• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סרטים מן העבר: "פורע החוק ג'וסי וולס"

30 באוקטובר 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

ברשותכם אתחיל באנקדוטה כיצד התגלגל הסרט הזה אל ידי ומשם אל "סרטים מן העבר". לפני כמה שבועות התהלכתי במרץ לכיוון מפגש משפחתי במסעדה כלשהו בתל אביב. בדרך נתקלתי בעיזבון שהושאר על אחד הספסלים בשדרה – ערימת דיסקים וסרטים. מכיוון שאני חלק מהדור האחרון שרכש ואסף סרטים בעותקים קשיחים, לא משנה מה יקרה, אפילו אם אהיה בעיצומה של הימלטות משבט קוזאקים צמא דם, אפילו אם אהבת חיי תתלה בין חיים ומוות מגשר בזמן שבצד השני אוטובוס מלא ילדים יתנדנד לו ורק אני אוכל להושיע אותם, אני עדיין אעצור מול כל ערימת די.וי.די שאראה ברחוב.
בערימה ההיא לא נותרו הרבה סרטים, אבל שניים קרצו לי במיוחד: האחד הוא "באבא הו-טפ", והשני הוא המערבון "פורע החוק ג'וסי וולס" (על אף ששם הגיבור הוא "וויילס"), שניהם טרם נצפו על ידי. הנחתי שזהו סימן משמיים. אספתי אותם לתיקי, דחיתי את התכנון המקורי לכתוב על "קליאו מ-5 עד 7", ונתתי עדיפות לאיסטווד. האמת שבין סרטו החדש "סאלי – נס על ההדסון" והמערבון "שבעת המופלאים" שיצא לקולנוע לאחרונה, זה נראה כמו הזמן הנכון.

"פורע החוק ג'וסי וולס" (The Outlaw Josey Wales) משנת 1976, הוא סרטו החמישי במספר של קלינט איסטווד כבמאי. אבל התברר שזה לא היה אמור להיות ככה בכלל, והסרט סופו ששינה מעט את חוקי הוליווד. איסטווד, אז כבר כוכב לוהט בשמי הקולנוע כשחקן וכבמאי, רכש את זכויות הספר "פורע החוק המרדן: ג'וסי וויילס" מאת פורסט קארטר, שידוע יותר כ"עוזב לטקסס", בכוונה להפיק ולככב בו, לא לביים. את שרביט הבימוי העניק לפיליפ קאופמן מכיוון שאהב את הכיוון של סרטו הקודם "שחר לבן". עם זאת, התגלעו חילוקי דעות די מרים בין השניים בשלבים מאוחרים של הפרה-הפקה, כאשר קאופמן ניסה, לפי דבריו, להפוך את העלילה והגיבור ל"פחות פאשיסטים", ואיסטווד ממש לא אהב את זה. בסופו של דבר, הכוכב/מפיק החליט לפטר את קאופמן לקראת אמצע הצילומים ולביים את הסרט בעצמו.
המהלך הזה העלה את חמתו של איגוד הבמאים, שהתנגד למהלך מכיוון שקאופמן השקיע לא מעט זמן ומאמץ בסרט עד לנקודה הזו, והתערבו לטובתו. על אף הלחץ של התעשייה, איסטווד ו"וורנר" לא הסכימו לוותר, פיצו את קאופמן בסכום של כמה עשרות אלפי דולרים, והותירו לו קרדיט של תסריטאי-שותף (יחד עם סופי צ'רנוס, אז בת 67). בעקבות הפרשייה נקבע באיגוד מה שמוכר כ"כלל איסטווד", על פיו אסור לשחקן או מפיק לפטר במאי כדי לקחת את הגה הבימוי לעצמו. האמת שאין לי מושג אם זה עדיין נאכף.
הסרט היה להצלחה גדולה בקופות ובביקורת, ואפילו קיבל מועמדות לאוסקר המוזיקה המקורית שכתב ג'רי פילדינג (הוא הפסיד ל"אות משמיים"). קאופמן הפגוע המשיך לקריירה מצוינת שכללה את השתתפותו בכתיבת "שודדי התיבה האבודה", ובימוי סרטים כמו "פלישת חוטפי הגופות", "הצוות המובחר" ו"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" עליו היה מועמד בקטגורית הכתיבה. על המשך הקריירה של איסטווד אין צורך להרחיב.

