• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

״הסרבן״, סקירה

6 בנובמבר 2016 מאת אורון שמיר

תודו שזה נשמע כמו סתירה לוגית: מל גיבסון מביים סרט על סרבן מצפון, פציפיסט שהיה באמת ולחם בצד האמריקאי במלחמת העולם השנייה מבלי לגעת בנשק. כל-כך מוזר עד שבכרזת הסרט הלועזית מצויין רק ״מהבמאי של ׳לב אמיץ׳ ו׳הפסיון של ישו׳״, בלי שמו של אותו הבמאי. או שאולי זה המוניטין המפוקפק של גיבסון מחוץ להקשרים קולנועיים שגרם להדרתו מהפוסטר לסרט שאותו ביים (אגב, בגרסה הישראלית הוחלף ״הפסיון״ ב״אפוקליפטו״, אבל את התכנים הנוצריים קשה לשטוף מהסרט עצמו ועל כך בהמשך). השילוב בין הסרטים הנזכרים בכרזה, בכל שפה, בהחלט מכין את הצופה היטב לסרט החדש, שמתקרא בעברית ״הסרבן״ ובמקור קרוי על-שם מקום הקרב המרכזי שהוא מתאר ״Hacksaw Ridge״ (יענו רכס מסור, ולדעתי זה לא נשמע כזה גרוע בעברית). איך שלא תקראו לו, הסרט מכיל סצנות לחימה ארוכות וגרפיות ממש כמו בקלאסיקה הגיבסונית מ-1995, וגם את כל האיקונוגרפיה הנוצרית שרק תרצו כפי שהיה במקרה של סרטו שהוחבא מן הקהל בישראל עשור לאחר מכן.

גיבור הסיפור הוא דזמונד דוס (אנדרו גארפילד), שאירוע מצלק מילדותו גרם לו לסלוד מאלימות בכלל והרג בפרט. קצת בעיה כשאתה גדל אל תוך מלחמת העולם השנייה ורואה את בני גילך מתגייסים לצבא ארה״ב. אבל דוס, בצירוף מקרים משעשע עם משמעות שמו בעברית, שם את מבטחו באל ובכלל מצא אהבה חדשה, בדמות דורותי (תרזה פאלמר), אחות בבית החולים אליו הגיע יום אחד לאחר שאלתר טיפול בפצוע ברחוב. נדמה שהגורל של גיבורנו הוא להציל חיים, והוא מבקש לתרום את כישוריו בתחום לצבא מולדתו כחובש קרבי. בבסיס האימונים הופך הצעיר הגרום למושא ללעג בקרב הגברברים המקיפים אותו, וצו מצפונו מסבך אותו עם מפקדו (סם וורתינגטון) ועם סמל המשמעת הצעקן (וינס ווהן, אחד האמריקאים הבודדים בקאסט). זאת משום שדוס לא מוכן בשום אופן אפילו לגעת בנשק, ודאי שלא לירות באחד, מה שמקשה עליו להשלים את האימונים ולהישלח יחד עם חבריו ליחידה אל שדה הקרב באוקינאווה. כשזה קורה, לאחר מאבק ממושך על העקרונות שלו, מתגלה חיוניותו גם בלי להחזיק רובה.

תת-הז׳אנר ״גבורה אמיתית״, צאצא של ״מבוסס על סיפור אמיתי״ ושל סרטי מלחמה מהסוג המהלל, הולך ונהיה פופולרי בשנים האחרונות. באחרונה נדמה שבכל שנה יש לפחות אחד מרכזי, כמו ״צלף אמריקאי״ אשתקד ו״השורד האחרון״ לפני שנתיים, כולם מנסים להביא למסך איזה קרב הירואי שילהיב וילהיט את הרגשות הפטריוטיים, שגם ככה גועשים בארצות הברית יתר על המידה. מצד אחד, ״הסרבן״ מצטרף לטרנד, כולל סיקוונס הקרדיטים שמציג את דוס האמיתי, יחד עם כמה מחבריו ששרדו (בין היתר בזכותו). מצד אחר, ישנם כמה וכמה שינויים מהותיים מהסרטים שהוזכרו לעיל, לפחות בעיניי. הם קשורים בהחלט לאופי הסיפור, המציב במרכזו איש מצפוני שלעתים בטוח כי הדבר הנכון לעשות עלול דווקא לסכן את חבריו ללוחמה, אבל בעיקר נוגעים ונובעים מן העוסקים במלאכה.

את התסריט כתבו אנדרו נייט (״עקבות במים״) ורוברט שנקאן (״האמריקאי השקט״), והדבר הבולט ביותר בו הוא מתן מקום וזמן לפיתוח הדמויות והסיטואציות. החל מהפרק המעצב את ילדותו של דוס (כולל הוגו וויבינג בתפקיד אביו הנוקשה), דרך סיפור ההיכרות שלו עם זוגתו, וכלה בקורותיו במהלך האימונים, המכאיבות לעתים לצפייה. האלמנט הדרמטי, זה שאמור לגרום לנו להזדהות או לפחות להכיר באופן מספק את הדמות הראשית וסובביה, תופס כמחצית מהסרט. כשסוף סוף מגיע הקרב המדובר האינטימיות שנוצרה בין הצופה והדמויות עשויה בהחלט להספיק על מנת שיהיה אכפת מהן. וגם אם הסוף אמנם ידוע, כמו תמיד בז׳אנר ״גבורה אמיתית״, אי אפשר שלא להיות חרד לגורלו של דוס המתרוצץ בשדה הקרב עם קסדת פח רעועה ובלי שום נשק להגן על עצמו.

