פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 61: שנת 2016

אלו לא היו ימים יפים לאקדמיה האמריקאית לקולנוע ולטלוויזיה, בלשון המעטה. יש אפילו שיגידו שזו הייתה התקופה המאתגרת ביותר שלה מאז אמצע שנות הששים, כאשר האקדמיה איבדה רלוונטיות במהירות מסחררת והיו"ר גרגורי פק ניסה למשוך את צעירי הוליווד פנימה על ידי פעולות שיצרו תסיסה רבה וכמה בעיות בפני עצמן.
ב-2015 הגיעו לשיאן מחאות oscarsowhite# אחרי שנתיים בהן כל עשרים מועמדי פרסי המשחק היו לבנים, במקביל להתחזקותן של נטפליקס ואמאזון ככוח משמעותי בעולם הקולנוע שמערער על חשיבות האולמות ומעלה את השאלה "מהו סרט?" (ב-2016 "מנצ'סטר ליד הים" של אמאזון היה סרט הסטרימינג הראשון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר). ואמנם הפיצוץ של metoo# יקרה קצת יותר מאוחר אבל השטח כבר התחיל לבעבע כשעניינים של שליטה ודיכוי מיניים וגזעניים כבר היו חלק מהשיח. התמונה הברורה ביותר של זה הייתה המקרה המקביל של נייט פארקר האפרו-אמריקאי, שהקריירה המבטיחה שלו נמחקה כליל שנייה אחרי שהתחילה בעקבות הצפה של אישומי אונס (כתבתי על כך לכלכליסט), לעומת קייסי אפלק הלבן והמיוחס שתלונות על הטרדה מינית לא הפריעו לקחת אוסקר. האקדמיה נאלצה להוכיח את נחיצותה ומשמעותה בנוף הקולנוע והשיח המשתנים, ולהתמודד עם מתקפות קשות ושאלות כבדות משקל מבפנים ומבחוץ.

כל זה נפל על כתפיה של שריל בון אייזקס, האישה השחורה הראשונה ששימשה כיו"ר האקדמיה. בקושי מתאוששת מהפאדיחה שלה בהקראת שמות המועמדים ב-2014, אז הכריזה בטעות על צלם הסרט "מר טרנר" כ-Dick Poop במקום Pope, אייזקס נאלצה להרגיע ולנהל את כל הטרפת התקשורתית, מהלך שהוביל אותה להכריז על תכנית "A2020", שמטרתה לפתוח את שערי האקדמיה לקבוצות הרבה יותר מגוונות, לרענן את השורות ולהיפטר ממצביעים מבוגרים ולבנים שאינם רלוונטיים, כך על פי דעתה. באופן טבעי למי שמזיזים את הגבינה (בטח אם "מזיזה"), אייזקס חטפה המון אש על זה מהגוורדיה הוותיקה של האקדמיה. היא לא התקפלה, ובשונה ממהפכת הרחבת מספר המועמדים לסרט הטוב ביותר ב-2009 (על מנת לשלב פנימה בלוקבאסטרים וסרטי ז'אנר) שנחלה כישלון יחסי, אחרי שנה או שנתיים המהלך של אייזקס התגלה כהצלחה. עם כניסת מצביעים בינלאומיים חדשים, נשים וגיוונים אתניים, השתנתה כמעט לחלוטין את מפת המועמדים והזוכים ביחס למה שהיה במאה העשרים.

בתוך כל זה, קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, שגם ככה מקבלת יחס די מינימלי מסיקור האוסקר בארה"ב, נשארה פחות או יותר ללא פגע וללא סנסציות קיצוניות מדי. האקדמיה נראה שעושה עבודה טובה בסך הכול, וחוץ מזה, כששנתיים אין אף מועמד שחור בקטגוריית המשחק, מי שם לב שבמשך 60 שנות הקטגוריה הבינלאומית זכו רק שלוש במאיות? פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר לא היה כזה שהביא כאב ראש לאקדמיה. אירועי "מחבואים" ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" נראו רחוקים מאוד.
ואז הגיע דונלד טראמפ.