בעותק הדי.וי.די בו צפיתי, ישנה הקדמה קצרצרה של איסטווד עצמו. הוא מסביר שעל אף שהסרט מדבר על תקופה רחוקה יותר, הוא נעשה כריאקציה למלחמת ויטנאם, והוא עוסק בתחלואיה של המלחמה. מבחינת איסטווד, לפחות על פי אותו קטעון, זוהי אחת מנקודות השיא של הקריירה שלו.
איסטווד ביים סרטים טובים יותר לפני ("עיר ושמה גיהנום") ואחרי ("בלתי נסלח"), אבל מכיוון שהוא אחד היוצרים הכי לא אחידים בתולדות חוסר האחידות, אפשר לומר שכן, "פורע החוק ג'וסי וולס" הוא בהחלט אחד הסרטים הטובים ביותר שלו, כזה שעל אף שהוא תקופתי, מצליח לתקוע סיכה בהלך הרוח של התקופה בה נעשה, וגם להיות מהנה ומעניין בדיוק ארבעים שנה לאחר שנעשה.

הסרט נפתח בתמונה אידיאית: בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, איסטווד, בתפקיד וויילס, מלמד את בנו הקטן לעבוד עם מחרשה בפיסת גם העדן הקטנה שלו ושל אשתו היפה. לא עוברות יותר משתי דקות לתוך הסרט, כאשר כל מה שיש לוויילס נלקח ממנו באלימות על ידי מיליציה של צבא צפון ארה"ב, ומותירה אותו שבר כלי עם צלקת פוטוגנית להפליא על פניו. אלו שמוצאים אותו באבלו הם קבוצה מצבא הדרום בהנהגתו של פלטשר (ג'ון ורנון הנפלא, שנתיים לפני שהטביע את המונח "דאבל סיקרט פרוביישן!" בקומדיה ההיסטרית "בית החיות"), ו-וויילס מבין שהנה הוא מקבל הזדמנות לנקום באילו שעשו לו עוול. הוא מצטרף למלחמה ומפלס את דרכו בסיקוונס הכתוביות, עד אשר הצד שלו מפסיד והם נאלצים להיכנע לכוחות האיחוד. וויילס, כאיש עקרונות כמו שיש רק במערבונים, מסרב להתקפל ורוצה להמשיך לנדוד לבדו, אך פשעי כוחות האיחוד נגד המחלקה שלו מחזירים אותו חזרה לקו האש, והוא הופך להיות פושע נמלט ומבוקש עד מאוד.
מה שכבר מאוד מרתק בסרט מהשלב הראשוני הזה, הוא הבחירה להפוך את חיילי צבא הצפון לפושעים האמיתיים. הנראטיב האמריקאי לרוב מתייחס לאיחוד כצד החיובי של המלחמה, והקונפדרציה אשר ניסתה להתנגד לשחרור העבדים, כשלילי. בסרט הזה הדבר הפוך לחלוטין, וזה בהחלט מסתדר עם התדמית הרפובליקנית הנוכחית של איסטווד. עם זאת, יש פה בהחלט גם אמירה אנטי-מלחמתית שתחצה את כל הסרט עד למשפט הסיום שלו: במלחמה אין טובים, במלחמה אין מנצחים, כולם מאבדים משהו בקרבות האלו.
לא היינו צריכים את הביאור של איסטווד בתחילת הסרט – חשבון הנפש על מלחמת ויטנאם, שערערה לחלוטין את התפיסה האמריקאית לגבי מלחמה צודקת והביטחון בממשל, מרוח על כל הסרט הזה.

