• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

לקראת הקרנת ״הקלפן והיצאנית״: שלושה סרטים פחות מוכרים של רוברט אלטמן (״חזור הביתה ג׳ימי דין״, ״אותו יום קר בפארק״, ״זוג מושלם״)

29 בנובמבר 2015 מאת שני קיניסו

זו השנה השלישית שבה אני עושה הקדמות לסרטים על בסיס חודשי, שאני וצוות סינמטק שדרות בוחרים. לפני קצת יותר משנה, ממש לפני שצוק איתן החל, קיימתי הרצאה בסינמטק שקדמה להקרנת עותק פילם שרוט ומהוה של "תמונות קצרות" (Short Cuts). זו הייתה מבחינתי הגשמת חלום לדבר על הבמאי רוברט אלטמן בפעם הראשונה באופן פומבי. ההתאהבות שלי באלטמן הייתה מיידית כאשר צפיתי לראשונה ב"נאשוויל" (Nashville) בשלהי גיל 16. ראיתי עד אז הרבה מאוד סרטים אבל הצפייה בו הייתה לי כמעין התגלות של ממש. היה שם מה שחיפשתי בכל כך הרבה סרטים בכלל ואמריקאיים בפרט, ועד אז לא מצאתי – דמויות וסגנון שהם בעצם החיים עצמם, גם אם חלקם מייצגים רגע מסוים בחברה וההיסטוריה האמריקאיים.

ביום שני הקרוב, ה-30.11.15 אקיים הרצאה נוספת על אלטמן, הפעם לפני ההקרנה של "הקלפן והיצאנית" (McCabe & Mrs. Miller) הקלאסי. לשמחתי הרבה, אורון העניק לי את הבמה לכתוב את הפוסט הנ"ל על שלושה סרטים פחות מוכרים של אלטמן. בין אם צפיתם בהם ובין אם לאו, תופתעו לגלות בסרטים האלו אלטמן שונה במקצת: אלטמן קאמרי יותר (כמובן שכל מושג הקאמריות בהקשר ליצירתו של אלטמן הוא יחסי), ולא אלטמן של קאסט הדמויות הענק שלרוב אנחנו מורגלים בו.

אני חושב שדווקא שלושת הסרטים שבחרתי לסקור פה גם מייצגים את אלטמן במלוא מובן המילה: על סגנונו הבלתי מתפשר והעל זמני, ובחינתו של ייצוגים בנפש, בתרבות ובהוויה האמריקאית על מנת לחקור ולעמוד על מהותם. אף על פי כן, אני גם רואה את הסרטים האלו כבעלי המסר והמכנה המשותף הכי אוניברסלי שאלטמן יצר. אני מאוד מקווה ומצפה לראותכם בסינמטק שדרות בהרצאה. אני יודע שזה בפריפריה המרוחקת ואעריך מאוד כל מי שמגיע מאזורים שונים בארץ על מנת לעשות את המאמץ (לפרוטוקול, כבר הגיעו להרצאות אנשים מת"א. אם היו מגיעים מצפונה לה הייתי בכלל נרגש, אך כמובן שזה מובן אם זה לא יקרה).

אותו יום קר בפארק
That Cold Day in the Park
(1969)

cold-day

גם סרטיו הפחות מוצלחים של אלטמן מהפנטים בדרכם הייחודית (אולי מלבד "משהו ללבוש" מ-1994, עליו באמת אין לי איך להגן). שנה לפני "אותו יום קר בפארק", ביים אלטמן את מותחן המד"ב "הספירה לאחור" (Countdown) בכיכובו של ג'יימס קאן. הסרט עסק באחת האובססיות שהכי עיצבו את שנות ה-60 והמלחמה הקרה – המירוץ לכיבוש הירח. גם אם מדובר בסרט משמעם לפרקים, זוהי עדיין נגיעה של אלטמן בז'אנר שלכאורה רחוק ממנו שנות אור. הוא שב פעם נוספת ואחרונה לז'אנר עם ״Quintet״ הפוסט-אפוקליפטי והמרתק אף הוא מ-1979 בכיכובו של פול ניומן. הסרט נחל כישלון ביקורתי וכלכלי חרוץ.

