• פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 15
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017
  • אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ׳ינמה איטליה
  • היפה והחיה
  • ״הרוח במעטפת״, סקירה לגרסה החדשה

סרטים מן העבר: "פוינט בלאנק"

10 באפריל 2017 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בעקבות פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר ששאב אותי פנימה למחילת ארנבת שלא אצא ממנה בחודשים הקרובים, הזנחתי את פינת סרטים מן העבר של מרץ. לשמחתי, החג אפשר לי את הזמן לחזור אליה, בתקווה שלא יהיו עוד גאפים גדולים מדי עד הפעם הבאה.
כשניסיתי לחשוב סרט מעניין שראוי להקדיש לו את הפינה החודשית, חיפשתי משהו שחוגג איזשהו יום הולדת עגול, נגיד 50. אז הבנתי שבדיוק לפני יובל עמד עולם הקולנוע בפני אחת התקופות המסעירות ביותר שלו, זו שנפתחה ב-1967. השנה ההיא הייתה משמעותית בהמון אספקטים, אבל הסיבה שלא אפרט עליהן כאן היא שכבר עשו זאת נהדר לפני, וממש לאחרונה – תומר קמרלינג, באחד מטוריו במאקו. קמרלינג דיבר שם על נפילת הצנזורה של קוד-הייז, ההשפעה של התנועות הקולנועיות מחוץ להוליווד, על "הבוגר", "כחום הלילה", "בוני וקלייד", "המורד" ועוד. כמובן שזו קריאה מומלצת במיוחד.
מכיוון שהטקסט של קמרלינג היה כתבה ולא ספר, הוא נאלץ להשאיר אי אילו סרטים חשובים ומוכרים מאוד בחוץ, בינהם "בדם קר", "השועל", וגם את אחד מנציגיה הפופולריים של 1967 – "פוינט בלאנק" (שבעברית נודע גם כ"פגיעה בול". אנחנו נתעלם מזה, ברשותכם). מכיוון שגם הוא חוגג 50 ומכיוון שטרם יצא לי לראות אותו, החלטתי שהנה הגיע הזמן.

"פוינט בלאנק" (Point Blank) מתהדר בשלושה תארי "הראשון ש", והנה הם, בסדר חשיבות עולה: הוא הסרט הראשון שחלקים ממנו צולמו בבית הכלא אלקטרז על חופי סן פרנסיסקו; הוא הסרט האמריקי הראשון שביים הבמאי הבריטי ג'ון בורמן (והשני שלו בסך הכל), חמש שנים לפני שיביים את יצירת המופת האולטימטיבית שלו, "גברים במלכודת"; והוא הסרט הראשון שהעניק תפקיד משמעותי לאחד השחקנים הכי טובים והכי לא מוערכים כראוי, ג'ון ורנון. השחקן הנפלא הזה כבר הוזכר בסרטים מן העבר בפרק על "פורע החוק ג'וסי וולס", אבל מכיוון שהפעם הוא מופיע בקרדיטים תחת "and introducing" כפי שעשו בעבר לתגליות חדשות, אני מעוניין לפני הכל להקדיש לו פסקה משלו.
ורנון היה בן 34 כאשר יצא "פוינט בלאנק" לקולנוע, ומאחוריו כבר לא מעט כותרים בטלוויזיה והופעה בסרט אחד נשכח. התפקיד של ריס הבוגדני בסרט הנקמה של בורמן היה, כאמור, ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. מאותו הרגע הבחור פשוט לא נח. שנתיים אחרי "פוינט בלאנק" ורנון הופיע באחד מסרטיו האחרונים של היצ'קוק, "טופז" תוך כדי שהוא מתחזק קריירה טלוויזיונית עמוסה. ב-1971 הופיע בסרט שכנראה הושפע לא מעט מ"פוינט בלאנק", זהו לא אחר מאשר המאסטרפיס "הארי המזוהם", גם הוא מתרחש בסן פרנסיסקו. ורנון גילם שם את ראש העיר שתוקע מקלות בגלגליו של הארי קלהאן. אחרי ביליון הופעות בטלוויזיה ובקולנוע, ורנון קיבל על עצמו את התפקיד שהכי מזוהה אתו, כדיקן ורנון וורמר ב"בית החיות", ובו גם היה אחראי על ביטוי משפט הקאלט "double secret probation". "בית החיות" הוא, בעיני, אחד הסרטים המצחיקים בכל הזמנים, ו-ורנון הוא אחת הפסגות שלו.
שאר הקריירה שלו לא הגיעה לשיאי שנות השישים והשבעים, לאוסקר ודומיו הוא מעולם לא קיבל כרטיס, אבל ורנון הוא באמת שחקן שמגיע לו שיכירו בו. ואחרי שכתבתי כל כך הרבה על שחקן שמופיע רק לקומץ סצנות בסרט לשמו התכנסנו, אפשר להמשיך הלאה.