ב-2017, ממש עם העברת ההילוך בעונת האוסקר ה-98 (שמציין את סרטי 2016), הכריז טראמפ על חרם שבע המדינות שלו, אחת מהן במקרה הובילה את המרוץ באותה השנה – אירן. הבמאי של הסרט המועמד, אסגר פרהאדי (שזכה חמש שנים לפני כן על "פרידה") יצא בהצהרה פומבית שהוא מסרב להגיע לטקס כאקט של סולידריות. זה כמובן יצר רחשים ובעבוע באקדמיה עצמה, ולכל אחד היה מה להגיד, מה גם שלפתע מסיבות וקוקטיילים שנועדו לחגוג הישגים הפכו להיות אירועי מחאה. פרהאדי אכן לא הגיע, וכששמו נקרא כזוכה, עלתה המהנדסת והאסטרונאוטית אנושה אנסארי, לבושה בבגדים פרסיים מסורתיים, והקריאה את נאום התודה של הבמאי.
כל הווייבים השליליים והמאמץ להעביר טקס כמו שצריך בתוך הקלחת הזו, התנקזו באופן פלאי לרגע אחד בלתי נשכח, בואכו טראומתי, בסוף המשדר. מגישי פרס הסרט הטוב ביותר פיי דאנוויי ו-וורן בייטי קיבלו את המעטפה הלא נכונה, והכריזו על "לה לה לנד" כזוכה הגדול. איש מהקהל והצופים לא הופתע, זה היה ברור שלשם זה הולך. רק כמה דקות לתוך נאומי התודה התברר ש"אור ירח" למעשה עשה מחטף מהמחזמר שקיבל 14 מועמדויות, באחד מהטוויסטים הגדולים ביותר בתולדות האוסקר, והביא את הציטוט הידוע של מפיק "לה לה לנד" שנאמר מעל הבמה המתוקשרת אל מול מיליוני צופים ברחבי העולם: "נעשתה טעות. 'אור ירח', חבר'ה אתם זכיתם בפרס הסרט הטוב ביותר". את השמחה על כך שלראשונה זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר סרט להט"בי ועוד כזה שכל השחקנים שלו שחורים, הסיטו הצידה המבוכה, חוסר הנעימות והסקנדל התקשורתי.

קשה לדעת עם זכיית אירן ו"אור ירח" היו כתוצאה ישירה של כל מהלכי טראמפ מאז שנבחר, אבל קשה להתווכח עם אלו שיטענו ששני הסרטים הרוויחו הרבה מאוד קולות אצל התעשייה היחסית ליברלית של האקדמיה המשתנה.

ועכשיו אנחנו מתמקדים חזרה בפרס לשמו התכנסנו כבר 61 פרקים. קטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של 2016 הורכבה משלושה סרטים אירופאיים של זוכות עבר, סרט מהמזרח התיכון וסרט מהצד השני של העולם, מאת מדינה שזו הייתה כניסת הבכורה שלה לאוסקר (ועד היום היחידה). זאת כבר הייתה השנה החמישית ברציפות שמדינה חדשה מצטרפת לקבוצת המועמדים המוזהבת.