josey-wales-second

וויילס הוא גיבור ישן בעולם מתחדש, וככזה הסרט מביא תמורות בתפיסה הכללית של ז'אנר המערבון. האינדיאנים אינם הרעים המוחלטים של הסרט, ולמעשה זה היה כל כך חשוב לאיסטווד, שלקראת הסוף ישנו דיאלוג ארוך וכתוב באופן חלש, בו וויילס בא לדון עם מנהיג שבט האפאצ'ים, בו הם חופרים נצח שלם על חיים ומוות. עד כה הדיאלוגים בסרט היו יחסית מדודים וממוקדים מאוד, למעשה אחת הבדיחות הרצות בסרט היא יאושו של וויילס השתקן מול כמות המלל הבלתי נגמרת של הדמויות אותן הוא פוגש, ובסצנה הזו בולט הצורך של הסרט להעביר מסר. אני לא לגמרי קניתי את המהלך שוויילס עבר עד לאותה נקודה, אבל קשה לומר שזה באמת פוגם באיזושהי חוויה עכשווית של צפייה בסרט.
דווקא הסצנה הראשונה בסרט אשר מפגישה בין וויילס ואינדיאני, לון וואייטי בגילומו המעולה של צ'יף דן ג'ורג' (שכמה שנים לפני כן היה מועמד לאוסקר על "איש קטן גדול"), כתובה ומשוחקת באופן מוצלח הרבה יותר, כי היא מראה את הסדקים שהתגלו בעולם החד-משמעי עד כה של אמריקה. "אני אידיאני מתורבת" אומר וואייטי לוויילס ומוסיף, "מאז שתורבתי שכחתי לאן ללכת". איסטווד מציג את הצדדים השליליים של כיבוש וכפיית דרך חיים חדשה על תרבות אחרת, ושוב, ויטנאם.

המהלך העלילתי של "פורע החוק" גם הוא איננו אחיד, ולמעשה הזכיר לי מאוד את המערבון הגדול האחרון שהוציאה הוליווד, "האיש שנולד מחדש" (אם הייתי רואה את סרטו של איסטווד לפני כתיבת הפוסט המקדים שעשיתי במשותף עם אורון לקראת סרטו של איניאריטו, ללא ספק הייתי מכליל אותו שם). זה מתחיל כמו סיפור נקמה, הופך למסע הישרדות, ובסוף חוזר חזרה לנקמה ממנה הגיבור לא יכול להתחמק, וכמובן המפגש הבלתי נמנע בינו לבין זה שהרס את חייו ושלל ממנו את שהיה שייך לו.

בשלב הזה אני רוצה להתייחס למערכה השלישית של הסרט, ועל כן אאלץ להתייחס לספויילרים. "פורע החוק" הוא מערבון די תבניתי ולכן קשה לומר שזה ייפגם בחוויית הצפייה, אבל בכל זאת מרגיש צורך להזהיר.
החלק האחרון של הסרט הוא מה שאפשר לכנות "המלחמה על הבית". זוהי בעצם ההזדמנות של וויילס לעשות תיקון לכך שלא הצליח להגן על משפחתו בפתיחת הסרט, ועכשיו, אחרי שמצא נחלה חדש עם משפחה אלטרנטיבית, הוא לא יאכזב אותם. הוא מתחיל את המאבק דווקא בניסיון דיפלומטי ומתורבת, אותה סצנה עם הצ'יף שהזכרתי מקודם, אבל אז נאלץ להילחם בצפונים, ובמיוחד בטריל הפסיכופט (ביל מקיני) שהותיר לוויילס את הצלקת שעל פניו. סצנת המאבק הסופי של השניים היא כולה על טהרת הסימבוליות, אבל זה נעשה באופן כל כך מוגזם ובולט שזה לא נראה טוב, וגם לא כל כך אמין בעולם הסרט. וויילס מתקדם אל טריל כאשר הוא אוחז בידיו אקדחים רבים, שבאף אחד מהם כבר לא נותרו קליעים (כי וויילס, כמובן, כבר התרוקן מהצורך להרוג, והוא פועל מתוך הגנה עצמית בעיקר). כאשר הם קרובים למדי, טריל שולף את חרבו, אך וויילס מצליח, לא באמת הבנתי איך, לכוון אותה אל זה שמחזיק אותה, ולשפד אותו. כך טריל הרצחני נופל על חרבו בצורה הכי מילולית שאפשר לחשוב עליה.
את הרגע הדי מטופש הזה מאזנת היטב הסצנה האחרונה בסרט, בה וויילס סוף סוף עומד פנים אל פנים מול פלטשר, ידידו שהפך לאויבו. הסיקוונס הזה עשוי נפלא, ג'ון ורנון ואיסטווד מצוינים בו, ואתוודה שיש בו משהו מרגש. על ידי בחירת מילים עקיפה משהו, פלטשר מבהיר לוויילס שימיו כאיש נמלט תמו והוא כבר לא בסכנת חיים. "אני מניח שכל אחד מאתנו מת קצת במלחמה" מסכם וויילס, ועולה על סוסו חזרה לביתו ואהובתו, כאשר דם מטפטף ממנו ואי אפשר לדעת האם הפצע הוא פטאלי או לא.
(סוף ספויילרים)

