פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 62: שנת 2017

כבר הרבה מאוד פרקים לא יצא לי להשתמש במילה "לראשונה" לתיאור מקרה שהתרחש בפרס הזה, בלי איזו תוספת של "לפחות מאז…" או "מזה כמה שנים". והנה 2017 הביאה לנו היסטוריה חסרת תקדים (וחסרת המשכיות) בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אירוע שלא היה כמותו לפני או אחרי: לראשונה מזה 62 שנות קטגוריה, הזוכה הגדול היה בעל נראטיב להט"בי מובהק, ועוד כזה שמייצג את האות ט' מתוך ראשי התיבות. כמובן שאכתוב על כך בהרחבה כשנגיע לשלב הזוכה של הפרק, אבל הנה, תקרת זכוכית נסדקה ועוד מטעם מדינה שזה היה האוסקר הראשון שלה (והאחרון, נכון ל-2026). ננסה להבין איך זה קרה עוד מעט.

(בהערת אגב: הטקסט הזה נכתב ומפורסם חצי שנה לפני אוסקר 2026, ובשלב הזה כל ההימורים על "הכדור השחור" הספרדי, אז כנראה שבקרוב יהיה לנו עוד זוכה להט"בי בקטגוריה הזו)

האמת היא שהחדשות הטובות לא מסתיימות בזה. חמשת המועמדים של 2017 היו כולם סרטים ראויים ומדוברים, מה שהפך את השנה הזו לטובה ביותר מזה עשור בעיני. כמו תמיד, לא כל המועמדים התקבלו באותה רמה של חיבה, וגם אצלי כמובן יש פערים, אבל אין פה אף סרט רע או אפילו כזה שמעלה שאלות וספקות. יכול להיות שזה קשור לכך שהמועמדים באו כולם משלושת הפסטיבלים המדוברים של אז: שניים מקאן, שניים מוונציה ואחד מברלין (כיום אפשר לומר שסאנדנס, טורונטו ואולי אפילו טלורייד משמעותיים מברלין. אבל זה נושא לדיון, רחוק מלהיות עובדה). יותר מכך, המועמדים היו הזוכים הגדולים של הפסטיבלים האלו, כלומר זוכי דקל הזהב ודב הזהב. לגבי זוכה אריה הזהב, הוא גם נכח באופן די משמעותי באוסקר הזה. מדובר כמובן ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו, שסיים את הטקס עם פרס הסרט הטוב ביותר.
וממש כמו שנראה חוזר על עצמו בפרק הבא, מתוך חמשת המועמדים ארבעה הוקרנו מסחרית בישראל, כולם בהפצת קולנוע לב, והיחיד שלא היה מלבנון.

92 מדינות הגישו נציג לתחרות, שיא חדש של משתתפים. חמש מהן הגישו לראשונה. הרשימה המקוצרת המסורתית שצמצמה את הכמות לתשעה סרטים הוכרזה בדצמבר 2017 והציגה תמונה מאוד מגוונת מבחינת מוצאי הסרטים עם נוכחות של ארבע יבשות: אמריקה ("אישה פנטסטית" מצ'ילה), אירופה ("משום מקום" מגרמניה, "על גוף ונפש" מהונגריה ו"אהבה חסרה" מרוסיה), אפריקה ("פליסיטה" מסנגל ו"הפצע" מדרום אפריקה), בזמן שאסיה כולה יוצגה אך ורק על ידי כמה קילומטרים בודדים במזרח התיכון ("העלבון" מלבנון ו"פוקסטרוט" מישראל).
עד כה בכל פעם שישראל הייתה ברשימה המקוצרת זה התגשם לכדי מועמדות, ובהתחשב בכך שלנציגנו היה את פרס חבר השופטים של פסטיבל ונציה, המצב נראה אופטימי לישראל לחזור אל האוסקר לראשונה מאז "הערת שוליים" שש שנים לפני כן. למעשה, אני הייתי בטוח שהקרב השנתי יהיה בין ישראל וגרמניה שזכתה בגלובוס הזהב. לתדהמתי, כשהגיעה הכרזת המועמדים ונחשפה החמישייה הסופית, אף אחד משניהם לא היה שם. באופן כללי המרוץ של 2017 היה אחד המפתיעים והלא צפויים מזה זמן מה.

עוד שמות גדולים ממפת הקולנוע העולמי שניסו את מזלם באוסקר ה-90 היו "סאמה" הארגנטינאי של לוקרסיה מרטל, אוסטריה שלחה את "סוף טוב" של זוכה העבר מיכאל האנקה, קמבודיה ניסתה להתבלט עם זוכת אוסקר בפני עצמה הלא היא אנג'לינה ג'ולי שביימה את "בהתחלה הם הרגו את אבא", צרפת האמינה ש"120 פעימות בדקה" שיצא חבול מפסטיבל קאן יצליח יותר אצל האמריקאים אבל טעתה (הוא לגמרי היה נכנס לחמישייה שלי, וכנראה גם זוכה), ונורבגיה שלחה את מי שיביא לה אוסקר בעתיד, יואכים טרייר, עם דרמת ההתבגרות-מד"ב-אימה שלו – "תלמה".

הונגריה -"על גוף ונפש"

המועמדים

הונגריה – "על גוף ונפש" (Testről és lélekről / On Body and Soul)

הסרט היחיד של במאית בחמישייה סימן את חזרתה של הונגריה לאוסקר אחרי ניצחון "הבן של שאול" שנתיים לפני כן, שהיה כזכור האוסקר השני של המדינה. זה קרה בזכות אילדיקו אניידי (או אניידי אילדיקו. אי אפשר לדעת אצל ההונגרים) עם סרטה החמישי, שב-2017 הביא לה את פרס דב הזהב של פסטיבל ברלין.
סרט הביכורים של אניידי, "המאה ה-20 שלי" שזכה בפרס מצלמת הזהב של קאן, נשלח מטעם הונגריה ב-1989 אך נותר מחוץ לחמישייה.