"אותו יום קר", שהוקרן לראשונה מחוץ לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, הוא הראשון בסדרת סרטים של אלטמן שעוסק בנשים מעורערות קיומית ונפשית, ובבדידות הטראגית שמתגלית ברבים מסרטיו של אלטמן בבסיס החוויה האנושית. הסרט המפורסם ביותר בסדרת סרטים לא רשמית זאת הוא "3 נשים" (Three Women) מ-1977, מפסגות היצירה לא רק של אלטמן אלא גם של הקולנוע ההוליוודי החדש.

הסרט מבוסס על ספרו של פיטר מיילס, ומתאר את קורותיה של אישה עשירה ובודדה החיה בוונקובר סמוך לפארק גדול, בגילומה של סנדי דניס הנהדרת, זוכת האוסקר כשחקנית משנה על תפקידה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?". בבוקרו של יום חורפי, בעת שהיא מארחת בביתה מפגש חברתי וריקני עם חברים, היא מבחינה מחלונה בנער צעיר (מייקל ברנס) היושב לבדו על אחד מספסלי הפארק, שנרטב מהגשם העז היורד באותו עת. היא משתפת בדאגתה את אורחיה, ולאחר שהמפגש נגמר היא אוספת אותו לביתה. לאחר ניסיונות לפתח עם הנער שיחה, היא מבינה שהוא אילם. בהדרגה, אישיותה המתעתעת של האישה ומטרותיה – ייחשפו.

כאמור, הסרט רחוק מלהיות מפסגות יצירתו של אלטמן. התסריט לוקה בחוסר אמינות ואינו משכנע, וחלק מרגעיו של הסרט משעממים (ועל כך בהמשך). יחד עם זאת, מדובר בסרט מהפנט מכיוון שזהו סרטו הראשון של אלטמן בו ניתן להבחין בחזונו היצירתי. הדבר בא לידי ביטוי בעיסוק ואופן בחינתו את ניסיונות ההיווצרות של הקשר האנושי, במהלך הקשר הזה ובכישלונו.

ההישג הגדול ביותר של "אותו יום קר" הוא ההצלחה שלו בתיאור הריקנות, הבדידות והחידלון של הגיבורה שלו. אלטמן מצליח בעיקר בחצי הראשון של הסרט להציג באופן מרשים את הרבגוניות המתעתעת של חווית הבדידות האנושית, ומנסה להשליך אותה ולמצוא את מקורותיה בשינויים ובמעגלים החברתיים של התקופה. הבעיה היא שזה נעשה באופן מאולץ, שהוא אחד הגורמים למניעתו של הסרט להפוך ליצירה גדולה באמת.

פעמים רבות נקשרים אופי התנהגותם המינית והנפשית של גיבוריו של אלטמן למהפכה המינית, תוך שהוא מנסה לעמוד טיבה הבעייתי. הקישור הזה, שנדמה כפוי הוא פרדוקסלי. מצד אחד הוא מקשה על אלטמן להגיע ל"אמת" ולמשמעות של הבדידות במובנה הישיר ביותר. הכוונה היא לבדידות סובייקטיבית, אותה אלטמן מצליח להעביר לאורך רוב החלק הראשון של הסרט באופן מצוין, ומנסה באמת להימנע מקלישאות של בדידות ועושר ולא בדידות כתוצאה משינויים חברתיים-סוצילוגיים. מצד שני, עם כל הסתייגותי ממהלך זה, גם פה אלטמן מצליח לחלץ אמירות שאמנם נלעסו עד דק גם בסרטים אחרים של אותה תקופה שעסקו באותם סוגיות, ולהאיר אותן באור חדש.

גם בסרט זה, אלטמן בוחן את הז'אנרים של דרמה, מותחן פסיכולוגי ואימה תוך ניסיון בלתי פוסק לחתור תחת כל ז'אנר. ברבע השעה האחרונה שלו, הופך ״אותו יום קר״ לסרט אימה לכל דבר, וגם אם התוצאה מדשדשת מאוד, היא מרתקת. זאת משום שאלטמן מוכיח פעם נוספת שכל עניין הז'אנרים הינו תלוי הגדרה שבעיקרה היא הוליוודית בלבד. לצערי דיון בכיוון זה כולל ספוליריים מטבע הדברים, אז אעצור כאן.

