". אבל "von en bateau" הוא גם ביטוי לאופן בו מישהו מספר סיפור ומנסה לערב את שומעיו בו, להתל בהם שהדברים אכן קרו.
לאלו שמכירים את הסרט רק בשמו העברי או האנגלי, סצנת הסיום הנהדרת מרגישה מאוד מילולית, אבל היא בעצם דו משמעית למי שמגיע מהשפה הצרפתית. הסוף, כמו כל הסרט הארוך והמקסים הזה, הוא משמעות בתוך משמעות, שאי אפשר להבינה לגמרי עד שלא צוללים אליה לחלוטין ומנסים לשנות את מה שנקבע מראש. וגם אז לא לגמרי בטוח.
יש עוד המון מה להוסיף על הסרט, יותר ממה שאי פעם אוכל לכתוב במסגרת הזו. אבל בסופו של דבר, אחרי שהכל כבר פורק והורכב מחדש, אפשר פשוט לצפות בו גם בלי לחשוב הרבה ובעיקר ליהנות ממנו סתם ככה, כמו שאנחנו רוצים מסרטים.

celine and julie second

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"

תגובות

  1. עידו הגיב:

    לא לשכוח את ההשראה העיקרית לסרט הזה: 'חרציות' המופתי של ורה צ'יטילובה.

    1. בעברית זה נקרא "מרגניות" וכתבנו על הסרט ממש לא מזמן – http://srita.net/2016/01/13/another_look_2016/

השאר תגובה