• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

סרטים מן העבר: "איש ללא פנים"

20 בנובמבר 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

עם יציאתו לקולנוע של סרט האקשן "הנמלטת" (Blood Father) בסוף השבוע, ו"הסרבן" (Hacksaw Ridge) שעדיין מוקרן על המסכים, החלטתי להשלים חור בהשכלת מל גיבסון שלי ולצפות בסרט הראשון שביים, "איש ללא פנים" (Man Without a Face) משנת 1993. בימיו הראשונים של הבלוג, אי שם בשנות העשרים שלי, כתבתי על היחס שלי אל גיבסון לקראת "החיים הכפולים של וולטר" (סרט לא מוערך דיו), ולאחרונה כתבתי לכלכליסט על ההזדמנות השנייה נוסח הוליווד שהוא זוכה לה. אתוודה שיש לי פיקסציה מוזרה נורא עם גיבסון, על הטוב, הרע והמכוער שבו, על אף שהוא עושה חיים קשים לאלו שזוכרים לו חסד נעורים.

למרות שכולם בטוחים שגיבסון אוסטרלי מבטן ומלידה, הוא בכלל נולד בניו יורק נולד בינואר 1953, ואמו היא ממוצא אירי. רק כשהיה בן 12 עבר עם הוריו ועשרת אחיו לסידני. את הפריצה שלו כשחקן הרוויח בזכות מקס רוקטנסקי ב"מקס הזועם", שפתח מותג פופולרי. על שלושת הסרטים הראשונים במותג כתבתי באריכות בפינת "סרטים מן העבר".
"הנמלטת", סרטו האחרון כשחקן, הוא מותחן אקשן קטן מאת הבמאי הצרפתי ז'אן-פרנסואה רישה, והוא נוצר כולו סביב גיבסון. הסצנה הראשונה בסרט מציגה את דמותו, לינק, נואם בקבוצת תמיכה, מתנצל על כל הדברים האיומים שעשה לאחרונה ולוקח עליהם אחריות. אין יותר ברור מזה – גיבסון מבקש סליחה. ואז יוצא להילחם בניאו-נאצים כדי שנדע חד משמעית שהוא ממש לא המפלצת שהוא בעצמו יצר. עם זאת, בסרט החדש בבימויו, "הסרבן", הוא נותן דרור לצדדים היותר אקסצנטריים שלו, למרות שהוא לא מופיע לרגע על המסך.

אורון כתב את הסקירה הרשמית לסרט, והאמת היא שאני הרבה יותר חצוי לגביו, אז לפני "איש ללא פנים", ברשותכם, אדבר קצת עליו. על פניו נראה כאילו "הסרבן" הוא חלק מההכאה על חטא של גיבסון, זהו סיפור על פציפיסט, על חייל מעוטר שלא פגע באדם אחד במשך כל שירותו בימי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הסרט מתענג על דם והרג כאילו מדובר ב"מוות מוחי" של פיטר ג'קסון, כמעט לרמה קומית. אין מעיים שפוכים או פנים חרוכות בשדה הקרב שגיבסון לא יביא בקלוז-אפ. מעבר לזה, המשיחיות אליה צולל הסרט בחלקו האחרון היא כמעט פארודית. שוט אחד של השחקן הראשי, אנדרו גארפילד, מצולם מזווית נמוכה כאשר מים טהורים שוטפים ממנו את הדם מרגיש כמו משהו בין ישו כגיבור של ספרות אירוטית לבין קליפ של טייק ד'את, שלא נדבר על השוט האחרון בסרט, כאילו אנג'לינה ג'ולי מעולם לא ביימה את "לא נשבר".
אבל האמת היא שעם כל אלו אין לי בעיה. מה שאותי הרחיק קצת מ"הסרבן", אותו רציתי לאהוב הרבה יותר, הוא שמדובר בסרט המילולי ביותר שאני זוכר. גיבסון מסרב לתת לקהל להבין משהו לבד, לחשוב רגע, או בטעות לפספס איזו נקודה. זה מרגיש ממש כאילו התסריט נכתב כולו באותיות קאפיטלס. אותי הצחיק במיוחד הקטע בו הפלוגה החדשה מגיע לשדה הקרב, בדיוק ברגע שבו זו הקודמת עוזבת, עיקרה גופות חיילים על משאיות. החיילים הצעירים עומדים ומביטים בשיירה שיורדת מהרכס, במין תמונת מראה שכזו. אין צופה אחד שלא מבין את המהות של הרגע הזה, אבל לגיבסון זה לא מספיק. בדיוק ברגע הזה נעמד מפקדו של הגיבור מאחוריו ואומר לו "אנחנו מחליפים אותם". על זה נאמר, נו שיט שרלוק, אתה וודאי מתלוצץ. לך תראה את "רוק בקסבה", בן אדם.
"איש ללא פנים" הוא הסרט היחיד בבימוי גיבסון שטרם ראיתי, ולכן שמחתי על ההזדמנות להשלים אותו. הבעיה הייתה שבמהלך הצפייה לא הצלחתי להימנע מלחפש בו את הגיבסון החדש, הפגום, המתלהם, הדתי מאוד. מצד אחד זה היה מעניין, מצד שני אני בטוח שזה גרם לי למצוא דברים שאולי לא היו שם.