לפני שאני עובר לסרט הבא, אני חייב לציין את הצילום המרהיב של לזלו קובאץ' מגדולי וחשובי הצלמים של הוליווד החדשה ("אדם בעקבות גורלו", "רסיסי חיים", "מטרות", סרטו הראשון והמצוין של פיטר בוגדונוביץ' ועוד). קובאץ׳ מנסח בעדשתו את האסתטיקה וכמה מהדימויים המרכזיים של התקופה. המקרה של "אותו יום קר בפארק" מעניין גם מכיוון שזהו צעד משמעותי נוסף של אלטמן בפיתוח האסתטיקה הכל-כך ייחודית שלו, שכידוע עובדת הרבה על זומים ותנועות מצלמה בלתי פוסקות על מסילה, יחד עם קומפוזיציות שהן מושלמות לעיתים.

אחד מרגעי השיא של הסרט מהבחינה הזאת מגיע כאשר הגיבורה הולכת לבדיקה רפואית במרפאה מקומית, ממתינה, ולבסוף נכנסת לחדר הרופא. זהו בעיניי אחד מהרגעים החשובים ביותר בסרטיו של אלטמן, המביאה לכדי זיקוק את היותו של אלטמן מאסטר. זהו רגע של הבאת האסתטיקה האלטמנית לידי אותה ראייה אנושית רגישה ומפוכחת עד כדי אכזריות לפעמים, ואחת הדוגמאות הראשונות המצוינות למולטי-נראטיביות ולדיאלוגים החופפים והזולגים אחד לתוך השני המוכרים כל כך מסרטיו. כולל רגעים מבריקים של שימוש בזום ובתנועות המצלמה שהגדירו את סרטיו, וכאמור גם אותו כבמאי, יחד עם הז'אנרים בהם פעל ואופן ייצוגם. לכן, גם אם "אותו יום קר בפארק" אינו מפסגות יצירתו, אך הוא כן ראוי לקבל את הכבוד הרב המגיע לו. בעיקר משום שבזמנו, כמו רבים מסרטיו של אלטמן, גם סרט זה נקטל לחלוטין, שלא בצדק.

זוג מושלם
A Perfect Couple
(1979)

perfect-couple

אם יש משהו שניתן להצטער עליו, זוהי העובדה שאלטמן כמעט ולא נגע בצורה ישירה בז'אנר הקומדיה הרומנטית. למעשה, "זוג מושלם" הוא הראשון מבין שני סרטים בודדים בהם הוא בחר לעשות זאת. האחר הוא "הנשים של דוקטור טי" (Dr. T and the Women) המקסים בכיכובו של ריצ'רד גיר מ-2000. עם זאת, אלטמן בחן ברבים מסרטיו את הקשר הרומנטי גם באור קומי, כולל בשנה שקדמה לסרט זה, עם "חתונה" (Wedding) המעולה. אך עיקר הקומיות ב״זוג מושלם״ באה על מנת להוסיף נפח לביקורתו המושחזת והשנונה של היוצר על המעמדות הגבוהים והצבועים בארה"ב.

לא חסרות דוגמאות נוספות מסרטיו האחרים, אך כאמור זוהי הנגיעה הישירה הראשונה בנושא, וזהו גם אחד מהסרטים הכי פחות מוכרים בפילמוגרפיה של אלטמן. זה גם סרט שמדגים בצורה מצוינת את מגבלותיו, אך גם את פיכחונו לעגן אותן בצלם יצירתו. ואם יש במאי שגם סרטיו החלשים-יותר מרתקים בדיוק כמו יצירות המופת שלו, ולפעמים אף מרתקים מהן – הרי זהו אלטמן. גם הפעם לא מדובר ביצירת מופת, אבל כן ביצירה עם רגישות נדירה לדמויותיה. היא כוללת כמה סצינות באמצעותן אלטמן מצליח לחלץ אופטימיות זהירה מסיטואציות מביכות במיוחד אליהן נקלעות הדמויות, אופטימיות שהיא מצרך נדיר בסרטיו.