"פוינט בלאנק" הוא סרט נקמה המבוסס על ספרו של ריצ'רד סטארק, או בשמו האמיתי דונלד ווסטלייק, והוא עובד למסך על ידי אלכסנדר ג'ייקובס, דיויד ניוהאוס ורייף ניוהאוס, אם כי למעשה חלק משמעותי מתהליך הבישול וההגשה היה בידיו של השחקן הראשי של הסרט, לי מרווין, שהוביל את הפרויקט.
מרווין, אז בן 43, היה כבר שנתיים אחרי שזכה באוסקר ("קט באלו"), וב-1967 הרים דאבל די מרשים עם "פוינט בלאנק" ו"-12 הנועזים". הוא זה שהביא את ג'ון בורמן לביים את הסרט, והוא פיקח על כל שלב בהפקה, מעניק לבורמן חירות אומנותית גדולה מאוד שאמנם גרמה למפיקי הסרט להזיע ולהתמרמר, אבל גם הפכה את הסרט למשהו קצת אחר. זה אולי לא תורגם להצלחה עצומה בשנת יציאתו, אך קיבל מעמד של קאלט בשנים שלאחר מכן. והרי כולנו יודעים שזה מה שחשוב. תשאלו את ואן גוך.
מרווין מגלם את ווקר, עליו אנחנו לא יודעים הרבה, בטח שלא את שמו הפרטי. מה שאנחנו כן יודעים עליו זה שהוא נבגד על ידי חברו ריס (ורנון) ואשתו לין (שרון אקר), ועכשיו קיבל הזדמנות לנקום בהם ולהשיג לעצמו את סכום הכסף שנלקח ממנו, כ-93 אלף דולרים, שכרגע נמצאים בארגון מפוקפק הנקרא, באופן מפתיע למדי, "הארגון". כפי שאתם יכולים להבחין לבד, הסרט לא ממש יוצא מגדרו כדי לאפיין את הפרטים הקטנים. "הארגון" נשלט על ידי שלושה בוסים, קארטר (לויד בוכנר), ברוסטר (קרול או'קונור שגונב את ההצגה), ופיירפקוס (עזבו, זה ספויילר). אז כן, מדובר בסיפור נקמה מהסוג המוכר והאהוב: דמות שנעשה לה עוול יוצאת למצוא את אלו שהרסו את חייה, מפתחת אובססיה לנושא, ומגלה שנקמה היא לא תמיד הדבר הנכון ביותר ושאולי היא לא רואה את התמונה הגדולה. סיפור החקירה של הסרט איננו המרתק והיוצא דופן ביותר בעולם, למעשה הוא מרגיש כמו משהו די פשוט, בגדול. אבל לא זה העיקר בסרט.

ג'ון ורנון ואנג'י דיקינסון

מה שמייחד את "פוינט בלאנק" והפך אותו לסרט שממשיך להיות נערץ על ידי צופים, כמו גם לשעה וחצי מהנה עד מאוד, היא הקולנוע של בורמן, ומבלי לקחת מעבודת הצילום המשובחת של פיליפ ה. לאת'רופ ("הם יורים גם בסוסים"), הבולטים במיוחד הם הסאונד והעריכה.
כבר מהשנייה הראשונה הסרט משליך אותנו אל המים הקרים והעמוקים, ופותח בסיקוונס מהיר המתרחש על פני שלוש נקודות זמן שונות הנחתכות ביניהן באופן כמעט אסוציאטיבי ונותנות לנו קרעי אינפורמציה שאנחנו מחברים בעצמינו: ריס, חברו הטוב של ווקר נכנס לצרות וביקש ממנו להתלוות אליו לשוד מהיר על אלקטרז העזוב, אבל הסתבר שריס לא התכוון לחלוק עם ווקר את השלל והוא משאיר את ווקר למות שם. כדי להוסיף חטא על פשע, מסתבר שריס גם המאהב של אשתו של ווקר.
אפילו 50 שנה אחרי שנעשתה, הפתיחה של "פוינט בלאנק" מרגישה מהירה ואפקטיבית, מתקיפה את החושים, ושואבת פנימה לתוך הסרט. שאר העלילה תמשיך באופן כרונולוגי למדי, אבל מדי פעם ישברו הסצנות על ידי החדרת שוטים מרגעים קודמים, בעיקר ברגעי האלימות (שכיום לא עוברים כקיצוניים כלל). הבחירה הזו של בורמן, והביצוע של העורך הנרי ברמן (שזכה שנה לפני כן באוסקר על "גראנד פרי"), מעניקים לסרט נפח ועומק שתורגם על ידי חלק מהצופים כשבירת מציאות המעידה על כך שלא לגמרי בטוח מה בעצם מתרחש באמת ומה למעשה הזיה או חלום של ווקר הגוסס.