שוני מאוד גדול בעיני מול סרטי 2015 הוא שבאופן מאוד מופגן הקבוצה הייתה פחות עגומה מהשנים האחרונות (התייחסתי לזה גם בפרק הקודם). בפרס שמאמץ בעיקר סרטים על דיכוי, שואה, גזענות, משברים, מלחמות ופשע, היה ממש קיצוני כששניים מהמועמדים הוגדרו כקומדיות נטולות מטען פוליטי. זה היה בהחלט שינוי מרענן, אבל בשונה מהמחמאות שפיזרתי על בחירות האקדמיה במהלך העשור בו אנחנו מתעסקים, נראה שלאקדמיה היו פספוסים די משמעותיים בבחירת המועמדים.
אני מנסה עד כמה שאני יכול לשים את הטעם האישי שלי בצד, אבל אם מסתכלים בצורה רטרוספקטיבית על מועמדי 2016, אפשר לסמן רק שניים כקאנוניים לתקופה, לצידם שלושה שדי התפוגגו מהזיכרון, בין אם בצדק או לא. הסרטים האלו נכנסו על פני שמות מהדהדים יותר שנשלחו לאוסקר, שלושה מהם אפילו הצליחו למצוא לעצמם מועמדויות בלוח הקטגוריות הכלליות: "היא" של פול ורהובן כנציג צרפת שהצליח להביא לשחקנית איזבל הופר את מועמדותה היחידה עד כה; זוכה אריה הזהב "אש על המים" כנציג איטליה שהשתחל לפרס הסרט התיעודי; ו"חיי כקישוא" משווייץ שתפס מקום בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר.
עוד שלא שפר עליהם מזלם, ואולי היה כדאי, היו "מדבר" המקסיקני של חונאס קארון (בנו של אלפונסו, שנתיים לפני שזכה בעצמו), "נרודה" של פאבלו לאריין כנציג צ'ילה, "התנגשות" המצרי, "בתים של אחרים" מגיאורגיה, "שבאלייה" היווני, ו"חולייטה" האלמודוברי מספרד.
ישראל שלחה את זוכה פרס התחרות הבינלאומית של סאנדנס, "סופת חול" של עילית זקצר.

התשיעייה שהרכיבה את הרשימה המקוצרת כללה את חמשת המועמדים הסופיים אליהם נגיע ממש עוד רגע, יחד עם "זה רק סוף העולם", ניסיון נוסף של קנדה לשלוח זוכה קאן מאת ילד הפלא של זאוויה דולן; "גן עדן" הרוסי, "חיי כקישוא" שהוזכר בפסקה הקודמת ו"בחירת המלך" מנורבגיה.

כפי שהפך להיות יותר ויותר שכיח באלף החדש, אחד ממועמדי הסרט הבינלאומי גם מצא לעצמו מקום באחת הקטגוריות הכלליות. זה היה "איש ושמו אובה" השבדי, שבמהלך סופר ביזאר של ענף המאפרים נכנס כאחד משלושת המועמדים. אל נציג שבדיה, "היא" ו"חיי כקישוא" כמועמדים שאינם דוברי אנגלית, הצטרף אל "הצב האדום" הצרפתי בפרס סרט האנימציה. כולם הפסידו לסרטים מאוד אמריקאים.

שבדיה – "איש ושמו אובה"

המועמדים

אוסטרליה – "טאנה" (Tanna)

כנראה ראתה אוסטרליה את המועמדויות שקיבלו קנדה ואנגליה במהלך האייטיז והניינטיז וחשבה לעצמה שעל אף שפתה הרשמית גם היא יכולה להגיע לאוסקר. ולמה לא בעצם? בכל זאת מדינה שהוציאה מתוכה כמה מהקולנוענים והשחקנים האהובים והטובים ביותר של הקולנוע המודרני. וכך, מאז 1996 הגישה היבשת הקטלנית והיפה סרטים לאוסקר בכל פעם שהייתה לה איזו יציאה לגיטימית. הסרטים ששלחה היו בקנטונזית, ספרדית, גרמנית, איטלקית, פרסית וכמובן שפות הילידים שלה. והילידים לא שלה, כשחושבים על זה.
ב-2016 לראשונה ולאחרונה (נכון ל-2026) הצליחה המזימה והיא נכנסה לאוסקר עם "טאנה", סרט ששפתו הרשמית היא "טאנית דרום-מערבית", אחת מהשפות של האי הוולקני למדי ואנוטו.
אני לומד כל כך הרבה מהפרויקט הזה.