אלכס (פול דוליי) הוא גבר יווני בשנות ה-40 לחייו, החובב מוזיקה קלאסית וסולד במידת מה מהתרבות החדשה של הדור הצעיר. אלכס הוא אחד מבין אחים רבים במשפחה גדולה בה אביו רודה ושולט ביד רמה הן באלכס והן באחיו ואחיותיו האחרים. שילה (מרתה הפלין) היא זמרת ליווי צעירה בלהקת רוק בעלת השם הגאוני ״Keepin' Em Off The Streets״. היא חיה עם הלהקה ההיפית בלופט מוזנח, שם הם מקיימים את החזרות שלהם תחת סולן רודן. חברה העוסקת בהיכרויות בווידאו, אליה שניהם הצטלמו, מחליטה שהם מתאימים אחד לשני וכך נוצר הקשר. זהו אחד מסרטיו היותר קלילים של אלטמן, אך גם בו עולים לפני השטח נושאים קשים.

התהוות הקשר בין אלכס לשילה מוצג בחינניות שנובעת מחשיפת אישיותם בהדרגה ככל שהסיפור מתגלגל בצניעות כובשת. מדובר בשינוי ניכר מהיומרנות שאפיינה כמעט את כל שאר הסרטים שאלטמן יצר באותו עשור, יומרנות שבבעיניי ראויה להערצה. זהו אחד מסרטיו היותר שקטים והפחות מוערכים, שוב שלא בצדק. יש פה כמה מההתבוננויות האלטמניות היותר מרתקות על הצורך בקרבה והבנה, ועל הצורך האנושי התמידי לפענח את התנהגותנו בזמן אמת בסיטואציות חברתיות שונות. אחת הדוגמאות המעולות לכך היא הסצינה בה אלכס מתחיל במבוכה עם מישהי בחנות כלי הנגינה בה הוא עובד.

אני חותם לכם שאם הלהקה שאלטמן מציג את קורותיה בסרט הייתה קיימת במציאות, הסרט היה הופך ללהיט וניצל מתהומות השכחה (כבר התחלתי לחפש את הפסקול המצוין בדרכים כאלה ואחרות). הפסקול המנוגד של הסרט- הקלאסי מחד והרוק מאידך- עוזר לאלטמן לאפיין את התנהגותן ופעולתן של הדמויות, ומעניק לסרט מקצב שמדגיש את חקירתו של אלטמן את הרגעיות שבספונטניות המביכה של דמויותיו. יש בסרט הרבה נאמברים מוזיקליים של להקתה של שילה המתאמנת באולפן החזרות ובהופעות, ולכן זהו אולי הסרט שהכי מזכיר את "נאשוויל" המופתי מבחינה זו. הדבר בא גם לידי ביטוי גם בעריכה שלרגעים עושה הומאז' ליצירה האלמותית. בנוסף, יש פה את אחד מהקאטים הכי מדויקים רגשית אך גם מהיותר אירוניים שבסרטיו של אלטמן.

חזור הביתה ג'ימי דין, ג'ימי דין
Come Back to the 5 & Dime, Jimmy Dean, Jimmy Dean
(1982)

come-back

זוהי אינה הפעם הראשונה בה אלטמן חקר את השפעתו וחייו של אחד מהאייקונים המיתולוגיים שידע העולם. ב-1957, שנתיים לאחר מותו הטראגי של הכוכב הנערץ, ביים אלטמן את סרטו השני באורך מלא "סיפורו של ג'יימס דין" סרט דוקומנטרי שבאמצעות ראיונות עם המקורבים לו מביא לא רק את סיפור חייו, אלא גם מנסה לעמוד על אישיותו האניגמטית, המתעתעת והמושכת.

ב-1982 אלטמן מצא את עצמו בבעיה. היה זה לאחר הכישלון הביקורתי הצורב של "פופאי", שפארמונט ודיסני שהפיקו והפיצו אף הגדירו ככישלון קופתי, לאחר שהוא לא הופך לבלוק באסטר האימתני שהם ציפו שהוא יהיה, ולאחר ההתנסות הטראומטית של אלטמן עם פוקס המאה ה-20 סביב הפצת הקומדיה הסאטירית שלו “HealtH”. אלטמן המתוסכל מהוליווד בחר לפנות לברודווי שם הוא מביים את המחזה הנ"ל של אד גרצ'ייק. הוא מלהק בין היתר את שר, את זוכת האוסקר סנדי דניס, את קתי בייטס ואת קארן בלאק. ההצגה רצה לזמן קצר, זוכה לביקורות רעות ועל רקע כל אלו אלטמן מחליט לעבד את המחזה לסרט, שכולל כמעט את כל הקאסט המקורי של ההצגה.