במהלך הצפייה אני דווקא לא הלכתי למקום הזה, אלא חוויתי את זה כמשהו אחר. מכיוון שרוב השבירות נעשות בעיקר בסצנות האלימות – כלומר, ברגעי קרבות ומכות אז נחתך הסרט לרגעי קרבות קודמים יותר, שרק הולכים ומתארכים ומייצרים תחושה של הצטברות אסוציאטיבית – הרגשתי שהסרט מנסה ליצור מצב של פוסט טראומה, של פלאשבקים של אלימות מהעבר שתמיד נותרת בזיכרון החושי ולא מרפה, רק רודפת את הנשמה עד שהיא משתלטת עליה לחלוטין. לאחר מכן קראתי שבורמן חשב שהסרט הזה היה חשוב ללי מרווין מכיוון שהוא ביטא את החוויות הקשות שעבר בזמן מלחמת העולם השנייה, כך שכנראה לא המצאתי את זה.
בנוסף, האלמנט העריכתי הזה של שילוב העבר וההווה, מעניק תחושה של דטרמניזם, שמזוהה עם סרטי נקמה ("21 גרם"), ומבהירה לנו שהמהלך הזה הוא מעגלי, וסופו של נוקם הוא לסיים את המהלך באותה נקודה נמוכה כפי שהתחיל אותה. ב"פוינט בלאנק" זה קצת פחות דידקטי, אבל מכיוון שהסרט מסתיים באותה זירת התרחשות בה הוא התחיל, זה אפקטיבי באותה מידה. וגם – העריכה המיוחדת גם הצליחה לייצר פה את אחת מסצנות הסקס המעניינות שראיתי, כזו שהעיקר בה הוא לא האקט הפיזי אלא החוויה הרגשית והבלבול שעובר על הדמות (והצופים).

את העריכה המיוחדת מגבה עיצוב סאונד מעולה. במהלך הסרט הסאונד לא תמיד ריאליסטי, ומרגיש תחושתי הרבה יותר מאשר דיאגטי. הדוגמא הראשונה לכך היא לאחר סיקוונס הפתיחה, כאשר ווקר יוצא למשימת הנקמה. זה קורה על מעבורת תיירותית המקיפה את אלקטרז, ואנחנו שומעים הסבר על ההיסטוריה של הכלא בכפילות שמטשטשת בין שתי נקודות זמן. לאחר מכן סאונד הצעדים של ווקר בתחילת מסע הנקמה יהדהד במונטאז' שיגרום להם להרגיש כמו שעון מתקתק, כמו אסון שעומד לקרות. בסצנת מועדון הלילה, צווחותיו של הזמר השחור יהפכו להיות ההתגלמות הקולית של האלימות בחדרים האחוריים, ויתחברו לזעקות הכאב. יש המון דוגמאות כאלה, והן נהדרות.

"פוינט בלאנק" הוא גם סרט נקמה סיקסטיזי וגם פועל במחוזות הניאו-נואר, ואפשר לראות זאת בבחירת הלוקיישנים ובעיצוב החללים. אין ספק שהרבה מאוד סרטים, חדשים וישנים, עולים לראש במהלך הצפייה, מסרטיו של שיין בלאק, סרטיו של קוונטין טרנטינו, "שבעה צעדים", "שאפט" וכמובן "The Limey" של סטיבן סודרברג, שהוא אחד ממעריציו הגדולים של הסרט. האסוציאציה שלי הייתה קודם כל לסרט האקשן משנת 1999 עם מל גיבסון, "פייבאק", ורק לאחר הצפייה גיליתי ששני הסרטים מבוססים על אותו ספר. הייתי צריך לנחש.
בשנה חזקה כמו 1967 היה די ברור ש"פוינט בלאנק" לא יקבל את מרכז תשומת הלב, אבל לשמחתנו ההיסטוריה השאירה אותו בדברי ימי הקולנוע. אני לא בטוח אם מדובר באחד מסרטי הנקמה הטובים ביותר אי פעם, אבל הוא בהחלט מחזיק צפייה עכשווית ומחזיר אותנו לתקופה של סרטי הארד-בויל שתפסו באופן מאוד מרתק את רוח התקופה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"
"חימו מלך ירושלים"
"האיש שנפל מכוכב אחר"
"רמז – הסרט"

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    סוף סוף אנחנו על אותו גל…ספר חזק,סרט מעולה….
    לי מרווין-ירום הודו-וג'ון ורנון בסרט משותף….

    חובה לראות…ותודה על הסקירה

  2. יניב הגיב:

    נהנתי לקרוא 🙂 אצפה ב-"פוינט בלאק" היום בערב ואת שאר הסרטים שהזכרת הוספתי לרשימת צפייה. תודה!

השאר תגובה