• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

בונוס האלווין: סרטי האימה של ג'ק קלייטון

31 באוקטובר 2015 מאת אור סיגולי

פינת "אימת החודש" האחרונה הייתה אמורה לסגור את ענייני האלווין וחודש האימה, אבל ההיצע הדל של סרטי סוף השבוע השאיר אותנו נטולי סקירות (מתוך שלושת הסרטים שיצאו, צפיתי רק ב"חיי פשע", הקומדיה עם ג'ניפר אניסטון, שממנה אני ממליץ מאוד להימנע). אך מכיוון שלא רצינו להשאיר אתכם בלי משהו לקרוא בשבת, והעובדה שבכל זאת ממש היום נחגג בארה"ב ליל כל הקדושים, החלטתי בכל זאת לחזור לפוסט נוסף.
הרעיון היה להציע משהו אחר מעוד סקירת סרטים או מצעד כלשהו, והמחשבה הראשונית שלי היה למצוא כמה סרטי אימה לא מוכרים שאני אוהב במיוחד, וזו ההזדמנות להציף אותם למעלה. התחלתי לחפור קצת בזיכרון, וברשימה הסופית שהתגבשה, שמתי לב שיש רק במאי אחד שהוזכר עם יותר מסרט אחד, זהו ג'ק קלייטון, שעל אף שהייתה לו רטרוספקטיבה בסינמטק תל אביב לפני כמה חודשים, מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לפועלו. כשבחנתי את העניין גיליתי במאי די מרתק, שיצר שני סרטי אימה מוצלחים במיוחד.

הסרטים האלו, "התמימים" (1961) ו"Something Wicked this Way Comes" משנת 1982, גם מייצרים איזושהי מעגליות שבגינה הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות לטובת בונוס ליל כל הקדושים הזה. מצד אחד, "התמימים" הוא הסרט השני שביים, ו"SWTWC" הוא האחד לפני האחרון שלו, מה שהופך אותם למין פרק ראשון ופרק אחרון של קריירה מאוד מוזרה. באופן ההפוך מזה, את "התמימים" ראיתי ממש לאחרונה, כאשר סרטו המאוחר יותר הוא אחד מסרטי האימה הראשונים שראיתי בחיי, כנראה אפילו בגיל חד ספרתי (צפיתי בו שוב מאז) וככזה הוא השפיע עלי המון, כך שגם אלו מסמנים שתי נקודות זמן בחיי.
עד כאן בענייני הקדמות.

ג'ק קלייטון נולד בשנת 1921 באנגליה. את צעדיו הראשונים כקולנוען עשה עוד בשנותיו הראשונות, וכאשר שירת בחיל האוויר הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה צילם את סרטו הראשון באורך מלא, "נפלאם בשדה הקרב" התיעודי.
בגיל 35 זכה באוסקר על סרט קצר שביים, ושלוש שנים אחר כך הוציא את סרטו הבדיוני באורך מלא הראשון, "מקום בצמרת" (Room at the Top), אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי. הסרט, דרמה ריאליסטית חזקה על בחור צעיר ששאפתנותו מכלה אותו, היה להצלחה גדולה בבריטניה. הוליווד פתחה אליו את שעריה והעניקה לו שש מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט והבימוי, מתוכן זכה בשתיים מוצדקות במיוחד, אחת על התסריט המעובד, שכתבו ניל פטרסון ומרדכי ריכלר על פי ספר של ג'ון בריין, ואחת לפרס השחקנית הראשית לסימון סיניורה (על אף שזמן המסך שלה בסרט גובל במשנה).
בדיעבד זו הייתה נקודת השיא של קלייטון. הוא ויתר על פרוייקטים רבים שיכלו להפוך אותו לאחד הבמאים המפורסמים אי פעם (לפי השמועות מדובר ב"הנוסע השמיני", "הדייר" ו"הם יורים גם בסוסים" בין היתר), ובחר את סרטיו בקפידה, אך אף אחד מהם לא הפך לקונצנזוס. אם המבקרים היללו הקהל הדיר רגליו, או הפוך מכך, כמו שקרה עם "גטסבי הגדול" בכיכובם של מיה פארו ורוברט רדפורד.
בשנת 1977, שלוש שנים לאחר "גטסבי", סבל משבץ מוחי שפגם ביכולתו לדבר, ולכסא הבימוי חזר רק חמש שנים לאחר מכן.