העלילה מתרחשת בחנות נידחת בלב טקסס שמוכרת מוצרים בחמישה ועשרה סנט, ב-30 בספטמבר, 1975 – יום השנה ה-20 למותו של ג'יימס דין. בזאת אחר זאת, מתכנסות בחנות הקטנה חבורה של בנות שהקימו את מועדון מעריצות ג'יימס דין המקומי, ומעלות זיכרונות וחוויות מתקופת נעוריהן המשותפת. על אחד מקירות החנות תלויות כמה עשרות תמונות של דין. הופעתה של אישה מסתורית ולא מוכרת, הטוענת שהיא חלק מהמועדון, גורמת לזעזוע בין בנות החבורה כאשר היא מאלצת אותן לחטט בפצעי העבר הכאובים. דמות בולטת נוספת היא דמותה של מונה (סנדי אדמס), אולי המעריצה האדוקה ביותר בחבורה, שאף נבחרה בזמנו להופיע כניצבת ב"ענק", הסרט האחרון בו כיכב דין טרם מותו לצידם של אליזבת טיילור ורוק הדסון. זמן קצר לאחר השתתפותה בסרט, מונה גילתה שהיא בהריון, ועם הלידה היא טוענת שהבן שלה, אותו היא מסתירה מעיני העולם, הוא בנו של ג'יימס דין.

הנושאים המוכרים של אלטמן נמצאים גם ב"חזור הביתה" – בחינת הקשרים האנושיים ועמידה על צרותם ומהותם, תיאור המוזרויות של דמויותיו באהדה ובגיחוך, וסרט המתרחש כולו בלוקיישן אחד. במהלך הסרט מופיעים פלאשבקים רבים שבאמצעותם אלטמן בוחן את הפיזיות המציאותית, הסביבתית והגופנית של "אז" ו"עכשיו". הוא בוחן את האחווה הנשית אותה הוא מתאר, שנוצרה ושאיחדה אותן בצילו של אייקון גברי שככל שחלפו השנים מאז מותו והפיכתו לאגדה, סיפורים רבים תהו על מיניותו והמגדריות שלו.

האסתטיקה המוכרת של אלטמן נוכחת, בעזרת זומים ארוכים ומציצניים לחיי הדמויות וההתרחשויות, על מנת לבחון את התהוותם ולנסח את המושג "אנושיות" על פי אלטמן. זהו אקט שהוא לא פחות ממוסרי כלפי הדמויות כשם שהוא מציצני – הזומים מייצגים את ההכרה במציאות הקשה לעיתים של העכשיו, וכמו דורשים מן הדמויות להתמודד ולהכיר בפצעי העבר ובהשלכותיהם היומיומיות. מטרתם היא גם לנפץ בפניהן את אשליית הנעורים הנצחיים שבאים לידי ביטוי גם בפלאשבקים, אך גם לעמוד כמובן על מהות הקשר האנושי בזמן החולף. נראה שלזמן בחנות הזו יש אינהרנטיות משלו, ממש כמו להערצה חסרת הגבולות לאייקון שקמל, אך גם לאחווה הנשית החזקה הממשיכה לפעום בדמויות.

הקלסטרופוביות של אירועי העבר נוכחת בחוכמה דווקא בזכות השגרתיות שלה בבחירתו של אלטמן למקם הכל בלוקיישן אחד. אלטמן הופך את בחינתו הבלתי פוסקת של הקשרים האנושיים המתהווים בכלל והאמריקאיים בפרט לחזון שהוא לא פחות מאפוקליפטי – התמונות של כותרות הסיום של הסרט הן אולי מהדימויים היותר פסימיים שיצאו מסרטיו של אלטמן. זהו דינה האמיתי של האחווה האנושית מול הזמן החולף.

come-back-2

תגובות

  1. רון הגיב:

    סיקרה נהדרת, תודה.
    איך ייתכן שהסרטים האלה לא מוקרנים גם בסינמטק תל אביב?

    1. רון הגיב:

      *סקירה, כמובן 🙂

  2. רוי אן הגיב:

    הבמאי האהוב עליי מכולם. "ג'ימי דין ג'ימי דין" הוא סרט ענק שלא מתייחסים אליו מספיק בכלל.

השאר תגובה