סרטה של אניידי נפתח בנוף מרהיב של יער מושלג, בו שני איילים – זכר ונקבה – מהלכים לאיטם. מכיוון שראוי, אגיד שזו לא רק אחת מסצנות הפתיחה היפות שאני זוכר, אלא גם שאני לא בטוח איך הצליחו לביים ככה את האיילים. אם מדובר באפקטים ממוחשבים, זו עשייה ללא רבב.
לאחר מכן נגלה שהרגע הזה היה חלום, אבל לא של דמות אחת מ"על גוף ונפש" אלא שתיים: אנדרה, מנהל החשבונות של בית מטבחיים עירוני לו יד אחת לא מתפקדת (גזה מורקסאניי), ואחראית בקרת האיכות הצעירה ממנו מריה (אלכסנדרה בורבלי), אישה שקטה ומכונסת שכנראה נמצאת על הספקטרום. אנדרה מוצא את מריה מקסימה ומסקרנת, ואולי גם היא אותו, אבל אין לה שום דרך לתקשר את זה החוצה בצורה הגיונית. לאט לאט – על רקע המון פרות שחוטות ינעאל דינאק – שני האנשים הבודדים האלו יתקרבו זה לזה ויילמדו להיפתח שנים אחרי שסגרו את עצמם מהעולם. זאת קומדיה, אגב. בערך.

שונותו של "על גוף ונפש" בלוח המועמדים, כסיפור אהבה קטן ועדין, כמעט שברירי אפילו, מאוד בולטת. לא רק אל מול שאר המתחרים לצדו, אלא גם באופן כללי בדברי ימי קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. חברי האקדמיה לרוב לא נוטים להצביע בהמוניהם לסרטים האינטימיים והשקטים יותר. יש מעט מאוד דוגמאות לכאלו מועמדים, כאשר מן העת האחרונה אפשר לדלות את "אהבה" (2012) שהגיע חמוש בדקל הזהב ובאחד האוטרים המוערכים בעולם שהיה מועמד בעבר, ו"חלב הצער" (2008) שכמו "על גוף ונפש" גם הוא זוכה דב הזהב. אם נרצה למצוא עוד משהו דומה נצטרך ללכת רחוק מזה אל 2000 ("על אהבה וטעמים אחרים" שהיה דרמת אנסמבל באנרגיה קצת גבוהה יותר) ו-1999 ("מקום מתחת לשמש").

יותר מכך, "על גוף ונפש" כלל לא הופיע במהלך עונת הפרסים האמריקאית (בפרסי הקולנוע האירופאים דווקא נכח, ואף קיבל את פרס השחקנית) ועל כן השתלבותו בחמישייה הייתה הפתעה יחסית, בטח אל מול היעדרות "פוקסטרוט" זוכה ונציה ו"משום מקום" זוכה פרס השחקנית של פסטיבל קאן. מבלי שבאמת נדע לבטח, המועמדות הזו כנראה צלחה בזכות מי שדחף אותה קדימה באופן די אינטנסיבי, חברת הסטרימינג נטפליקס ששיוועה להשתלט על האוסקר. להוציא את "סיפורי מאירוביץ" בשנת 2017 לא היו לה כותרים משמעותיים במיוחד לפתות את המצביעים (בשנה שלאחר מכן הדברים יראו אחרת לגמרי), והם נתנו עבודה עם הנציג ההונגרי ועם אחד המתמודדים לפרס הסרט התיעודי באורך מלא, "איקרוס". התיעודי אפילו הצליח להגיע עד למעמד הזכייה.
אנחנו נדבר על נטפליקס הרבה החל מהפרק הזה והלאה.

הונגריה היא אחת משלוש מדינות חזקות מאוד בדברי תולדות הקטגוריה הזו שב-2017 סימנה את מועמדותה האחרונה (נכון ל-2026). כל ניסיונותיה מאז לא התגבשו לכדי מועמדות, כולל שתי נציגויות שביים הזוכה האחרון שלה, לזלו נמש ("שקיעה", "מולן"). לכן זה הזמן להיפרד מהמדינה שהביאה לעצמה שמונה מועמדויות ושתי זכיות, וכמעט תמיד הפתיעה והלהיבה אותי עם נוכחותה בפרס. החל ממועמדותה הראשונה ב-1968 עם "הנערים מרחוב פאל", יחד עם שיאים קולנועיים בהם "שעשועי חתולים" ו"מפיסטו", הונגריה בהחלט יוצגה היטב דרך הפריזמה ההוליוודית. להוציא את "קולנול רדל" שלא הצלחתי לצבור סבלנות בשבילו, מועמדי הונגריה כולם היו נפלאים ונותר לקוות שעוד נראה אותה פעם נוספת ברשימת המועמדים.

לבנון – "העלבון" (The Insult)

רגע לפני שנדבר על המדינה שנכנסה לראשונה לאוסקר ב-2017, הנה אחד הדברים הכי מסעירים שגיליתי עליו: אחד משני השחקנים הראשיים בסרט, כאמל אל-באשה, שזכה על הופעתו הזו בפרס השחקן של ונציה, הוא יליד מלחה בירושלים (יהיה יותר נכון לומר שהוא יליד שכונת אל-מאליחה, לפני שישראל עשתה שם איזה פינוי שאתן לאחרים להתווכח עליו) וכיום עדיין גר במזרח ירושלים. אל-באשה חזר לוונציה ב-2026 עם אחד הסרטים הפלסטינאים המדוברים שהוקרנו בלידו, "שיחה עם הים". הוא השתתף בעוד שני סרטים בעלי אוריינטציה פלסטינית שסבבו סביב האוסקר בשנים האחרונות: נציג פלסטין ב-2025 "פלסטין 36", והסרט הקצר שהיה קרוב מאוד לאוסקר שנה לפני כן, "תפוז ביפו".

לבנון הצטרפה לישראל ואירן כנציגות המזרח התיכון היחידות שהגיעו עד לאוסקר הבינלאומי. הגשתה הראשונה הייתה ב-1978, אבל רק משנת 2002 התחילה להגיש באופן עקבי. הגשתה השנייה הייתה ב-1988 עם הסרט "מערב ביירות" אותו ביים במאי בן 35 בשם זיאד דואיירי. זה אמנם היה סרט הביכורים שלו, אבל זיאד הגיע לסט הזה אחרי שצבר ניסיון על סטים בהוליווד, במיוחד אצל בחור העונה לשם קוונטין טרנטינו בחסות המפיק שלו לורנס בנדר. דואיירי היה עוזר צלם ראשון ב"כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "ארבעה חדרים", "משקיעה עד זריחה" ו"ג'קי בראון" שיצא שנה לפני ששב למולדתו לביים בעצמו.
ב-2017 נשלח זיאד שוב לאוסקר, הפעם עם סרטו הרביעי "העלבון" שכאמור עשה את בכורתו בוונציה, ונכנס אל חמשת המועמדים, מפנה זרקור אל תעשיית הקולנוע הלבנונית. האפקט היה כנראה מרשים בהחלט כי לבנון נכנסה שוב שנה לאחר מכן, אבל זה לפרק הבא.