על אף שני סרטי האימה הבולטים שעשה – אם כי מעורבותו בגרסה הסופית של זה האחרון סורסה – קלייטון לא נחשב לאחד מבמאי הז'אנר הגדולים, או לפחות לא כזה ששמו עולה באופן אוטומטי כמו אחרים. אבל מכיוון שאלו באמת שתי יצירות שצריך להכיר, אני מקדיש להם את ליל כל הקדושים הזה.

"התמימים" – The Innocents

the innocents

סרט האימה הראשון – והשני מהפילמוגרפיה הכללית – של קלייטון, הוא עיבוד לנובלה של הנרי ג'יימס "בטבעת החנק" משנת 1898, המשתמש גם בלא מעט מהגרסה הבימתית שנעשתה לסיפור בשנת 1960 ממנה לקח הסרט את שמו. את התסריט כתבו וויליאם ארצ'יבלד, המחזאי של "התמימים", והסופר המפורסם טרומן קפוטה ("בדם קר").
העלילה מספרת על גב' גידנס, אישה צעירה הנשכרת על ידי גבר עשיר לשמש כאומנת לשני אחייניו, מיילס ולורה הצעירים, הדרים באחוזת הכפר שלו. גידנס מגיעה למקום, המאוכלס רק על ידי הזאטוטים וסוכנת הבית המבוגרת והחביבה, ונקשרת אל שני הילדים תוך רגע. לא עובר הרבה זמן עד שגידנס מרגישה שהם לא היחידים בבית, ונחשפת לסיפורם של משרת בשם קווינט, שנמצא מת בבית הגדול לפני כמעט שנה, והאומנת הקודמת, לה הייתה מערכת יחסים הרסנית עם קווינט, ולאחר מותו שלחה יד בנפשה מתוך יגון. גידנס משכנעת את עצמה שלא רק שמותם של השניים מוטל בספק, אלא גם הילדים התמימים למראית עין מסתירים ממנה סודות ומתחילה לחשוד בהם, עד שהיא לא רק מאבדת את אחיזתה במציאות, אלא גם הופכת לאיום אמיתי על הילדים.

הסרט הופק בשנת 1961, ועל אף הביקורות החיוביות, ששיבחו את הצילום המרהיב ואת הופעתה של דבורה קר בתפקיד הראשי (השחקנית שהפכה לשיאנית ההפסדים באוסקר, עם שש מועמדויות ואפס זכיות) שרבים טוענים שזו הופעתה הטובה ביותר, הסרט נחשב לכישלון. מאז הפך לאחד מסרטי האימה והרוחות המהוללים ביותר, ובטח לאחד המשפיעים. במצעד סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים שערך האתר HITFIX, שהוזכר באימת החודש של אוקטובר, השתבץ הסרט במקום ה-26 והמאוד מכובד. ברשימת 500 הסרטים הגדולים על פי המגזין הבריטי EMPIRE הוא נכנס למקום ה-153.