בתקופת "איש ללא פנים", גיבסון היה אחד הכוכבים הכי גדולים ובולטים בעולם הקולנוע. הוא מינף את הצלחתו באוסטרליה אל דרמות כמו "גברת סופל" ו"שנה בצל הסכנה", ועשה חיל בהוליווד עם סדרת "נשק קטלני" ו"ציפור על תיל". הוא אפילו קיבל על עצמו את התפקיד הנחשק ביותר שנכתב לשחקן, זה של הנסיך הדני הרדוף ב"המלט", בגרסה רבת תקציב של פרנקו זפירלי, אבל זה לא זכה לתגובות חיוביות במיוחד. הוא התאושש מכך די מהר בזכות "צעיר לנצח" ופרק שלישי במותג "נשק קטלני" שהחזירו אותו על הגל. עם זאת, סרט הביכורים כבמאי שלו לא סימן את שיאו. זה הגיע שנתיים אחר כך עם "לב אמיץ" שהעניק לו שני פרסי אוסקר, על בימוי והפקה.

men-without-a-face-2

"איש ללא פנים" מספר על צ'אק, ילד קטן אשר חי עם אמו החד-הורית, ועם שתי אחיותיו כולן מאבות אחרים. העלילה עצמה מתרחשת בקיץ 1968, בו עוברת המשפחה לבית הנופש שלה, שם שואף צ'אק לנצל את הזמן הפנוי ללמוד למבחני הכניסה לפנימייה צבאית בהם נכשל כבר בעבר. הוא מגלה שבצד השני של האגם גר ג'סטין מקלאוד, מתבודד מוזר שחצי מפניו שרופות, מין אגדה מקומית, שגם היה מורה בעברו. צ'אק מבקש ממנו להכין אותו למבחנים, והקשר ביניהם חוצה את יחסי התלמיד-מורה, ומקלאוד הופך להיות דמות אב לצ'אק. עם זאת, פרשייה אפלה מעברו של מקלאוד, זו שצילקה את פניו ונפשו, מעיבה על הקשר בין השניים. בסופו של דבר החברות הזו תגרום לשני הגיבורים להתמודד עם הבעיות שלהם. צ'אק ידלג מעל תסביך האב-הנעדר שלו, ומקלאוד יוכל לקבל הזדמנות לעשות תיקון. לפי הבנתי התסריט של מלקולם מקרורי, המבוסס על רב המכר של איזבל הולנד, מציב במרכזו עלילה אפלה הרבה יותר מזו שהגיעה בסופו של דבר למסך, לפי המקורות בעיקר בגלל גיבסון שרצה ללכת על מקום חיובי יותר.
לפי היחס בין התקציב לרווחים, "איש ללא פנים" הוא כישלון ענק. לפי מה שמצאתי, הפקת הסרט עלתה 25 מיליון דולר (לפני שיווק ופרסום), ובארה"ב הכניסה פחות מזה. אני לא יודע מה היו ההכנסות הבינלאומיות של הסרט, אבל קשה לי להאמין שזה שיפר את המצב. בטבלת הקופות של 1993, הסרט מדורג במקום ה-62. לצורך ההשוואה, דרמת ההתבגרות המרגשת האחרת של אותה שנה, "לשחרר את ווילי", דורגה במקום ה-11.

בצפייה כיום, הדבר הראשון שעולה כאשר היחסים בין צ'אק ומקלאוד מתהדקים הוא הפחד מהרגע בו מישהו יאשים את המורה המתבודד בפדופיליה. יכול להיות שזה גם היה ברור לקהל הנאיבי יותר של הניינטיז, אבל אני לא בטוח אם באותן עוצמות. עם זאת, הידיעה שמדובר בסרט אולפנים מתוקצב, עם כוכב ענק במרכזו, גרמה לי להניח את זה בצד. לכן, תארו לכם את הפתעתי כשהסרט צולל לתוך המקום הזה בדיוק בחלקו האחרון: מקלאוד איבד את פניו בתאונת דרכים, בזמן שנהג עם תלמיד צעיר אחר שלו, שהקשר ביניהם עבר את השלב הנורמלי.
האמת שאני לא בטוח כיום כמה כוכבים מליגה א' היו לוקחים על עצמם תפקיד כזה. מישהו מצליח לדמיין את טום קרוז, בן אפלק, רוברט דאוני ג'וניור או בראד פיט עושים משהו כזה? אם הספר הזה היה מעובד כיום למסך, הוא היה סרט אינדי לחלוטין (אף אולפן לא היה נוגע בו) והדמות של מקלאוד הייתה הולכת לשחקן אינדי מליגה נמוכה יותר, כמו מייקל שאנון או ויגו מורטנסן.
אז נכון, עלילת "איש ללא פנים", על פניו, מזכה את מקלאוד מהאשמות הפדופיליה, אבל רק בגלל שהדמות עצמה מכחישה (אם כי לא מספיק). זה באותה מידה יכול להיות שקר, והסרט עצמו לא יוצא מגדרו להוכיח אחרת.