"העלבון" (שמו בתרגום ישיר לערבית יהיה "תיק מספר 23") איננו עוסק ישירות בישראל אבל פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי בהחלט נוכחת כמעט בכל שנייה בו. למעשה, זה כנראה הסרט שבו נאמר הכי הרבה פעמים השם "אריאל שרון". אי פעם, אם יורשה לי להמר. גם אני הופתעתי.
זה מתחיל בהתנגשות בין שני גברים עקשנים וגאוותנים. האחד הוא טוני (אדל כאראם), לבנוני נוצרי שעובד כמוסכניק ולו רעיה הרה, והשני הוא יאסר (כאמל אל-באשה), קבלן תשתיות פלסטיני שגר במחנה פליטים סמוך לעירו של טוני. השניים מפתחים סכסוך עצבני כאשר הניקוז של טוני נשפך לרחוב, ויאסר דורש ממנו לתקן את זה. משם מתחילים חילופי מילים קשות בדרך לאסקלציה. כאשר יאסר מסכים להתנצל מול טוני זמן קצר לאחר מכן, טוני מטיח בו "חבל שאריאל שרון לא הספיק לחסל את כולכם" וזה כבר מבטיח לו אגרוף לבטן. התקרית הזו מביאה את השניים לבית המשפט, ומהר מאוד זה הופך לקרקס תקשורתי שקורע את לבנון כי הוא מציף את המתח בין הלבנונים לפלסטינים, כשברקע עברם גם של טוני וגם של יאסר מסתתרת טראומת ילדות שחוו ברגעי האימה הרבים של המזרח התיכון.

לאחר ההצלחה בוונציה המשיך "העלבון" – הפקה לבנונית-צרפתית עליה חתום גם אחד ממועמדי העבר בקטגוריה הזו, הבמאי הצרפתי-אלג'יראי ראשיד בושארב – אל טורונטו וטרלורייד. מעונת הפרסים האמריקאית נעדר לחלוטין עד הופעתו באוסקר.

לבנון – "העלבון"

רוסיה – "אהבה חסרה" (Loveless)

זאת הייתה דרך ארוכה ומפותלת שעשינו עם רוסיה בפרויקט הזה, מימי ברית המועצות ועד להתפרקותה וגלגולה המודרני תחת עינו הפקוחה של פוטין. בעת כתיבת שורות אלו, מלחמת רוסיה-אוקראינה עדיין נמשכת והמעצמה המזרח אירופאית היא עדיין אחת השנואות בעולם (הייתי כותב "הכי שנואה" אבל אנחנו נותנים פייט ראוי). המלחמה הזוועתית הזו החלה ב-2022 עם פלישת רוסיה לאוקראינה, ומאותו הרגע הפכה המדינה למוקצית כולל מאירועים תרבותיים כמו האוסקר והאירוויזיון. לאוסקר המשיכה להגיש עד 2021 ("להרפות את האגרופים" המצוין) אבל "אהבה חסרה" ב-2017 הוא מועמדותה האחרונה. כמובן שבהנחה שהפלאנטה והאוסקר ימשיכו עוד כמה עשורים ייתכן ונראה שוב את רוסיה בטקס, אבל כנראה רק בעתיד הרחוק יותר.

כהרגלנו כאשר אנחנו נפרדים ממדינה, הנה סיכום קצר: הסובייטים נכנסו לאוסקר בכוחות שמאפיינים את הרוח והיכולת האיתנה שלהם עם העיבוד העצום ל"מלחמה ושלום" שזכה בשנת 1968, אחד הסרטים הטובים ביותר שאי פעם הוזכרו בפרויקט הזה. עד סוף השמונים צברה ברית המועצות ארבע מועמדויות וזכייה אחת, שהתרחשה בזכות אקירה קוראסווה וסרטו הנפלא "שומר היערות". את האייטיז ברית המועצות פתחה עם הניצחון של "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" גם הוא אהוב עלי ביותר, ועד פירוקה עשר שנים לאחר מכן חזרה כמועמדות פעמיים. אלו הצטברו לשש מועמדויות ושלוש זכיות.
כמדינה עצמאית, רוסיה לא בזבזה יותר מדי זמן. בשנות התשעים צברה שלוש מועמדויות וזכייה – "שמש בוגדנית", יצירת מופת מוחלטת. בהחלט אפשר לומר שהזכיות של הסובייטים היו מהמוצדקות והמרשימות ביותר בתולדות הקטגוריה. אבל באלף החדש רוסיה קצת איבדה את הקצב. מ-1998 ועד 2017 היא נכנסה לחמישייה רק שלוש פעמים, עם במאי "שמש בוגדנית" ניקיטה מיכאלקוב ("12" ב-2007) ואז פעמיים בזכות שם חדש ומסעיר שהפך להיות כוכב בשמי הקולנוע הבינלאומי, אנדריי זוויאגינצב – "לוויתן" שהיה לדעתי צריך לזכות ב-2014 ו"אהבה חסרה" לשמו התכנסנו.
בעיני הסרט הטוב ביותר של רוסיה בפרס הזה הוא "שמש בוגדנית" (למעשה מבחינתי הוא בעשרת הגדולים נכון לשלב זה של הפרויקט), כאשר הכניסה הכי פחות חזקה שלה הוא "הבקרים כאן שקטים" ב-1969, וגם הוא היה טוב רוב הזמן. ללא ספק אחת המדינות החזקות והמשמעותיות בתולדות הקטגוריה.

"אהבה חסרה", שהתחיל מרצון של זוויאגינצב לעבד לרוסיה את "תמונות מחיי נישואין", מתרחש במוסקבה של 2012 שם ז'ניה (מריאנה ספיוואק) ובוריס (אלכסיי רוזין) נמצאים בתהליך גירושים מכוער במיוחד. הם עדיין גרים יחד עם בנם היחיד בן ה-12 באותה דירה לה הם מחפשים קונה, גם לו וגם לה יש כבר זוגיות חדשה, והמקום הקטן והדחוק הופך לסיר לחץ מבעבע. השנאה בין ז'ניה ובוריס כל כך יוקדת שהם בקושי מסוגלים לסבול את הילד שעשו ביחד, ובלהט הריב מנסים להעביר אחריות עליו אחת מהשני. הם אפילו לא שמים לב שאליושה בנם שומע את כל השיחה המזעזעת הזו, והם כל כך מתבוססים בכעס והחרטות שלהם שלוקחים להם יומיים להבין שאליושה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. גם המשטרה וחוקרים פרטיים לא מצליחים למצוא שום רמז, ובזמן שהזוג הנפרד מנסה לתחזק קריירה וזוגיות חדשה, החיפושים אחר אליושה הופכים להיות מרכז הקיום של השניים בתקווה שאולי הוא עוד יופיע.

