• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

סרטים מן העבר: "הצוללת"

6 ביוני 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

לפחות על פי האתר IMDB, אפוס המלחמה הגרמני המפורסם של וולפגנג פיטרסן, "הצוללת" (Das Boot), הוא החור הקולנועי הכי משמעותי שלי. ברשימה המתעדכנת (והדי מפוקפקת) של 250 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של האתר, הסרט ממוקם במקום ה-70 נכון לרגע זה, והוא היחידי מכל 100 הסרטים העליונים בטבלה שטרם ראיתי. עכשיו העניין תוקן.
"הצוללת" הוא סרט משנת 1981, אחת ההפקות הגרמניות היקרות ביותר אי פעם, והוא מבוסס על ספרו של לות'ר-גונטאר בוכהיים, אם כי זה שנא את הגרסה הקולנועית. הגרסה המקורית שיצאה לראשונה לבתי הקולנוע עמדה על 150 דקות, לאחר מכן נערכה למיני סדרה בת 300 דקות, ואז יצאה שוב בשנות התשעים כגרסת הבמאי בשתי ורסיות, אחת של 208 דקות, והשנייה של 293. כצופה אמיץ עם יותר מדי זמן פנוי לאחרונה, צפיתי בגרסה הארוכה יותר, והסקירה הזו מתייחסת אליה.

פיטרסן הגרמני, אז בן 40, היה במאי טלוויזיה וקולנוע עסוק במולדתו לפני שקיבל את מלאכת העיבוד והבימוי של הסרט. הוא זכה לביקורות מעולות, ועל אף היותו תוצרת גרמניה ודובר גרמנית, הוועמד לשישה פרסי אוסקר: בימוי, תסריט, צילום, סאונד, עריכת סאונד ואפקטים. את רובם הפסיד ל"אי.טי" ו"גנדי". מאז הוא כבר קיבל מעמד של קלאסיקה ומקום כאחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר בכל הזמנים. פיטרסן עצמו עבר משם לביים באנגלית, וסרטו הבא היה אחד מסרטי הילדים האהובים ביותר, "הסיפור שאינו נגמר". בשלושים השנים האחרונות היה חתום כבמאי רק על שמונה סרטי קולנוע, רובם הפקות הוליוודיות סבירות-עד-זניחות כמו "התפרצות", "אייר פורס 1" ו"טרויה".
"הצוללת" הוא יצירתו הגדולה והמורכבת ביותר, והיא מתרחשת במלחמת העולם השנייה. מה שיוצא דופן בסרט הזה, היא העובדה שכל גיבוריו הם חיילי הרייך – כלומר, נאצים – מה שעשה חיים מאוד קשים לצופים אז והיום. כמובן שזו לא הפעם הראשונה שאויבי העולם החופשי של המאה ה-20 מוצגים כדמויות מרכזיות. הדוגמא המפורסמת ביותר, היא כמובן יצירת המופת של לואיס מיילסטון "אין חדש במערב" (All Quiet on the Western Front), שאפילו הגדיל וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר עוד בשנת 1930.

ועדיין, יש משהו מאוד לא מובן מאליו בלהציב במרכז סרט קולנוע לקהל הרחב אך ורק דמויות שההיסטוריה שונאת. כמו בכמעט כל סוג של סרט, גם ב"הצוללת" הארוך, הצופה חייב מידה גבוהה של הזדהות עם הדמויות, כדי להיות מושקע רגשית ולשמור על רמת עניין. כסרט ריאליסטי (הסיפור עצמו ממוצא, אך בוכהיים הסופר ביסס אותו על חוויותיו), אי אפשר להציג את החיילים הנאצים אך ורק כמשוגעים, טיפשים, חסרי מודעות למשימתם או שליליים באופן כללי, גם בגלל שזה לא נכון עובדתית, וגם בגלל שמי ירצה לראות סרט כזה, אלא אם כן מדובר בפארסה? זה עיקר המתח שנובע בין הסרט והצופה, ופיטרסן מנגן על כך היטב. אני הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן שאני נמצא במחיצתו של האויב, וכאשר צוות הצוללת מצליח במשימת הפצצה ומשמיד משחתת, אלו למעשה הטובים שמוצאים את מותם.