בתחילת הטקסט כתבתי על כך שמצאתי את עצמי מחפש את הגיבסון החדש בתוך הסרט, אבל האמת היא שקשה שלא. "איש ללא פנים" נפתח בפנטזיה של צ'אק הצעיר, פנטזיה בה הוא גיבור הפנימייה הצבאית, נחגג על ידי קהילתו בתהלוכה מרשימה במדים לבנים. השאיפה לגבורה, לעמוד בראש המצעד, היא משהו שיופיע אחרי זה בכל סרטיו של גיבסון, "לב אמיץ", "הפסיון של ישו", "אפוקליפטו" ו"הסרבן". גם המוטיב של הצלוב, שאין צורך לפרט כמה הוא אינטנסיבי בפילמוגרפיה של גיבסון, נמצא כבר בסרטו הראשון, לרמה שבה אפשר לראות דיוקניות של ישו בציורים שצייר מקלאוד. בנוסף, אפשר לראות את המשיכה של גיבסון לסיפורים שברקע שלהם נמצאת מלחמה, רדיפה או שניהם. לא בכדי הדמות ההיסטורית שמוזכרת הכי הרבה פעמים בסרט היא זו של כוכב המערבונים ג'ון ווין, שגם היה ידוע כדמות פוליטית וכיכב ב"הכומתות הירוקות", אחד הסרטים היחידים שהתעסקו במלחמת ויטנאם בזמן שהיא התרחשה. למעשה, הדמות הכי שלילית בסרט (למרות שאין בו רעים מובהקים) הוא של המאהב התורן של אמו של צ'אק, שהוא בסך הכל היפי דוש שמתנגד למלחמת ויטנאם.
כחלק מבנק המוטיבים הזה, מקלאוד מלמד את צ'אק הצעיר על הטרגדיות של שייקספיר, במיוחד "יוליוס קיסר" שנבגד על ידי חבריו ו"הסוחר מונציה" (כצופה ישראלי לא יכולתי לחשוב על הסצנה המפורסמת מ"אוונטי פופולו", בו המונולוג המפורסם של שיילוק מדוקלם על ידי חייל מצרי). זה משעשע במיוחד בהקשר של גיבסון ומרגיש כאילו אחרי כישלון "המלט" הוא מנסה להוכיח שכן יש לו כבוד למחזאי הידוע.

מעבר לכל אלו, "איש ללא פנים" איננו מייצר עניין גדול במיוחד בעת הצפייה. הבימוי של גיבסון כבד ומסורבל, העריכה איומה, והמערכה האמצעית של הסרט נמרחת ונטולת מתח. בנוסף, חוץ מגיבסון קשה לומר שההופעות מרשימות במיוחד. למעשה, הכריזמה שלו היא כנראה הדבר היחיד שמחזיק את הסרט מעל המים. התפקיד של צ'אק, שאף אחד לא ישכנע אותי שלא נכתב עם מאקולי קאלקין בראש, הוענק לניק סטאהל, שזהו תפקידו הראשון, אבל אני לא בטוח כמה זה המשחק שלו שבעייתי או שפשוט הדמות לא כתובה נורא טוב. כמו שותפו למסך, גם במקרה של סטאהל קשה שלא לחשוב על ההווה והמציאות הנושכת. הקריירה המבטיחה של השחקן הצעיר נשארה די מתחת לרדאר עד תחילת האלף החדש, אז זכה לעניין מחודש בזכות הופעותיו המעולות ב"חדרי המיטות" (אחת הדרמות האמריקאיות האהובות עלי ביותר) ו"ילד רע" של לארי קלארק, שם גילם מתבגר פסיכופט. הסרט הגדול ביותר בהשתתפותו הוא החלק השלישי, והנוראי, במותג "שליחות קטלנית", ומשם סטאהל הלך ואיבד את עצמו, נכנס ויצא ממוסדות גמילה, ופחות או יותר מחק לעצמו את הקריירה. לעומת סטאהל, את אחותו החמודה של צ'אק מגלמת גבי הופמן, שפיתחה קריירה יפה וכיום ידועה בזכות הופעותיה המועמדות לאמי ב"בנות" ו"טרנספרנט".
אילולא המורשת של גיבסון, סביר להניח שהסרט הזה היה נעלם לחלוטין בדפי ההיסטוריה, ובצדק. זה לא סרט טוב במיוחד, ובעיקר מרגיש כמו דרמת טלוויזיה ממוצעת.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"

השאר תגובה