"טאנה" הוא סרטם של צמד הקולנוענים האוסטרלים מרטין באטלר ובנטלי דין, והוא מתרחש במעמקי היערות של האי טאנה, שם חי שבט קטן במה שנראה כמו גן עדן עלי אדמות. הטבע סביבם מרהיב, הקהילה טובה ונעימה, ולבוש מלא איננו הכרחי. חייב את הערת האגב הזו, אז תסלחו לי על רידוד השיח, אבל זה בפער המועמד הבינלאומי עם הכי הרבה ישבנים חשופים אי פעם. אין תחרות.
אבל גן העדן הזה גם טומן בחובו בעיות, למשל שבטים עוינים החיים בסמוך ומצמצמים את מרחב המחייה, או חוקי המסורת העתיקים שמגבילים את הצעירים, במיוחד אלו שקשורים לנישואים שבשבט נעשים על ידי שידוכים. זהו גורלה של וואווה המתבגרת (מארי וואווה), שמיועדת להינשא לבנו של ראש שבט אחר על מנת להבטיח את דו הקיום של האיזור. הבעיה היא שלבה של וואווה שייך לדיין (מונדאו דיין), נכדו של ראש השבט שלה. אפשר להבין אותה. דיין הזה חתיך בטירוף.
כאשר ראש השבט של וואווה ודיין נרצח על ידי בני השבט הסמוך, הנישואים הכפויים הופכים להיות אקוטיים אפילו יותר כי מטרתם תהיה להרגיע את הרוחות, אבל הזוג הנאהב מסרב לגזרת הגורל הזו והם בורחים מהמקום בניסיון למצוא מקום חדש לעצמם. בינתיים, השבט שלהם מאוים על ידי השבט הנעלב, וכולם ניצבים בסכנה קיומית.

בכורתו של "טאנה" הייתה במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל ונציה בו זכה, ומשם יצא אל סיבוב פסטיבלים מרשים למדי (בארץ הוקרן בפסטיבל סרטים בערבה). עם זאת, מעונת הפרסים האמריקאית הוא נעדר לחלוטין, מה שהפך את נוכחות בחמישייה הסופית להפתעה יחסית, בטח אל מול השמות הגדולים ממנו, אלו שהוזכרו בהתחלה.
גם מחוץ לגבולות המסך, "טאנה" כולל בחובו טרגדיה מעציבה, כאשר השחקן הראשי מונדאו דיין הלך לעולמו שלוש שנים לאחר מכן בעקבות זיהום. הוא היה בן 24 במותו.

גרמניה – "טוני ארדמן" (Toni Erdmann)

שבע שנים עברו מאז אומצה גרמניה על ידי מצביעי האוסקר הבינלאומי, אז עם "הסרט הלבן" של האנקה. זה הפער הכי ארוך בין מועמדויות גרמניה מאז אוחדה בתחילת שנות התשעים. הקאמבק הגיע בזכות מארן אדה וסרטה "טוני ארדמן" שהוקרן בפסטיבל קאן והפך להיות אחד הסרטים הפופולריים והאהובים ביותר של התחרות הרשמית. סרטה של אדה התמודד לצד "פטרסון", "אמריקן האני" (הסרט האהוב עלי מ-2016), נציג צרפת "היא", "המשרתת" של פארק צ'אן-ווק, נציג קנדה "זה רק סוף העולם", נציג ספרד "חולייטה", המועמד לאוסקר השחקנית "לאבינג", "דוגמניות ושדים" ו"אמריקאית בפריז" בין היתר (וכמובן איך אפשר לשכוח את "הפנים האחרונות" של שון פן. למרות שממש רוצים). יופי של מהדורה מוזרה בגדול, ובתוך זו דרך כוכבו של "טוני ארדמן".
החיבה לה זכה הסרט נראה שהבטיחה לו לפחות פרס אחד מחבר השופטים. כל דבר, מהתסריט או השחקנית (סנדרה הולר) ועד דקל הזהב. עם זאת, כשהגיע טקס הפרסים, נדהמו כולם לגלות שלא רק ש"טוני ארדמן" הפסיד את פרס השחקנית לפיליפינית ז'קלין חוזה (על "Ma' Rosa" הלא מאוד קיים) ואת הדקל ל"אני, דניאל בלייק" – סרט בהחלט יציב וראוי, אבל לא כזה שהותיר חותם בפסטיבל – אלא שהוא יצא בידיים ריקות לחלוטין.
השמועה היא שיו"ר חבר השופטים, ג'ורג' מילר, שנא את "טוני ארדמן" בכזה להט שהוא פשוט לא הסכים לזרוק לו שום עצם. זה הפך אותו לנבל הגדול של קאן לתקופה. אני אפתח על זה בחלק הבא של הפרק.