בניגוד לסרטו הקודם "לווייתן", שהעלה את חמת השלטונות הרוסים בעקבות התמונה הלא מחמיאה של שחיתות שלטונית, זוויאגינצב טוען שלא הייתה לו אג'נדה פוליטית ב"אהבה חסרה" (אותו כתב במשותף עם אולג נגין), משהו שאני באופן אישי מפקפק בו בהתחשב בשוט הסיום הכל כך משמעותי של הסרט. אבל כן, זה בהחלט סרט שמתעסק יותר בפרטי והאישי, כשהביקורת היא יותר חברתית מאשר פוליטית, ומפנה מבט אל רוסיה החדשה שאולי גרה בבתים חדשים ומאובזרים ואוכלת במסעדות יוקרתיות, אבל הקשיחות, האטימות והפרנויה של ימי ברית המועצות עדיין שם.

"אהבה חסרה" נחשף במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן ואף זכה בפרס חבר השופטים לאחר שאת דקל הזהב הפסיד ל"הריבוע" שיצוף פה עוד משפט וחצי. גם את פרסי הסרט, הבימוי והתסריט של הקולנוע האירופאי הפסיד לו, אך כן זכה שם בפרסי הצילום והמוזיקה. הוא היה מועמד לגלובוס הזהב, לבאפט"א ולבאפט"א העצמאי, לספיריטס, ל-NBR, וזכה מטעם תא המבקרים של לוס אנג'לס.

שוודיה – "הריבוע" (The Square)

שלוש שנים אחרי ההשמטה המתוקשרת והמאוד מפתיעה של "כוח עליון" מרשימת המועמדים, הבמאי רובן אוסטלונד בטח שחרר אנחת רווחה גדולה מאוד כאשר זוכה דקל הזהב שביים, "הריבוע", נכנס אל החמישייה. אמנם סרטו היה אחד מצוברי הפרסים הגדולים של השנה, ונראה שמועמדותו די מובטחת, אבל אירוע "כוח עליון" הבהיר שאין שום דבר כזה מובן מאליו. כך הצליחה שוודיה להיכנס אל האוסקר שנה שנייה ברציפות (אחרי "איש ושמו אובה") אבל בדיוק כמו רוסיה והונגריה, היא לא חזרה לאוסקר מאז (נכון ל-2026). שוודיה עדיין קפואה על 13 מועמדויות ושלוש זכיות שהאחרונה בהן התרחשה אי שם ב-1983, כולן רשומות על שמו של אינגמר ברגמן ("מעיין הבתולים", "מבעד לזכוכית האפלה", "פאני ואלכסנדר").
"פאני ואלכסנדר" הוא בעיני הטובה שבכניסות שוודיה לאוסקר (וטופ 3 של הקטגוריה באופן כללי, נכון לשלב זה) כאשר החלשה ביותר מבחינתי היא "איש ושמו אובה", וכמו עם רוסיה, היא רחוקה מהתחתית בהסתכלות כללית על כל 309 הסרטים שדוברו בפרויקט עד כה. אין ספק שגם שוודיה הייתה מדינה חזקה ומרשימה באוסקר.

על פסטיבל קאן 2017 תוכלו לקרוא באופן מאוד מקיף דרך הדיווחים של אורון שהיה שם ועדיין נמצאים בארכיון סריטה. אני אוכל לתקצר קלות שזו הייתה תחרות מוצלחת עם "אהבה חסרה" שהוזכר לפני רגע, "הפיתוי" של סופיה קופולה, "120 פעימות בדקה", "גוד טיים" של האחים סאפדי, "משום מקום" זוכה פרס השחקנית, "להרוג אייל קדוש" זוכה פרס התסריט, "סיפורי מאירוביץ", "אוקג'ה" ו"יום נפלא" בין היתר. עם זאת, בזיכרון הקולקטיבי של עכברי הפסטיבלים המהדורה הזו זכורה בגלל א) הדיון הסוער והזועם על הכללת סרטי נטפליקס בתחרות, למגינת ליבם של איגודי אולמות הקולנוע בצרפת ועוד כל מיני אנשים שחרדים מעתיד הקולנוע (מאז מאוד פופולרי בפסטיבלים לצעוק בוז כאשר הלוגו של נפטליקס מופיע); ו-ב) שמועות על סכסוכים ומחלוקות לרוב בין השופטים. המרכזית שבהן – כך נטען, רק תזכרו שאני מפיץ פה דברים ללא ביסוס אמיתי – הוא שחבר השופטים בראשות פדרו אלמודובר רצה לתת את דקל הזהב ל"120 פעימות בדקה" אבל היה שם את המושבע ה-12 שפשוט סרב להעניק לדרמה העמוסה והמופלאה הזו את הזהב. היה זה השחקן ההוליוודי וויל סמית', מכחיש איידס ידוע, מוכר ודוחה. כבר אז היה ברור שעדיף להתרחק ממנו.
שאר החברים בצוות השיפוט המרשים היו מארן אדה, ג'סיקה צ'סטיין (שהזכייה שלה באוסקר ארבע שנים לאחר מכן תהיה דקות ספורות לאחר אירוע האלימות המתועד של חברה לשיפוט קאן, וויל סמית'), אנייס ז'אווי, פארק צ'אן-ווק, פן בינגבינג (זוהי אישה אמיתית), פאולו סורנטינו וגבריאל יארד.
ככזה, זכייתו של "הריבוע" נתפסה כמו איזושהי פשרה. מעניין מה היה קורה אם היו יודעים כולם ששש שנים לאחר מכן יזכה שוב אוסטלונד, וגם אז זה ירגיש קצת כמו ברירת מחדל.