על אף שהוא איטי, מטבע הדברים, ומערכתו השנייה סובלת מחזרתיות, "התמימים" עדיין סרט מצוין. הצילום יוצא הדופן, עליו חתום פרדי פרנסיס ("פסגת הפחד" של סקורסזה, "איש הפיל", "מוצאי שבת וראשון בבוקר", וגם "בנים ומאהבים" ו"גלורי" עליהם זכה באוסקר), אמנם מרגיש מעט אולפני לפעמים, המסך הרחב מייצר לא רק אימג'ים מרהיבים, אלא גם כמה שבאמת מצליחים גם כיום להדיר שלווה. תמונה אחת בה גידנס רואה דמות מסתורית בצד השני של הנהר הוא רגע מטריד למדי, שלא נדבר על סצנת משחק המחבואים, בה היא מסתתרת מאחורי וילון ובחלון מופיעה דמותו של קווינט, שעדיין תעביר צמרמורת בצופים רבים.
מכיוון שהוא גם סרט תקופתי וגם מצולם בשחור לבן, הוא מייצר תחושה של הפקה ישנה יותר ממה שהיא באמת. אני הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן שזהו תוצר של תחילת הסיקסטיז, ולא משהו משנות הארבעים. זה מונע מהסרט להיחשב פורץ דרך במבעו הקולנועי, ובכל זאת יש בו כמה דברים מאוד נדירים לתקופתו, כמו למשל השימוש בסאונד שמגיע מחוץ לפריים, ובעיקר סצנת הקליימקס שלו שנוגעת בכמה תמות קשות שלא הרבה סרטים העזו להביא לקדמת המסך לפני או אחרי.
כיום "התמימים" בעיקר מיועד לשוחרי קולנוע איכותי, יותר מאשר לחובבי סרטי אימה אדוקים, אבל זוהי בהחלט צפייה מומלצת.

Something Wicked this Way Comes

something-wicked-this-way-comes-still-1

סרטו הלפני אחרון של קלייטון צולם בשנת 1982 ואחרי גיהנום הפקתי יצא לקולנוע מוכה וחבול כשנה לאחר מכן, לגמרי במקרה שנת הולדתי.
בסרט צפיתי לראשונה בגיל צעיר, צעיר מאוד אפילו, בתקופה בה לא כל כך הקפידו על התאמת תכנים ראויים לשעות השידור בטלוויזיה. ככזה, הפך הסרט לאחד מסרטי האימה הראשונים שראיתי, ואימג'ים ממנו רדפו אותי זמן רב לאחר מכן, ואפילו כנראה עוררו את הסקרנות שלי מהז'אנר. סצנה מסויטת אחת ממנו, הכוללת עשרות ויותר של עכבישי טרנטולה חיים, היא ללא ספק אחת הסיבות לארכנופוביה ממנה אני סובל עד היום.

"SWTWC" הוא עיבוד עצמי של הסופר המפורסם ריי ברדבורי ("פרנהייט 451"), והוא מין הייבריד לא לגמרי מאוזן של סיפור גותי ומטריד למדי, והפקה של אולפני וולט דיסני. התסריט הזה הוא בהחלט לא משהו שהאולפן לסרטי כל המשפחה מזוהה אתו בדרך כלל, וככזה הוא נידון כבר בשלב מאוד ראשוני להיות ילד חורג. קשה לעשות סדר בכרוניקה של הסרט, ולא ברור האם אולפני דיסני, שכנראה בחרו בסרט כי רצו לפנות לקהל מבוגר יותר, הם אלו שריככו את התמות האפילות שלו, או שאולי היה זה קלייטון בעצמו, אבל כבר בשלבים ראשונים של ההפקה כולם רבו עם כולם. ברדבורי וקלייטון נקלעו לסכסוך, דיסני נבהלו, הסרט נלקח מידיו של הבמאי וניתן לאחר, והתוצאה הסופית הייתה גרסת ביניים עמוסת צילומי השלמה ושינויים של הרגע האחרון. ולמרות שהפיתולים מאחורי הקלעים בהחלט נוכחים על המסך, זהו עדיין סרט מרהיב ומאיים, שגם יכול לשמש כצפיית האלווין מעולה.