"טוני ארדמן" היה סרטה השלישי של אדה (שמאז גם הפכה למפיקה נהדרת שאמונה של סרטיה של ולסקה גריזנבך, "ספנסר" של לאריין ואפילו קרדיט ב"ערך סנטימנטלי"), והקומדיה הראשונה המועמדת לאוסקר מאז "הערת שוליים" ב-2011. הסרט מתרחש ברובו ברומניה, לשם מגיעה אינס (סנדרה הולר), אשת קריירה שאפתנית מגרמניה כחלק מנסיעת עסקים חשובה. לצערה של אינס, מי שעוד מופיע במקום הוא אביה ווינפריד (פטר סימונישק), אדם שאיך נאמר, "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב" אם לצטט את ש. ארצי, נוטה לבחון גבולות אצל אנשים ובורא לעצמו דמויות אקסצנטריות, כמו למשל זו של טוני ארדמן גס הרוח. למרות כוונותיו הטובות, אינס בחרדה שאביה עלול לפגום לה במשימה העסקית ומנסה להרחיק אותו ממנה כמה שאפשר. הוא מתעקש להישאר בסביבה, ואולי דווקא מזה יתקנו השניים את מערכת היחסים הבעייתית שלהם ויגלו זו את זה מחדש.

"טוני ארדמן" הפך תוך זמן קצר ליקיר צופי הקולנוע, והיה לאחד מהסרטים המדוברים והמוערכים של השנה שלו. הוא סחף באופן מוחלט את פרסי הקולנוע האירופאי עם זכיות בכל הקטגוריות המרכזיות (סרט, בימוי, שחקן, שחקנית, תסריט), וזכה גם בספיריטס האמריקאי, בתא המבקרים של ניו יורק, היה מועמד לפרסי המבקרים בארה"ב, לגלובוס הזהב, לבאפט"א הראשי ולבאפט"א לקולנוע העצמאי. הוא כיכב פחות או יותר בכל רשימות סיכומי השנה מסביב לעולם וצץ בכמעט בכל פרסי הביקורת המוניציפליים בארה"ב.

גרמניה – "טוני ארדמן"

דנמרק – "מתחת לחול" (Under Sandet / Land of Mine)

בשלב הזה דנמרק היא כבר שחקנית קבועה באוסקר. כזכור, אחרי שהייתה למדינה האחרונה שזוכה שנתיים רצוף (87-88), העשור הנוכחי הביאה לה מועמדות כמעט בכל שנה ואפילו זכייה נוספת. ב-2010 זכה "בעולם טוב יותר" ובמשך שש השנים הבאות, היא תצבור עוד ארבע מועמדויות נוספות. עם זאת, אחרי 2016 האוסקר לקח הפוגה קלה מדנמרק עד תחילת העשור הבא, אבל פיצה אותה. נגיע לשם ביום מן הימים.