אורכו של "פורע החוק ג'וסי וולס" הוא מעל שעתיים, אבל הוא עובר די מהר, למרות כמה מעידות בולטות – אלו שהזכרתי, וגם החלק הרומנטי של הסרט המבוצע על ידי איסטווד ומי שתהפוך לאשתו ולשחקניתו הקבועה סנדרה לוק (שהייתה אז בדיוק באמצע בין מועמדותה לאוסקר על "צייד בודד הוא הלב" ובין מועמדותה לפרס הראזי של "ברונקו בילי" של איסטווד). ישנם אי אילו רגעים מסורבלים מאוד בסרט, אבל הוא עדיין יפה מאוד לצפייה, סוחף, יש בו הרבה הומור מפתיע רובם מגיעים דווקא מכיוונו של איסטווד, ובהחלט אחד המערבונים האמריקאים המוצלחים של אותה התקופה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"

תגובות

  1. רועי ברגר הגיב:

    ממליץ בחום על באבא הו טאפ.
    תפקיד אדיר של ברוס קמפבל.

  2. נמרוד הגיב:

    אחד הדברים הבולטים ביותר בסרט הזה הוא לאו דווקא גישה רפובליקנית או דמוקרטית, אלא דווקא הגישה הליברטריאנית העיקשת של איסטווד. כל סוג של שלטון ומדינה הוא מושחת וסופו להרוס את האנשים שמתקיימים תחתיו. ג'וסי ווילס לא תומך בדרום או בצפון. הוא תומך בשחרור מכל סוג של שלטון

  3. hamlet הגיב:

    באבא הו טאפ
    rocks

  4. JNH הגיב:

    "בסרט הזה הדבר הפוך לחלוטין, וזה בהחלט מסתדר עם התדמית הרפובליקנית הנוכחית של איסטווד." -כדאי לזכור שלינקולן, מי שהעביר את חוק ביטול העבדות שהצית את מלחמת האזרחים, היה רפובלקני בעצמו.
    ודווקא יש לא מעט סרטים ידועים (חלף עם הרוח, קולד מאונטיין, לרכוב עם השטן או הטוב הרע והמכוער) שבהם צבא הקונפדרציה מוצג באור חיובי.

  5. רון הגיב:

    הקטע הכי זכור לי בסרט הוא כמו שכתבת כשלקראת הסוף הוא מול פלטשר והדם מטפטף ממנו לאט.עוד קטע נהדר שמראה שימוש "ג'ון פורדי" במרחב הוא הקטע שבו הוא מופיע כנקודה בישימון שהולכת וגדלה ואז האינדיאני אומר " הגיהנום הגיע לארוחת בוקר".את ג'וזי וולס ראיתי עם אבא שלי כשהייתי בן עשר ועד היום אני נזכר בו בערגה.

  6. עופר הגיב:

    אחד הסרטים המעולים של איסטווד המכיל כמו תמיד, מלבד יריקת הטבק המקורית, משפטי נצח כגון
    "נשרים צריכים לאכול, כמו גם תולעים"
    "אתם מתכוונים לשלוף את האקדחים או לשרוק את דיקסי (הימנון הדרום )"
    ואגב הביקורת מתייחסת לאפאצ'ים, אז מדובר בקומאנצ'ים. מעבר לטעות קטנה זו אחלה ביקורת ואחלה סרט.

השאר תגובה