למרות דברי המקטינים, "הריבוע" התקבל באהדה רבה. הסאטירה של אוסטלונד, המתרכזת במנהל מוזיאון אמנות מודרנית יוקרתי שחייו יוצאים משליטה, סחפה את פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, בימוי, תסריט, שחקן, קומדיה, עיצוב אומנותי), הייתה מועמדת לגלובוס הזהב ולבאפט"א העצמאי, הוזכרה ב-NBR ובכמעט כל אירגוני הביקורת המוניציפליים ברחבי ארה"ב.
את מנהל המוזיאון גילם קלאס בנג, שדי סוחב את כל הסרט הארוך על כתפיו, עם חיזוק של כמה פרצופים מוכרים כמו אליזבת מוס כמה שנים בודדות אחרי תהילת "מד מן", ודומיניק ווסט מ"הסמויה". אני חייב רגע להתעכב על זה כי ההיסטוריה של הפרס מעידה על כך שהאקדמיה לא ממהרת להסתנוור מהכוכבים המקומיים שלה במועמדים הזרים. למעשה, על אף ניסיונות רבים לאורך השנים של הנציגים להתהדר בכוכב מוכר, הפעם האחרונה שראינו שחקן הוליוודי מדבר אנגלית במועמד בינלאומי הייתה דין סטוקוול ב"אלסינו והקונדור", מועמד ניקארגווה של 1982 (מוזמנים לבדוק אותי, רק כדי שנהיה בטוחים).

שוודיה – "הריבוע"

הזוכה

צ'ילה – "אישה פנטסטית" (Una Mujer Fantastica / A Fantastic Woman)

מועמדותה השנייה של צ'ילה הגיעה אחרי שהבמאי פבלו לאריין פרץ את חומת האקדמיה עם "לא" המעולה ב-2012. בין המועמדות ההיא לזכייה הנוכחית, צ'ילה אמנם לא הצליחה להיכנס לאוסקר אבל שלחה כמה מהנציגים המדוברים של סצנת הקולנוע העולמית: "גלוריה" האהוד של סבסטיאן לליו (זוכה פרס השחקנית של פסטיבל ברלין), "להרוג אדם" (זוכה בפרס חבר השופטים של סאנדנס), ואז דאבל לאריין עם "המועדון" (זוכה פרס חבר השופטים של ברלין) ו"נרודה" המשובח.

למרות שהיה נראה שפבלו לאריין יהיה זה שיביא יום אחד את האוסקר למדינתו, דווקא סבסטיאן לליו בן ה-43 עקף אותו. זו הייתה שנה גדולה ללליו מכיוון שלא רק שביים את זוכה האוסקר הראשון של צ'ילה, וכאמור הזוכה הלהטב"קי הראשון, אלא גם עלה על מטוס כדי לביים באנגלית את דרמת הלסביות היהודיות המדוברת "שאהבה נפשי" בכיכובן של שתי המופלאות רייצ'ל מקאדמס ורייצ'ל ווייז. אותי תמיד הדהים איך במאי אחד יכול לעשות באותה שנה שני סרטים: אחד נפלא, ואחד בלתי נסבל.

דניאלה וגה המדהימה מגלמת ב"אישה פנטסטית" את מארינה וידאל, זמרת אופרה מתלמדת שעובדת כזמרת בארים, ונמצאת כבר זמן זה בזוגיות אוהבת עם אורלנדו, גבר גרוש המבוגר ממנה. בחגיגות יום ההולדת של מארינה, אורלנדו מכין לה שתי הפתעות: כרטיס טיסה לנופש זוגי, והתקף לב קטלני. כעת מארינה נאלצת להתמודד לא רק עם האבל וההלם על מות אהובה, אלא גם עם משפחתו שלא מכירה בה אפילו כבן אדם, ולהוציא את אחיו טוב הלב של אורלנדו מנסים לשלול ממנה כל מה שהיה משותף לה ולאורלנדו, כולל הכלבה שלהם. וזה הקו האדום של מארינה.

"אישה פנטסטית" עשה את בכורתו בפסטיבל ברלין ויצא משם עם פרס התסריט (מחבר השופטים בהובלת פול ורהובן) ופרס הטדי לסרט הגאה המצטיין של הפסטיבל. לאחר מכן היה מועמד לגלובוס הזהב, פרסי המבקרים האמריקאים וזכה בספיריטס. בזכות הסרט הפכה דניאלה וגה להיות הטרנסית הראשונה שעומדת על במת האוסקר כמגישה, כאשר הציגה את אחד מחמשת המועמדים לפרס השיר המקורי הטוב ביותר: "מסתורי האהבה" של "קרא לי בשמך".

כמה ימים בודדים לפני פרסום הפרק הזה התבשרנו שסבסטיאן לליו הלך לעולמו בגיל 52. סרטו האחרון היה המחזמר "הגל" שהוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן, כזה שלעצרי לא הצלחנו להביא לישראל בעקבות התנגדות מטעם ההפקה. אין לי מושג אם לילו היה חלק מההחלטה הזו. עם זאת, סרטו הלפני האחרון, "הפלא" משנת 2022, קיים בנטפליקס. אחת הסקירות הכי נקראות שכתבתי בחיי.
מצער מאוד שעוד לא יהיה לנו סרט של לליו לדבר עליו.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

העשור שבו אנחנו נמצאים בפרויקט בשלב זה לא התאפיין ביותר מדי מתח בגזרת הסרט הבינלאומי. להוציא את 2014 שם ההימורים התפזרו בין "אידה", "סיפורים פרועים" ו"לוויתן", מ-2010 ועד עכשיו די ידענו מה עומד לקרות. 2017 הייתה קצת שונה בנוף הזה.
זה מתחיל בכך שהזוכה של גלובוס הזהב (הטקס המשודר השני הגדול ביותר של עונת הפרסים) ושל טקס בחירת המבקרים היה "משום מקום" הגרמני שכלל לא היה מועמד, וממשיך עם הנוכחות המינימלית-עד-לא-קיימת בעונה של "אהבה חסרה", "על גוף ונפש" ו"העלבון". דווקא האיזוטריה היא זו שהצליחה לתפוס לעצמה מקום.
כך שנראה שהפייט היה בין "הריבוע" ו"אישה פנטסטית", לשניהם היה קייס די יציב דווקא להפסיד אצל האקדמיה השמרנית-לרוב: הנציג השוודי בעקבות הטון המשונה שלו והנראטיב הלא בדיוק קלאסי, והנציג הצ'יליאני כי הוא על דמות של טרנסית. פעם אחרונה שראינו משהו שמתקרב לזה זוכה באוסקר הבינלאומי היה "הכל אודות אמא" האלמודוברי 18 שנה לפני כן.