hacksaw-ridge-4

דזמונד דוס הוא בהחלט אוהב אדם, אבל לא בטוח שאפשר להגיד את אותו הדבר על הסרט עצמו, ודאי שלא בתחום ייצוג האוייב היפני הרצחני. מעטים הם רגעי האנושיות של החיילים היפניים, ובשום שלב אין אנו עוזבים את נקודת המבט האמריקאית על המצב. הסרט אמנם מצדד בגיבור אוהב האדם וירא האלימות שלו, אבל תסמכו על גיבסון שלא יפספס שום הזדמנות להראות את זוועות המלחמה. השוט הפותח מציג חיילים מתפוצצים לחתיכות בהילוך איטי, וזה עוד כלום לעומת ההמשך. ״הסרבן״ מפציץ את המסך בהכי הרבה חלקי פנים ובשר חרוך שנראו לפחות מאז גן סאקר ביום העצמאות האחרון. צל״ש מיוחד מגיע למחלקת האיפור, בראשות שיין תומאס, שעבדה שעות נוספות על מנת להפוך בני אדם לרוטב בולונז. גם בגזרת הסאונד מדובר באחת העבודות המדוייקות במחרידותן מבחינת זעקות קרב ושבר ששמעתי מאז, ובכן, ״אפוקליפטו״, המועמד לאוסקר בקטגוריה הזו בדיוק. ואם זה נשמע מחליא, זה רק כי אני מנסה להישאר נאמן לרוח הסרט, שבסצנה מסויימת אף טורח לציין כי גיבורו לא אוכל מן החי, כי גם זה הרג ובשר זה בשר.

גארפילד מתאים למדי לדמות הצנומה בעלת העיניים הרכות, שלא ברור אם צריך לחבב, לשנוא או לעשות גם את זה וגם את זה לסירוגין. כדי לנסות לתאר טוב יותר את הדמות, הייתי רוצה לשחק משחק – ארכז אינפורמציה שנאספה במהלך הצפייה, ואתם ואתן תגידו את מי הגיבור מזכיר. אז הוא אמנם נוצרי, אבל יום המנוחה שלו הוא שבת, ויש לו חיבור ודיבור עם אלוהים. בחלקים מסויימים של הסרט הוא מסתובב עם צלב אדום, כיאה לחובש, וכאשר ידיו נפצעות מטיפול בעמיתיו הן מדממות באופן שמדמה את הסטיגמטה. אך חשוב מכל – כשהוא נתקל באלימות הוא תמיד מפנה את הלחי השנייה, ובשלב מסויים הוא גם עושה ניסים. על פי הסרט, אפשר להאמין שבועת מגן אלוהית הקיפה את טוראי דוס בעת הלחימה, אחרת אין שום דרך להסביר איך הוא מפזז בשדה קרב מופצץ בזמן שחבריו הופכים לקציצות, ומטפל בפצועיו בהתנפלות אדיבה של דייל יופי באגף הפרפומריה.

איכשהו, כל זה מצליח להתגבש לא רע בכלל לכדי סרט שעובד טוב. אם להפריד לרגע בין האישיות הפרובלמטית (שלא לומר הנתעבת) של גיבסון לבין יכולותיו, מדובר בבמאי שיודע את העבודה. יש משהו טוטאלי במרבית הסרטים שביים, מעין כוח אדיר שקשה להתנגד אליו, ואפשר להיסחף לתוך ההרפתקה שהוא מציע גם הפעם. כיוון שהמסרים גלויים ושקופים, קל לצאת מהצד השני של החוויה בלי שהם באמת יישתלו בתודעה, או לפחות להתנגד אליהם במידה ואינם מתאימים לכל צופה וצופה. כך שאני לא מאמין שיש כאן סכנה להתנצרות, רק חוויה בידורית.

עבר עשור מאז הסרט האחרון שביים גיבסון, אותו ״אפוקליפטו״ שהזכרתי מספר פעמים ולא בכדי. במהלכו הוא ערך נסיונות חוזרים לקאמבק אל קדמת המצלמה, כאשר האחרון שבהם יופץ בהמשך החודש בישראל, תחת השם הגנרי ״נמלטת״ (במקור הוא נקרא ״Blood Father״, ושם כמו ״אב הדמים״ בהחלט הולם אותו הרבה יותר וגם מעניק את הפוקוס הנכון מבחינת היררכיית הדמויות). מפתה להכריז שמדובר בקאמבק, כששני הסרטים מגיעים בסמיכות שכזו. ועוד יותר מפתה לציין שלמרות הבוטות, האטימות, והדו-פרצופיות, ובתנאי שלא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות, ״הסרבן״ הוא אחלה של סרט, ושאלוהים תסלח לי – אני מתגעגע לפעמים אל הקולנוע של מל גיבסון.

hacksaw-ridge2

תגובות

  1. ירון הגיב:

    רק אזהרה למי שמתכנן לראות את "נמלטת" (Blood Father) – מדובר באחד הסרטים הגרועים של העשור האחרון.

    1. אורון שמיר הגיב:

      באמת? חשבתי שהוא חביב לסוגו, וכסוג של מחווה מסכמת לקריירה של גיבסון כשחקן יש לו אפילו ערך מוסף.
      אבל בכוונה דחיתי את הדיון בו למועד יציאתו לאקרנים 🙂

      1. יאיר הגיב:

        מסכים עם אורון.
        נכון, לא מדובר בסרט יוצא דופן או יצירה שתזכר שנים. אבל אחלה סרט אקשן, אחלה משחק מוגזם במכוון של גיבסון ואחלה של דרך להעביר שעה וחצי. והשנה, לא היו רבים מידי שכאלה.

השאר תגובה