אני מניח שהרבה מאוד מחשבה הושקעה בדרך בה יועברו החיילים למסך. הקו הזה הוא דק במיוחד, ופיטרסן היה צריך לשמור על איזון לכל אורך הסרט. זו רק מחשבה שלי, אבל אני מאמין שהפתיחה של הסרט נועדה כדי להסיר את ההתנגדות הראשונית של הצופה לצפות בסיפור על גיבורי צבא היטלר. הדבר הראשון, בגרסה אותה ראיתי, הוא שהסרט נפתח בכתוביות אינפורמטיביות, אבל להן משמעות שיוצקת מתח לכל מה שיבוא בעקבותיו. הכתוביות מסבירות על צי הצוללות של הרייך, איך כ-40,000 חיילים נשלחו על ידי היטלר לים, אך רק 10,000 מהם חזרו. מעבר לעובדה הדי מדהימה הזו, המידע הזה משפיע בשני אופנים, הראשון הוא שאנחנו מרגישים שהדמויות שאחריהן נעקוב סביר שנשלחו אל מותן, ושגם הן באיזשהו אופן קורבנות של היטלר בעצמן. להלן, הזדהות.
לאחר מכן, הסרט מתחיל שלא על כלי השיט, אלא במסיבה של החיילים. מדובר במשתה פרוע, שיוצא משליטה מהר מאוד, ובו מוצגים החיילים כנהנתנים וחסרי אחריות. אפילו רגע שבו חייל מתוודה על כך שחבריו לפלוגה הטרידו אותו מינית, פשוט חולף מבלי יותר מדי תשומת לב על ידי מפקדיו. זהו סיקוונס מרשים מאוד ויש בו כמה שוטים ארוכים ויפים, אבל הוא מאוד שונה בטון שלו משאר הסרט, במיוחד מבחינת עיצוב הדמויות, שפה עוברות כקרקסיות אבל בתוך הצוללת אין לזה זכר. בדיעבד, זה מרגיש קצת כמו משהו שהודבק כפתיחה, כדי להזכיר לנו שבעצם מדובר באנשים שניסו להרוס את העולם ועל ידי זה לפייס את ההתנגדות האינהרנטית שלנו. אין הירואיות בעולמם של החיילים והקצינים, רק דקדנטיות ומיאוס.
הסדר והמשמעת המפורסמים של הנאציזם, מגיעים רק כעבור כרבע שעה, לפני היציאה לים. עד אז מדובר בכאוס גדול.

כמו הרבה סרטים שמנסים להכניס אותנו לחייהם של קבוצה מסוגרת, גם "הצוללת" בוחר להביא לנו את האירועים דרך נקודת מבט של אדם חיצוני שנקלע פנימה, קלולס לגמרי, כדי שיוכל לשאול את כל השאלות שאנחנו הצופים צריכים לדעת. מ"אקס-מן" הראשון (רוג), דרך "מד מן" (פגי), "התחלה" (אריאדן) ופחות או יותר כל קומדיית תיכון וקולג' אי פעם, זאת הטכניקה התסריטאית הכי מוכרת לזה. הפעם מדובר בוורנר, כתב צבאי בגילומו של הרברט גרונמייר ("איש מבוקש מאוד"), שמצטרף לצוות כדי לסקר את פעילותם. פיטרסן משתמש גם בזה כדי להפריד בין החיילים ובין הדיקטטור לו הם כפופים: בסצנה נוגעת מאוד רגע אחרי היציאה לים, וורנר מסתובב ומצלם את הצוות, כאשר הקפטן (יורגן פרוצ'נואו) מבקש ממנו לצלם אותם כאשר יחזרו מהים ולא עכשיו, כשיהיו להם זקנים והבריטים לא יוכלו להבחין כמה צעירים הבחורים שנשלחים לקרב.