מבין שניהם, ההימור הנכון תמיד היה "אישה פנטסטית" (וכך גם הימרתי בשעתו) כי בשונה מהשוודי הוא יושב על הטיקט של הסרט המרגש. מבין המועמדים הוא היחיד שמביא סיפור גאולה והתמודדות של דמות שמעוררת הזדהות. ונכון, בהחלט אפשר לומר את המשפט הזה גם על "על גוף ונפש", אבל פה נכנס הקולנוע האקסטרווגנטי של לליו ואלו תמיד נקודות זכות. לא ש"על גוף ונפש" הוא לא קולנוע מרהיב, נדבר על זה עוד רגע, אבל כמו הדמויות שלו יש בו משהו מאוד מכונס שיכול להרחיק את הצופים, לעומת הצ'יליאני שהושווה רבות לאלמודובר.
למעשה, אני משער ש"אישה פנטסטית" זכה בפער של הצבעות על פני האחרים, ואפילו מאמין שלא היה זה "הריבוע" שהגיע מקום שני. ההימור שלי הוא דווקא "העלבון" כי בזכות הדרמה המשפטית במרכזו הוא הנראטיב הבא הסוחף ביותר מבין כל המועמדים.

בהקשר של מיעוט הנראטיבים הגאים בקטגוריה הזו (ובאוסקר בכלל), נראה ש"אישה פנטסטית" הגיע בתזמון מצוין שנה אחרי הזכייה המפתיעה והנהדרת של "אור ירח". קשה להגיד שפתאום שערי האקדמיה נפתחו לקולנוע הלהטב"קי (חשבנו שזה קרה ב-2005. טעינו). אבל כן אפשר להצביע על כך שבתשעת מועמדי הסרט הטוב ביותר היו שניים בהם הייתה דמות משנה משמעותית של להט"ב ("ליידי בירד" והזוכה "צורת המים") ואליהם הצטרף הסרט הגאה הגדול ביותר של השנה, "קרא לי בשמך" שאף זכה בפרס התסריט המעובד. נכון שהיו כאלו שחשבו שהגיע לסרטו של לוקה גוואדניניו יותר מקום בלוח המועמדים, כמו בימוי, שחקני משנה או צילום ועריכה, אבל בהתחשב במפלת סרטים כמו "קרול" כמה שנים לפני כן, היה אפשר לשמוח עם זה שהאקדמיה לפחות קצת נפתחת.
נגיד זאת כך – ב-2016 "אור ירח" היה הסרט הלהט"בי היחיד ברשימת המועמדים, ב-2015 לא היה כלום, וב-2014 הכי קרוב לזה היה "משחק החיקוי" אבל לא בטוח כמה אפשר להישען עליו. המספרים לא מדהימים.
צריך גם להזכיר ש"אישה פנטסטית" לא היה הסרט הלהטב"קי היחיד בתשיעיית הפיינליסטים לסרט הבינלאומי ב-2017, אלא גם "הפצע" הדרום אמריקאי.

בהקשר הזה, צריך להבין כמה משמעותי היה עניין "אישה פנטסטית" בתוך המיינסטרים האמריקאי בכל מה שקשור לייצוג טרנסי, גם אם בטריטוריה הנידחת של האוסקר הבינלאומי. זו הייתה התקופה בה את התפקידים הטרנסים גילמו שחקנים סיסג'נדרים וזכו על כך לשבחים ופרסים (פליסטי האפמן ב"טרנסאמריקה", ג'ורדן לטו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס", אדי רדמיין ב"הנערה הדנית"), והשחקנים/יות הטרנסים/ות היו במקרה הטוב ניצבים משודרגים, ולא קיבלו את ההזדמנות לספר את הסיפור של עצמם.
"אישה פנטסטית" ודניאלה וגה היו חלק ממהפכת ה-woke שהתחילה לבעבע אז ושינתה את השיח. אני באופן אישי מאוד בעד כל העניין הזה גם אם, אתוודה, לקח לי זמן להבין זאת. למעשה גם בי הייתה התנגדות ראשונית לעניין אבל אז עשיתי משהו שיותר אנשים צריכים לעשות – אשכרה לדבר עם טרנסים. אבל יחד עם הפרוגרס שפתח כמה דלתות, למרבה הצער כן היו כמה קורבנות. המרכזי שבהם, ככל שאני יודע, הוא בחור גיי חביב וחתיך מאוד מבלגיה, שבדיוק אז סיים את סרט הביכורים שלו ועמד לסחוף את קאן. שמו של הבמאי הוא לוקאס דונט והסרט היה "נערה". דונט לא עודכן בשינוי שמגיע בצעדים גדולים, וליהק לסרטו הראשון שחקן סיסג'נדר בתפקיד נערה טרנסית – ויקטור פולסטר בהופעה מדהימה – בדיוק בשנייה שזה כבר לא היה ראוי. רגע קל אחרי שלקח את פרס מצלמת הזהב בקאן והוכרז כנציג בלגיה לאוסקר, כל הדלתות נטרקו בפני "נערה" בזו אחר זו בעקבות הליהוק הבעייתי, והסרט נמחק כליל. אבל אל תדאגו לדונט, הוא יתאושש יפה מאוד ואפילו נדבר עליו בעוד כמה פרקים.

עוד דבר מהותי בנראות הטרנסית של "אישה פנטסטית" הוא שגם אם זו לא הפעם הראשונה, היה מאוד נדיר לראות בקולנוע המיינסטרים (יחסית. בכל זאת, לא מדובר במארוול) סרט שלא רק שהדמות הראשית המוחלטת שלו היא אישה טרנסית, אלא אישה שאינה נמצאת בבעיות זהות ואיננה עובדת בתעשיית המין. מארינה של "אישה פנטסטית" איננה חפה מפגמים כמובן, אבל היא איננה קורבן בעיני עצמה, איננה בשולי החברה, וגם אם הטרנסיות היא חלק משמעותי מאוד בנראטיב שלה, זה לא זה שמגדיר אותה ביומיום שלה. כנראה לא משהו חסר תקדים (אם כי לי קשה להיזכר בהרבה מקרים לפני כן), אבל בהחלט הסתכלות לא מובנת מאליה על אישה טרנסית במרכזו של סרט המיועד לקהל רחב.

