• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2017: הזוכים והזוכות
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

סרטים מן העבר: "אותו יום קר בפארק"

16 באוגוסט 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בגלל פסטיבל ירושלים והצפיפות של הקרנות האקדמיה, לא הצלחתי להגיע לפינת "סרטים מן העבר" בחודש יולי, אבל עכשיו היא חוזרת, גם אם באיחור מה. האמת היא שעל הנייר, יולי סיפק לא מעט הזדמנויות לבדוק כמה מסרטי העבר, זאת מכיוון שנדמה שכל הבמאים הוותיקים החליטו ללכת לעולמם באותו הזמן. מעבאס קיארוסטמי, דרך מייקל צ'ימינו, גארי מארשל, רובין הארדי, ז'אק רופיו, הקטור בבנקו ועוד. אין ספק שזה היה חודש קשוח. אני באופן אישי צפיתי בכמה סרטי עבר אחרים שחשבתי להביאם לפינה, כמו הפילמוגרפיה של וויט סטילמן (לצורך הריאיון שערכתי אתו בירושלים), "בחורים רעים", סרטה הראשון של קלי רייכרהארט "נהר דשא", ו"אימפריית החושים" בין היתר, אבל אף אחד מהם לא גרם לי לרצות לרוץ ולכתוב עליהם.
בסופו של דבר, רוברט אלטמן ניצח. זאת למרות ששני קיניסו התייחס לסרט פה בבלוג בעבר. אתם מוזמנים לראות את פינת "סרטים מן העבר" של אוגוסט כאיזושהי הרחבה של הטקסט המעניין שלו.

בשנת 1969, רוברט אלטמן היה בן 44, ובזמן שהייתה מאחוריו קריירה ענפה ומרשימה של בימוי לטלוויזיה, סרטים תיעודיים ושני סרטים באורך מלא, הוא עדיין לא שכלל את הסגנון המפורסם שלו, זה שיהפוך אותו לאחד הבמאים החשובים בקולנוע. זה יקרה רק שנה לאחר מכן, כאשר יביים את אחת הקומדיות הטובות ביותר אי פעם, "מאש". שנתיים אחרי הסרט ההוא יביים את אחד המערבונים המהוללים של הוליווד, "הקלפן והיצאנית", ולאחר מכן יגיעו "שלום לנצח", "נאשוויל" ותהילת עולם.
אבל רגע לפני זה, ביים אלטמן דרמת מתח קטנת מימדים, המבוסס על ספרו של פיטר מיילס, "אותו יום קר בפארק" (That Cold Day in the Park), אותו עיבדה למסך ג'יליאן פרימן. הסרט הזה אולי לא נחשב לאחת מהפסגות של אלטמן, אבל כיום כן נתפס כיצירה חכמה ומעניינת, בעיקר כמייצגת התקופה של עשייתה.

"אותו יום קר בפארק" מתרחש בוואנקובר, ונפתח באישה צעירה שחוצה את הפארק לכיוון דירתה. זוהי פרנסס אוסטן, שחיה בגפה בדירה ענקית שהורישו לה הוריה, יחד עם ממון לא מבוטל. ממש בתחילת הסרט אנחנו כבר מבינים במהרה כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליה – היא מארחת בביתה קרובים וחברי משפחה, כולם מבוגרים ממנה בלפחות עשרים שנה, אך תשומת ליבה נודדת החוצה מעבר לחלון, אל עבר בחור צעיר שיושב לבדו בפארק בזמן סערה. אין ספק שבדידות היא האלמנט המרכזי בחייה, ונפשה יוצאת אל אותו נער עזוב ומסתורי שבחוץ (מייקל ברנס, שהיה בן 29 בזמן הצילומים אך דמותו צעירה ממנו).
הפעם הראשונה שבה אוסטן זוכה לקלוז אפ היא כאשר היא צופה דרך החלון. התריסים מצלים חלק מפניה, מה שמזכיר לנו את המוסכמה הסגנונית של הפילם-נואר, וכבר אז ניטעת בנו תחושה לא נעימה. זה קשור כמובן לליהוק של השחקנית, סנדי דניס, שפרצופה מרגיש כמו שילוב מוזר של קיילי מינו וג'וליאן מור. על מצחה הגבוה ועיניה הקטנות, דניס מייצרת אוטומטית הרגשה מתעתעת. משהו מרגיש לא בסדר, אבל קשה לדעת מה.
על אף זאת, ההתנהלות של דמותה לאחר מכן מעידה על משהו אחר, אוהב וחומל. ברגע שאורחיה, בהם באופן ברור אין לה עניין, עוזבים את הבית, היא יוצאת אל הפארק ומציעה לבחור חסר הבית לבוא ולמצוא מחסה בדירתה. מבלי לומר מילה הוא מצטרף אליה, והיא מייבשת את בגדיו, נותנת לו להתקלח, מאכילה אותו ומנסה לשווא לפתח אתו שיחה.
הבחור המוזר נדמה שלא לגמרי מבין אותה, ומתנהל בצורה מעט אקסצנטרית, אך לה זה לא מפריע. קשה לדעת האם פרנסס מרגישה שמשחקים בה ומשתפת פעולה באופן מודע, או שמא שאיפתה לאינטרקציה אנושית מעלימה מעיניה את מוזרותו של הבחור, אבל היא מאפשרת לו לישון בדירתה. ברגע האחרון היא נועלת אותו בחדר לאחר שנרדם, וגם הפעם לא ברור האם היא עושה זאת מתוך חשש לביטחונה, או ניסיון ללכוד אותו ולשמר אותו קרוב אליה.
הבחור הופך להיות בן בית אצל פרנסס, והיא מתחילה לבנות את חייה וסביבו ואפילו לפתח בו תלות בעלת השלכות מצמררות.