עם זאת, חיילי הצוללת אינם חפים מפשע בהקשר היסטורי רחב יותר. הם יודעים היטב בשביל מי הם נלחמים, וגם גאים בזה. כאן אפשר להיכנס לדיון שלם האם הם שטופי מוח, והאם בכלל לבחורים בשנות העשרים לחייהם (במקרה הטוב) יש הבנה ויכולת להפריד ולהבין עד הסוף את משמעות הקרבות והמלחמה, אבל ברשותכם אמנע מזה, כי הרי זה בכלל לא נושא שרלוונטי גם אלינו, וטוב אי אפשר לצאת מזה בשיח התרבותי שבו אנחנו נמצאים כיום.
פיטרסן בכל זאת מנסה להראות את המורכבות הזו דרך אחד הטירונים שעל הצוללת, ברגע שעל פניו הוא קלישאת סרטי מלחמה איומה, אבל פה מקבל משמעות מרשימה יותר. מדובר, כמובן, על "תמונת הבחורה", אותה סצנה שבה חייל מביט בערגה בצילום של בחירת ליבו שנשארה מאחור, כדי שאנחנו נפתח אליו רגשות ונצטער על מותו. אבל הפעם, אהובתו של הטירון היא צרפתייה, והרומן הזה חייב להישאר בסוד גם בצוללת וגם ביבשה. היא בהיריון עכשיו, ואם תגלה המחתרת שהיא נושאת ברחמה ילד של נאצי היא תעבור מסכת התעללות. רוע נמצא משני צידי המתרס, והאנשים הם בסופו של דבר רק אנשים. כך על פי הסרט.

המורכבות הזו של פיטרסן היא רק נדבך אחד במה שהופך את "הצוללת" לא רק לאחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר, אלא גם לאחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי. מדובר ביצירת מופת מוחלטת, שעשייתה היא פשוט מדהימה.
בתור מי שלא שרת במערך שייטת 7 של חיל הים (אני מגיע משייטת 3, וגם שם הייתי בסע"ר 5, אז נגיד), אין לי באמת מושג מה קורה בתוך הצוללות ולא חוויתי זאת מיד ראשונה, אבל החיים שם כפי שמונצחים בסרט הזה הם הדבר הקלסטרופובי ביותר שאני זוכר. "רכבת הקרח" מרגיש כמו נופש על חוף בתאילנד לעומת U-96, הצוללת שבסרט. פשוט מדהים לאיזו רמת פרטים הגיעו צוות הסרט, ברמה שאפשר ממש להרגיש את הצחנה והמחנק. עם כל הכבוד לשלל מועמדויות האוסקר שהרוויח הסרט בצדק רב, העובדה שהוא נעדר מפרס העיצוב האומנותי היא פאדיחה רצינית.
מעבר לעיצוב דרגשים, המטבח, המסדרונות והדלתות, הסט כולו נבנה באופן הידראולי, כך שהייתה לו אפשרות לנוע על צדו. מעצב הסטים רולף זהטבאוור (שזכה באוסקר עשר שנים לפני כן על "קברט"), תלה מיני פריטים מהתקרות, כמו שעונים או כלי מטבח, ככה שאפשר לראות מתי הצוללת איננה מאוזנת. זה מוסיף תחושת ריאליזם עוצמתית.
אני באמת לא יכול לדמיין איך המצלמות חצו במהירות את המסדרונות הארוכים והעמוסים, ואיך תפעלו את כל העניין הזה. בהתחשב בכך שהסרט צולם לפני מעל לשלושים שנה, זה הישג מדהים שהופך את "הצוללת" לכזה שמחזיק מעמד גם כיום, גם אחרי כל ההתקדמות הטכנולוגית של הקולנוע. גם סצנות הקרב, שצולמו באופן מדוד וחכם, מסעירות למרות שמדובר במודלים.