צ'ילה – "אישה פנטסטית"

כשהגיע יומו (או לילו) של טקס האוסקר ה-90 ב-2 למרץ 2018, ראיתי ארבעה מתוך חמשת המועמדים לפרס הבינלאומי, כאשר הנעדר היה "העלבון" הלבנוני שכנראה לא זרם על הקרנה בישראל, בין אם מסחרית או פסטיבלית. כזכור, כל ארבעת הסרטים נרכשו על ידי קולנוע לב, ושלושה מהם ראיתי די בצמוד זה לזה בפסטיבל הסרטים חיפה (את "הריבוע" ראיתי בסמוך ליציאתו לקולנועים בפברואר). הדירוג שלי לקראת האוסקר היה מאוד נחרץ: "אישה פנטסטית" היה מקום ראשון בהפרש ניכר, אחריו כנראה "הריבוע" ואז בהמשך "אהבה חסרה" ו"על גוף ונפש" – שני סרטים שהייתי חיובי לגביהם במהלך הבינג' המופרע של חיפה אז, אבל גם היו לי הסגות.
לקראת הפרק צפיתי שוב בכל הארבעה שראיתי יחד עם צפייה ראשונה לנציג לבנון, והמדרג השתנה לחלוטין. כפי שכתבתי בהתחלה, באמת שכל המועמדים סרטים טובים מאוד, אבל היחס שלי אליהם התעצב הפעם אחרת למדי.

מה שהיה אז המקום השני שלי התדרדר אחרי הצפייה הנוספת למקום החמישי. ושוב, אבהיר, "הריבוע" הוא סרט מרשים מאוד ועל כן אסייג את דברי הבאים בלכתוב שאולי הוא פשוט לא מחזיק צפייה שנייה. אמנם כל אלמנט בו איתן בהחלט דרך העיצוב, הצילום, הבימוי והמשחק. אין באמת שום תלונה. עם זאת, בצפייה הנוספת, אחרי שחוויתי וזכרתי את המהלך המפותל של מנהל המוזיאון, "הריבוע" עבר לי כמעורר השתאות מחד אבל גם מאוד כטרחני מאדך, והעובדה שהוא שעתיים וחצי של די אותו דבר בטח לא עזרה. אוסטלונד קולנוען חכם מאוד ויודע לתפוס את תשומת הלב גם כשהעניינים מתארכים בעזרת איזו סצנה שבאה משום מקום, שוט מדהים או הומור מפתיע, אבל הסאטירה הייתה מאוד לא מתוחכמת בעיני – הו, כמה קל לצחוק על חובבי האומנות עמוסי הממון והמנותקים (זה צורם במיוחד כשכיום אנחנו בתקופה שהאנשים האלה הולכים ומתמעטים, והחברה שלנו מאבדת ערך מאוד משמעותי שהיא חייבת כדי לא להיות קופים אלימים) – הנקודה הובהרה בשלב מאוד מוקדם, ובעיני, אולי שוב תוצר עניין ה-woke שלא כולם מתחברים אליו, אני חושב שהדמות שמגלמת אליזבת מוס (בכישרון רב כהרגלה) היא ההגדרה של מיזוגניה.
זאת לא מועמדות שבהכרח הייתי שולף אם הייתה לי בחירה, אבל בעיני "זאמה", "משום מקום", בטח ובטח "120 פעימות בדקה", היו ראויים ממנו.

"על גוף ונפש" הוא כנראה המקום הרביעי שלי, כאשר בבחינה מחודשת של הטקסט שכתבתי עליו ב-2017 לא הרבה השתנה, אבל כן השתפר. קודם כל, שכחתי כמה הסרט הזה יפה. הוא מצולם בלוקיישנים לרוב סגורים ולא אסתטיים על הנייר, אבל התאורה והמיזנסצנה משדרגים אותו פלאים. ההתמקדות של אניידי וצלמה מאטה הרביי בפרטים קטנים, הדיוק של האור וכמובן סצנות האיילים עושים את "על גוף ונפש" לחגיגה קולנועית יוצאת דופן, אפילו לפני המשחק העדין של השחקנים הראשיים. אמנם יש איזה חוסר אחידות בתיאור מצבה הנפשי של מריה, בואו נגיד שאני לא בטוח אם פסיכולוגים ומומחים יעצו לכתיבת התסריט, שמשתמש בבעיות הסוציאליות שלה כרצונו. אבל מכיוון שהסרט כל כך יפה ומושקע בו המון תשומת לב, בכל זאת נוצר קשר אל הדמויות. ובאמת שראוי לתת לסרט הרבה נקודות על ההומור המצוין שלו. כמו עם "הריבוע", מאוד נדיר לצחוק תוך כדי צפייה במועמדי האוסקר לסרט הבינלאומי, אז אני לגמרי מעודד.

נציג לבנון כאמור היה הנקודה העיוורת שלי מ-2017, סרט שכמובן לא היה זמין לישראל בשום קונסטלציה, ושמחתי מאוד על המוטיבציה שנותן לי הפרויקט לראות סרטים ממדינה שאני לא מכיר את הקולנוע שלה בכלל. לפני הסרט עצמו, חשוב לציין שזו מועמדות מאוד לא מובנת מאליה. ל"העלבון" לא הייתה חברת הפצה גדולה מאחוריו, בלי שמות שמוכרים לקהל הבינלאומי, ממדינה חסרת טביעת אצבע בסצנת הקולנוע העולמית, ובסרט דובר ערבית (שפה שנכנסה לאוסקר רק ב-2005 עם "גן עדן עכשיו". עד אז נשמעה רק כשפה משנית). יכול מאוד להיות ששמו המוכר של זיאד בתוך התעשייה ההוליוודית הוא זה שהצליח להביא לו מספיק קולות על מנת להיכנס פנימה. החלק המשמח עוד יותר הוא שזו מועמדות מעולה בלי קונטקסט.