בינתיים אנחנו עם "מתחת לחול", הפעם השנייה ברציפות שדנמרק נכנסת לאוסקר עם סרט מלחמה. ב-2015 הביאה את לקדמת הבמה את המלחמה העכשווית באפגניסטן, וכעת אנחנו חוזרים אחורה לסוף מלחמת העולם השנייה. הגרמנים הובסו, אבל חוליות ספורדיות של חיילי הרייך הצעירים (ממש צעירים. לא יכולים לקנות אלכוהול צעירים) מוחזקות בדנמרק על מנת לנקות את החופים מהמוקשים שהשאירו שם צבאות היטלר, בידיעה שזו משימה בסיכון גבוה מאוד שתגבה את חייהם של חלקם. זה, אגב, כבר לא חוקי. "מתחת לחול" מתרכז בחולייה כזו בפיקודו של סרג'נט רסמוסן (רולאנד מולר, שעל הופעתו זכה בפרס הקולנוע הדני), ששונא גרמנים באופן מאוד נלהב. קבוצת החיילים, שבאמת נראה שהמבוגר ביניהם עוד לא בן 18, מאוכלסת בתנאים לא מרהיבים צריף קטן ורעוע על שפת הים, ובבוקר יוצאת לזחול על החולות בניסיון לאתר ולנטרל את המוקשים תחת עינו ופיקוחו של רסמוסן. לאט לאט נרקם קשר אבהי בין המפקד הדני לאסירי המלחמה הגרמנים, אבל המציאות האכזרית של פוסט מלחמה ממשיכה להעיב מעליהם. גם מתחתיהם, אם אנחנו רוצים להיות מילוליים.

"מתחת לחול", שכתב וביים מרטין זאנדוולייט, הוקרן לראשונה בטורונטו. בפרסי הקולנוע האירופאי הוא זכה בצילום, תלבושות ואיפור. נוכחותו ברשימת הסרטים המצטיינים של ה-NBR הייתה התזכורת היחידה שלו בעונת הפרסים האמריקאית.

שבדיה – "איש ושמו אובה" (En man som heter Ove / A Man Called Ove)

הדבר שהכי קפץ לי בהקשר של הכניסה השבדית (הראשונה שלה מזה 12 שנים) הוא שמדובר במועמד הראשון מאז 2008 שלא מגיע מפסטיבל בינלאומי גדול. בניסיונותיה להיות מעודכנת ורלוונטית, האקדמיה נראה שדבקה כמה שאפשר בתוצרי הפסטיבלים לאחרונה, והנה, מאז "כנופיית באדר מיינהוף" הגרמני, הגיע סרט שאיננו בוגר של קאן, ונציה, ברלין, ואפילו לא פסטיבל טורונטו. והקנדים באמת מקבלים כל סרט.
זו עוד עדות לפופולריות הגדולה של הדרמה הסנטימנטלית הזו (הרבה מקטלגים את הסרט כקומדיה, אבל בעיני זה בלבול עם "קראוד פליזר"), המבוססת על רב המכר של פרדריק באקמן מ-2012. האקדמיה אפילו הגדילה ונתנה לסרט מועמדות נוספת לפרס האיפור, על פני "דדפול", "פלורנס פוסטר ג'נקינס" ו"יחי הקיסר!". זה כנראה היה חלק מטרנד קצר וחביב שנקרא "שבדים בפרס האיפור" שהתחיל עם "האיש בן ה-100 שקפץ מהחלון ונעלם" והמשיך אחר כך עם "גבול". זה באמת ההסבר היחיד שלי מדוע "איש ושמו אובה" קיבל את התזכורת הזו, ועוד בתקופה בה קטגוריית האיפור הייתה מורכבת משלושה מועמדים בלבד.