בכלל, "הצוללת" הוא בית ספר איך אפשר לייצר מתח מצמית אך ורק בעזרת קלוז-אפים על שחקנים ושימוש בסאונד. בדיוק כמו חיילי כלי השיט, גם אנחנו לא תמיד יודעים מה קורה בחוץ, ואנחנו חווים את החרדה דרכם, יחד עם החריקות של המתכת שמקיפה אותם. זה זמן טוב גם לשבח את כל הקאסט הרחב של הסרט, רובם מצליחים לייצר דמויות עגולות גם אם התסריט לא מאפשר להם, ובעיקר את מחלקת עיצוב הסאונד. אלו הדברים שאיפשרו לסרטים כמו "לבנון" ו"דרך קלוברפילד 10" להיעשות עשורים לאחר מכן.

דברים שקצת מעידים על הזמן שעבר הם הליווי המוזיקלי, שבעיקר במארשים המדרבנים נשמע ארכאי מדי, והסטריליות היחסית של פגיעות הגוף. אין הרבה דם ופציעות בסרט, ובהתחשב במה שהחיילים עוברים שם, זה מעט לא אמין לעיניים שמורגלות בסרטי מלחמה ואימה מודרניים יותר.

את הפסקות הבאות אקדיש לחלקים האחרונים של הסרט, כך שמכאן אני פותח פתח לספויילרים. מכיוון שכאשר אני התיישבתי לצפות בסרט לא ידעתי דבר על התקדמות העלילה, המערכה האחרונה הייתה בשבילי עוצרת נשימה, ואני לא מתכוון להרוס את החוויה למי שעוד לא ראה. כך שאם טרם הספקתם, אתם ממש רוצים להפסיק כאן ולחזור אחרי שתצפו בסרט. אם כבר ראיתם, אתם מוזמנים להמשיך.

האמת היא שבמהלך רוב הסרט, כאמור, הצלחתי לשמור מרחק מפיתוח חיבה אל הדמויות ורצון בהצלחתן, כי בכל זאת נאצים וזה. בכל פעם שהם הצליחו לפגוע בכלי שיט בריטי, והיה רגע של התעלות, אני אמרתי לעצמי שלא באמת מדובר בחדשות טובות. אבל למרות כל זה, החלק האחרון של הסרט הצליח לפורר לי את זה לגמרי, והופתעתי מאיך פיטרסן וצוותו התלו בי והעבירו אותי צד.
לקראת סוף הסרט, עומד הצוות בפני מצב שאין להם שום סיכוי לצאת ממנו. הצוללת נפגעה ושקעה עמוק מתחת לגובה אותו היא יכולה לשרוד. במשך לילות ארוכים מנסים אנשי המכונה לתקן את השעונים והמנועים ולעלות למעלה. זה נראה חסר סיכוי, ורובם כבר השלימו עם מותם הקרב, אבל לאחר זמן רב, הם אכן מצליחים. והרגע הזה בו הצוללת חוזרת לתפקד הוא כל כך עוצמתי, והורווח כל כך ביושר על ידי פיטרסן, שאי אפשר שלא לנשום לרווחה.

אבל גם אחרי מעמקי הים, U-96 איננה יוצאת מכלל סכנה. כאשר הם חוזרים סוף סוף אל הנמל, בידיעה שאיש מאלו שעל האדמה לעולם לא יוכל להבין מה עברו ואיך שרדו כנגד כל הסיכויים, מופתע הבסיס על ידי התקפה אווירית של בעלות הברית שמוחקת את כל הצי. זה בעצם סצנת הקרב "הקלאסית" הראשונה של סרט המלחמה הזה, והיא עשויה באופן יוצא מן הכלל. בסופו של דבר, בעלות הברית יצאו כאשר ידן על העליונה, וצבא הרייך ספג אבדות איומות. אלו חדשות טובות באופן אובייקטיבי, אבל עדיין, קשה לשמוח. הראש אומר דבר אחד, אבל שאר הגוף מגיב אחרת. היחיד שבאמת יוצא מנצח מכל הסיפור הוא הסרט, יצירה מעוררת השתאות שקשה להשתחרר ממנה.

das boot second

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"

כתיבת תגובה