באופן כללי, בחלקיו הראשונים, "אותו יום קר בפארק" לא מנדב לנו המון עובדות. אנחנו מביטים בדמויות, בהתנהלותן המוזרה (כמעט עד לחוסר אמינות לעיתים) ונאלצים לבחור בעצמינו מהם מניעיהם. גם כאשר אנחנו נחשפים לאותו בחור מסתורי בסביבתו הטבעית מחוץ לטווח הראייה של פרנסס, ומבינים מאיפה הוא מגיע, זה עדיין לא באמת מסביר הרבה מההתנהלות של השניים.
מכיוון שהדמויות של פרנסס והבחור לא לגמרי נטועים בזמן ומקום, קל להתחיל לחשוב שהם בעצם יותר ייצוגים של רעיונות. האופציות הן רבות – האם הסרט מנסה לתאר לנו את היחסים בין המעמדות של ארה"ב בסוף שנות השישים, הדרך בה המעמד העליון, שכסף לא יכול לעשות אותו מאושר, מביט על המעמד הנמוך יותר, אשר החופש שלו מבלבל אותו ומכניס אותו למלכודות? אולי יש פה גם חקירת יחסי גברים-נשים כאשר שני אלו מופשטים מצרכים חברתיים, או באופן כללי מה בדידות וניתוק יכולים לעשות לרוח האנושית. על אלו אפשר לפתח תיאוריות רבות, וספק האם יש תשובה נכונה אחת.
בנוסף, הסרט, כתוצר של התקופה שלו, צולל באופן מרשים למדי לנושא מעמד האישה וחופש הבחירה. באחת הסצנות המרשימות בסרט, המצולמת בשוטים ארוכים מן החוץ אל הפנים, נראית פרנסס כאשר היא הולכת לבדיקה אצל הגניקולוג. בזמן שהיא מחכה בתור או ממלאה טפסים, אנחנו נחשפים לשיחה של נשים בסביבתה, לרוב בזמן שאינן מופיעות על המסך, כאשר הן מדברות על הגלולה החדשה למניעת הריון, על אימהות והאנטומיה הגברית. הסצנה הזו גם מדגישה את הזרות של פרנסס לנושא (אנחנו אפילו לא יודעים האם היא בתולה או לא) וגם מעידה על ההתקדמות המחשבתית של השיח הנשי שהחל באותה תקופה.