"איש ושמו אובה" מתרחש במתחם קהילתי מזמין וכפרי בשבדיה, שם חי לו אובה שלאחרונה התאלמן מאשתו האהובה, אירוע שהפך אותו למסוגר אפילו יותר. סוחב בטן מלאה על בערך כל דבר וכל אחד, אובה הוא קשיש נרגן שאוהב חוקים וסדר, ופחות בני אדם. למעשה, הוא כל כך מאס בחיים האלה שהוא מתכנן להתאבד, אבל מי שמפריעים לו לבצע את האקט האחרון של חייו הם בני משפחה מעורבת שעברו לגור בשכנות אליו – גבר שבדי ואישה אירנית הריונית עם ילדיהם – שעושים יותר מדי רעש והמולה. הנחמדות "הבלתי נסבלת" של המשפחה החדשה משתלטת על חייו של אובה, מאלצת אותו להיפתח אליהם ומכאן זה כבר שיטפון גדול של אלטרואיזם, גם אם זה לא הכי בא לו באופן אינטואיטיבי.
זה בגדול סרט שחושל במעמקי האלגוריתם של שלישי בשלייקעס.

הנס הולם עיבד את הספר לתסריט וביים את הסרט שהיה ללהיט גדול, ואפילו זכה לרימייק אמריקאי, "אדם ושמו אוטו" בכיכובו של לא אחר מאשר טום הנקס ב-2022, הפעם האחרונה שהשחקן האהוב זוכה שני פרסי האוסקר סחב סרט על עצמו כשחקן ראשי. בגרסה השבדית, גילם את הגיבור רולף לאסגארד המופלא, שבפרויקט הזה יכולנו לחזות בכישרונו העצום במועמד שבדיה "מתחת לשמש" ובמועמד דנמרק "אחרי החתונה". באמת אחד השחקנים הנפלאים.
לאסגארד היה מועמד על הופעתו הזו לפרסי הקולנוע האירופאי, שם זכה הסרט בפרס הקומדיה המצטיינת.

הזוכה

אירן – "הסוכן" (The Salesman)

ואם כבר שבדיה, אני מחזיר אותנו רגע אל שנת 1983, אז זכה אינגמר ברגמן באוסקר הבינלאומי השלישי שלו ושל מולדתו. זה היה בזכות "פאני ואלכסנדר", אחרי ניצחונות "מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית האפלה" שלו בתחילת שנות הששים. אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שעד שנת 2016, ברגמן יהיה הבמאי האחרון שמצליח לנצח כשבאמתחתו אוסקר עבר נוסף. או במילים אחרות ואולי יותר מובנות, במשך 33 שנה כל הבמאיות והבמאים שניכסו את פרס הסרט הבינלאומי עשו זאת לראשונה. כך הראשון מזה עשורים שהתכבד באוסקר בינלאומי שני במספר, הגיע דווקא מאירן.

אסגר פרהאדי נשלח לראשונה לאוסקר מטעם אירן עם "About Elly" ב-2009 אך זה לא הבשיל לכדי מועמדות. ב-2011 שוב נקרא לאוסקר, הפעם עם "פרידה" וזה כבר היה סיפור אחר שהפך את אירן למדינה המזרח-תיכונית הראשונה שזוכה. ב-2013 פרהאדי ייצג את מולדתו בפעם השלישית עם "העבר", סרט שעל מקורותיו האירניים אפשר להתווכח אבל זה לא משנה כי הוא נותר מחוץ לחמישיית המועמדים. שלוש שנים אחר כך, האירני שכבר אומץ כאוטר בפסטיבלים הגדולים בעולם הגיע עם "הסוכן" וסגר לעצמו זכייה שנייה, כאמור לראשונה מאז אינגמר ברגמן. פרהאדי הפך לאחד מסך הכול ארבעה במאים שזכו יותר מפעם אחת במסגרת התחרותית (מצטרף אל ויטוריו דה סיקה, פדריקו פליני ואינגמר ברגמן). אגב, מאז 2016 ועד היום (2026) הרשימה המצומצמת הזו נשארה בדיוק אותו הדבר.