שמו של הסרט לקוח ממחזהו של שייקספיר, "מקבת'" – "משהו רע קרב אלי", אם אתם רוצים להעזר בתרגומו של דורי פרנס – והוא מזכיר את עלילת ספרו של בולגקוב "השטן ממוסקבה", וכמובן את הגרסה שעשה לו סטיבן קינג, "דברים שצריך", כמו גם הסרט "המכשפות מאסיטוויק" שהגיעו אחריו.
הוא מתרחש בעיירה קטנה ומנומנמת, אליה מגיע יום אחד קרנבל נודד ומסתורי, אותו מנהל גבר מלחיץ למדי שעונה לשם "מיסטר דארק" (תמיד משהו מבשר טובות). שני ילדים סקרנים נמשכים אל הקרנבל המכושף, ומוצאים את עצמם במרכזו של מאבק בין החושך לאור, אותו מייצגים דארק מצד אחד, ואביו האוהב של אחד הילדים, צ'ארלס האלווי, מהצד השני.
את דארק מגלם ג'ונתן פרייס הצעיר שהיה אז בן 36 (מאז זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן על "קרינגטון" ולאחרונה הופיע כמנהיג הכת הדתית בעונה החמישית של "משחקי הכס"), ואת האלווי מגלם זוכה שני האוסקרים האהוב, ג'ייסון רוברדס. בשאר הקאסט תוכלו למצוא גם את דיאן לאד ופאם גריר.
המוזיקאי המקורי של הסרט היה ג'ורג' דלרו, אך עבודתו על הסרט נגנזה על ידי האולפן, והוא הוחלף בג'יימס הורנר הענק, שהשנה מצא את מותו המוקדם מדי בתאונת מטוס. סטיבן בורום, אחד הצלמים הקבועים של דה פלמה, היה אמון על המצלמה.

הסרט היה כשלון קולוסאלי בקופות אך בשנים שלאחר מכן, כנראה בזכות המעבר לצפייה ביתית, הוא זכה למעמד של קאלט. העשייה שלו אמנם התיישנה מאוד, אך זה רק עוזר לתחושת הקריפיות של אגדת ילדים מעוותת שמאפיינת אותו. מכיוון שכאמור נתקלתי בו בתחילת דרכי כצופה קולנוע, אני לעולם לא אוכל להתייחס אליו באופן אובייקטיבי, אבל אני סמוך ובטוח שסצנת מבוך המראות שמופיעה בשיאו, היא בעלת אפקט לא מועט גם כיום.
כמו כן, כל אלו שחושבים שקרנבל נודד הוא אחד הדברים הכי מטרידים שקיימים בעולם – וכנראה שיש לא מעט כאלה, אם לשפוט לפי העונה הרביעית של "אימה אמריקאית" – בהחלט יקבלו משנה תוקף לתחושותיהם, עוד ברגע בו מיסטר דארק ופמלייתו הכוללת גמדים ומיני ליצנים מלחיצים, חוצים את רחובות העיירה בניגון המהפנט והמטריד שלהם.

לקלייטון לקח חמש שנים לביים את סרטו הבא, "התשוקה הבודדה של ג'ודית הירן", עם מגי סמית' ובוב הוסקינס, ובזכותו זכה לעדנה מהביקורות אחרי שנים בהם סרטיו לא עוררו עניין.
הוא מת שמונה שנים לאחר מכן, בגיל 73, והותיר מאחוריו רק שבעה סרטים אותם יצר על פני שלושה עשורי יצירה, ומעל למחציתם מוכרים ומדוברים עד היום.

jack-clayton

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    סקירה מעניינת..Thanks.ראיתי את שניהם לאחרונה…
    "התמימים" עדיין מעולה ומטריד ;SWTWC
    לא עומד במבחן הזמן,לדעתי. בעיות ההפקה
    הרבות פגעו בסרט בגדול…

    איזו מילה על The Brood לרגל יציאתו בקריטריון…???

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'התמימים' הוא בעצם אלגוריה על התעללות מינית בילדים, כמובן טאבו באותה תקופה, זו נקודת מבט מעניינת על ההתרחשויות שהן לא יותר מזיכרון מודחק של טראומה.

כתיבת תגובה