that cold day in the park second

באופן כללי נדמה שהסרט מתקדם למדי. מעבר לאותה שיחה נשית יחסית בוטה, הסרט מציג עירום גברי ונשי, מדבר באופן ברור על נטיות לסביות (ואפילו מראה זוג נשי חד-מיני), ויש בו גם התייחסות לגילוי עריות בין אח ואחות, בצורה שלדעתי אפילו כיום תעורר חוסר נוחות.
לרוב, הדברים האלו קורים מחוץ לבית של פרנסס, מעיד על כך שהעולם שבחוץ משתנה, לטוב או לרע, אך היא במגדל השן שלה לא מסוגלת להכניס את זה אליה הביתה, אל המקום העקר והריק בו היא כלואה בעקבות ירושת הוריה שמתו.
אותה סצנה אצל הגניקולוג, שתשוב אחר כך באופן מבריק בעריכה צולבת, היא אחד הרגעים הבודדים בסרט שמתרחשים מחוץ לכותלי הדירה. הסרט לא מנסה להיות דוגמטי בבחירת הלוקיישנים שלו, או לשמור על איזושהי אחדות תיאטרלית של זמן ומקום, אבל איזור המחייה של פרנסס הוא ללא ספק מקום ההתרחשות העיקרי שלו. רוחב הידיים של הדירה מאפשר למצלמה לנוע בחופשיות ולשחק עם שדה העומק, אבל אלטמן לא מסתפק רק בזה. בעזרת העבודה של הצלם המוכשר והידוע לזלו קובאץ' ("אדם בעקבות גורלו", "ירח מנייר", "שמפו", "מכסחי השדים" וגם "קופיקאט" ו"איזה מין שוטרת"), הדירה מקבלת לעיתים תחושות כמעט סוריאליסטיות של עולם לא יציב. קובאץ' מצלם את פרנסס והבחור דרך זגוגיות מעוותות, כולא אותם בין המשקופים והרהיטים, חושף ומעלים אותם, ומצמצם את מרחב התמרון שלהם על פי דרישת הסצנה. לעיתים אפילו העדשה סוטה מהמתרחש בחדר, כאילו נודדת למקום אחר, שואפת גם היא לברוח משם.

סנדי דניס לוהקה לסרט שלוש שנים לאחר שזכתה באוסקר בקטגורית המשנה על "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" ובשני פרסי טוני בזה אחר זה על הופעותיה בהצגות "אלף ליצנים" ו"כל יום רביעי". לאחר שיתוף הפעולה שלה עם אלטמן מיעטה להופיע בסרטים, אך בשילוב תפקידיה בטלוויזיה ובתיאטרון, בשנות השבעים הייתה עסוקה למדי. בשנת 1982 לקח אותה אלטמן הפעם אל הבמה, לעיבוד שעשה לסרטו "חזור הביתה ג'ימי דין" בו גם השתתפה. סרטה האחרון היה "רץ אינדיאני" המצוין של שון פן, והיא מתה בשנת 1992 מסרטן השחלות, בגיל 54.
ליהוקה ל"אותו יום קר בפארק" הוסיף, כאמור, לא מעט לתחושה המעיקה של הסרט. היא מחזיקה היטב את הסצנות, כאשר שיאה הוא במונולוג ארוך ויוצא דופן בחדרו של האורח שלה, מסוג המונולוגים שאני לא מבין איך לא הפך ללהיט בשיעורי משחק ואודישנים. מייקל ברנס שלצדה הוא ליהוק קונטרה מצוין. זה לא אומר שההופעה שלו מדהימה, אלא פשוט הפיזיות הנערית והשובבה שלו, אשר גורמת לו להיראות כמו דמות שדון מקסים מאגדת ילדים, יוצקת המון מתח כאשר שניהם על המסך.

האלמנטים המוצלחים של הסרט, לא לגמרי מחפים על חולשותיו. קשה מאוד להתחבר לדמויות המסתוריות – שלא נאמר סתומות – של הסרט, ובהחלט ישנה הרגשה של הליכה במעגלים הרבה אחרי שכבר הבנו מה קורה. עם זאת, אפשר כבר בשלב הזה לשים לב לרגישות והתחכום של אלטמן כשזה מגיע לסאונד, אחד הדברים שיהפכו את סרטיו הבאים ליוצאי דופן. הדיאלוגים מטפסים זה על זה, מייצרים תחושה מציאותית מאוד אך גם משרתים את התחושה שאליה הוא מכוון בסצנות, בין אם תודעה קורסת, קליניות או כאוס.
מבחינה עלילתית, הסרט שומר על מונוטוניות רוב הזמן, עד מערכתו השלישית בה הדברים מתחילים להתדרדר. שם אלטמן כבר לוחץ מאוד חזק על ז'אנר האימה, ולמרות שזה מרגיש קצת מעט מדי ומאוחר מדי, זה בהחלט לא לוקח שום דבר מהסיום המעולה של הסרט.
לא אכנס לפרטים, אבל רק אומר שמדובר בכתוביות הסיום המפתיעות ביותר שאני זוכר. על אף שידעתי מה אורכו של הסרט, וידעתי שהוא מגיע לסיומו, עדיין ברגע הזה הפה שלי נפער. זהו סיום שהוא הכל חוץ ממובן מאליו, אז כמו היום, ולדעתי מעיד על אומץ רב של אלטמן.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"

תגובות

  1. גיא הגיב:

    איזו המלצה מעולה! נהניתי מאוד.
    תודה רבה. כן ירבו.

השאר תגובה