זו לא יצירה מושלמת, בעיקר בכל מה שקשור לסאבטקסט שאיננו קיים בכלל פה. "העלבון", גם אם מציג תמונת חיים מורכבת וכואבת, לא מחכה שהקהל יחשוב ויבין לבד אלא אומר את הכול בדיאלוגים מאוד ישירים. זה כנראה הדבר היחיד שקצת צרם לי בדרמה המשובחת הזו שהופכת לסרט בית משפט נהדר. בניית הדמויות – גם של שני הגברים במרכזו אבל גם של דמויות המשנה – מרתקת, ולכל אחד ואחת מהם יש צדדים שליליים וחיוביים. התסריט לא לוקח צד בשום שלב ורק מראה איך כולנו קורבנות של העולם אליו נזרקנו וכמה מעט אנחנו יכולים לבחור בעצמנו. בעיקר מרשים איך הסרט מצליח לחבר בין האישי והקולקטיבי, סיפור מאוד נקודתי של שני אנשים שהופך להיות סיפור של מדינה שלמה. אני סאקר מוחלט של הדברים האלו, ו"העלבון" עושה את זה מצוין. אני יוצא מנקודת הנחה שרובכם לא ראיתם יותר מדי סרטים מלבנון, אז קחו זאת כהמלצה (בפרק הבא הדברים יראו קצת אחרת).

וכעת אנחנו עם האהובים עלי ביותר אבל מכיוון שמדובר במהפך מתוצאות 2017 אקפוץ ישר למקום הראשון, ואחר כך אפרט על זה שלאחריו (זה מסתדר עם תוצאות האוסקר, אז זה אפילו עדיף).

רוסיה – "אהבה חסרה"

ממש כמו ב-2014, גם הפעם אני חושב שרוסיה וזוויאגינצב היו צריכים לקחת את האוסקר. אמנם חלק מהדברים שהציקו לי, או לפחות החלישו את ההתלהבות שלי, בצפייה הקודמת עדיין היו שם – עיקרם הטינה הרבה שיש לסרט לשתי הדמויות הראשיות שלו, מה שמרחיק את הקהל מהן – אבל כיום הוא לגמרי החזק והמרשים מבין החמישייה בעיני. "אהבה חסרה" לא מגיע לגבהים ולתדהמה שהביא "לוויתן", אבל הוא חד משמעית חוויה מצמיתה של מאסטר אמיתי.
הצילום של מיקאיל קריצ'מן לבדו משהו יוצא דופן, ולדעתי היה יכול לקבל מועמדות משלו. קטגורית הצילום של 2017 הייתה חזקה להפליא עם "בלייד ראנר 2049" שהעניק לרוג'ר דיקינס את האוסקר הראשון שלו, "שעה אפלה", "דנקרק", "צורת המים" וההיסטוריה שקבע "פרחים בבוץ" עם הצלמת הראשונה המועמדת לפרס – רייצ'ל מוריסון (יעברו עוד חמש שנים עד שאישה גם תזכה, אוטום דוראלד ארקאפו של "חוטאים"). היו עוד ראויים, כמו "אמא!", "הריבוע", "סיפור רפאים", "קרא לי בשמך", "להרוג אייל קדוש", "העיר האבודה Z", "הרוכב" ו"יום נפלא", אבל גם "אהבה חסרה" (ו"על גוף ונפש", לצורך העניין) היו צריכים להתמודד יותר ברצינות.

זוויאגינצב שוב מבקש אורך רוח מהצופים והצופות שלו, הוא מתרכז בסבלנות בהשפעות הסביבה על הדמויות שלו ולא מפחד לסטות הצידה מהנראטיב המרכזי (זכורה במיוחד הסצנה הבלתי נשכחת בבית אמא של ז'ניה, עם הופעה משוגעת של נטליה פוטאפובה עליה הייתה יכולה להיות מועמדות משנה בכיף), אבל יש משהו כל כך חזק ובלתי נשכח ב"אהבה חסרה" שהוא בעיני מתעלה על כל המועמדים לצדו.

וכך, מה שהיה המקום הראשון הנחרץ שלי ב-2017, התמקם לו במקום השני. זה עדיין סרט נפלא בעיני, אבל ייתכן שההתרגשות מפריצת הגבולות בנוגע לנראטיב הטרנסי קצת העצימה את מהותו אצלי אי שם לפני שנים. החשיבות שלו כטקסט הצליחה להעלים כמה פגמים מאוד קלים אצלו, רובן באופן אירוני קשורות למה שהביא לו את הפרס בפסטיבל ונציה – התסריט.
על אף שכן מדובר בבניית עלילה קלאסית למדי, "אישה פנטנסטית" נשען בעיקר על כמה סצנות חזקות (התחקור במשטרה, תקיפת מארינה, הסאונה) הרבה יותר מאשר התקדמות חסרת מהמורות של הסיפור במקרו. מהלך הסצנות די מבולגן, ניצל על ידי בימוי מצלמה נהדר וכמובן הנוכחות של דניאלה וגה, ולכן יש איזשהו חוסר מיקוד ואנטי קליימטיות בסופו של דבר. המסע של מארינה לא לגמרי מגיע לידי מיצוי, סצנת הסיום שגם אם מאוד יפה ויזואלית, לא לגמרי תומכת או קשורה לכל מה שראינו עד כה, ולי הייתה תחושה שהיה יכול להיות פה משהו יותר חזק, או לפחות מעורר וזכיר יותר. אני בהחלט נכנס פה לקטנוניות שנגרמת בעקבות השוואה כפויה אל מול סרטים טובים בהחלט, אבל כנראה שזה המשחק שאנחנו משחקים פה. "אישה פנטסטית" הוא סרט מומלץ, ואחת הזכיות המשמחות ביותר בתולדות הפרס הזה, אבל אם הייתי אני צריך להיות כן עם עצמי בנקודת הזמן הנוכחית, כנראה של"אהבה חסרה" הגיע לזכות יותר.

וכך נפרדנו משלוש מדינות חזקות במיוחד (נכון ל-2026) – רוסיה, הונגריה ושוודיה. מתוך החמישייה של 2017 רק לבנון תחזור לסיבוב נוסף. זה יקרה ממש בפרק הבא, יחד עם קאמבק של זוכה עבר, עם זוכה דקל הזהב, שני סרטים בשחור לבן, וכמובן מנצח מיתולוגי שהכין את הקרקע להיסטוריה שתגיע שנה אחריו.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2017:
צרפת – 37 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 28 (מתוכן 11 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 16 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 16 (מתוכן 3 זכיות)
דנמרק – 12 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 10 (מתוכן 2 זכיות)
ישראל – 10
פולין – 10 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
ארגנטינה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 7
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
אירן – 3 (מתוכן 2 זכיות)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
פלסטין – 2
צ'ילה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
אוסטרליה – 1
איסלנד – 1
אסטוניה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
ירדן – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
לבנון – 1
מאוריטניה – 1
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
קובה – 1
קולומביה – 1
קזחסטן – 1
קמבודיה – 1