את ההישג הנדיר הזה הצליח לעשות פרהאדי בזכות "הסוכן", הפקה אירנית-צרפתית-קטארית-אמריקאית, והזוכה הרביעי מזה שבע שנים שמגיע מהמסגרת הרשמית של פסטיבל קאן. "הסוכן" זכה שם בפרס השחקן (שאהב חוסייני, הזכור מאוד לטובה מ"פרידה") והתסריט. הוא היחיד שיצא עם שני פרסים מהתחרות. לאחר מכן היה מועמד לבאפט"א, לגלובוס הזהב (רק "הסוכן" ו"טוני ארדמן" נכחו בשני הפרסים המשודרים הגדולים של הוליווד), לפרסי בחירת המבקרים האמריקאים, נכח ברשימות ה-NBR, וצבר חופן של מועמדויות בפרסי הביקורת המוניציפליים של ארה"ב.

כמו "פרידה", גם הפעם צולל פרהאדי עמוק אל תוך מערכת יחסים של זוג אירני מודרני, בעיקר דרך עיני הגבר. הפעם אלו עימאד (חוסייני) וראדה (טראנה אלידוסטי), זוג נשוי שמשחק יחד בקבוצת תיאטרון קטנה העומלת על הפקה חדשה של "מותו של סוכן". לאחר שהבניין בו הם גרים כמעט מתמוטט, הם נאלצים למצוא דירה חדשה ועוברים למקום קטן יותר בתיווכו של חבר מהתיאטרון. כמה ימים אחרי שהם נכנסים לדירה, חייהם עוברים טלטלה לא פשוטה כאשר ראדה מותקפת בדירה על ידי גבר זר בעת שעימאד לא נמצא. בזמן שהיא מנסה להתאושש מהטראומה, עימאד מתחיל לפתח אובססיה לגבי זהות התוקף המסתורי, לרמה שממש מסכנת את הזוגיות והשפיות שלהם.

אירן – "הסוכן"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

למרות ש"טוני ארדמן" נראה פופולרי יותר בקרב המבקרים, "הסוכן" היה ההימור המרכזי לזכייה באוסקר ה-88. ענייני טראמפ ופוליטיקה בצד, סרטו של פרהאדי גם הוא היה מהולל במיוחד (כמו עם "פרידה", רבים הימרו עליו כאופציה לפרס התסריט המקורי), ובעיקר, סביר להניח שמצביעי האקדמיה באותה תקופה – לפני המהפכה שהנהיגה שריל בון אייזקס – היו יותר דומים לפרופיל של ג'ורג' מילר, אם פסטיבל קאן היה איזושהי אינדיקציה. מה גם שאין מנוס מלהזכיר את הסטטיסטיקה האפלה של סרטים בבימוי נשים בקטגוריה הזו.
אני מניח שבתפיסה היסטורית, זכייה של "טוני ארדמן" הייתה נרשמת כרגע שיא של האקדמיה, אבל בכל זאת לא תמצאו הרבה שידברו בגנות הזכייה של "הסוכן".

אני אפילו מאמין ש"מתחת לחול" קיבל יותר הצבעות מאשר סרטה הארוך וה(מ)שונה של מארן אדה מגרמניה. אמנם לא כמו בעבר, אבל הסרטים התקופתיים על מלחמת העולם השנייה זכו לתמיכה גדולה מהמצביעים (ע"ע זכיית "אידה" ו"הבן של שאול" ממש לאחרונה), והכניסה הדנית הייתה צפויה מאוד, ולכן בעיני גם טוענת לכתר. "איש ושמו אובה" יכול להיות שהיה קצת קליל ונחמד מדי לקטגוריה הזו שבאמת נוטה לכיוון הסרט המדכא ביותר ברשימה, כשלגבי "טאנה" העובדה שהצליח להיכנס על פני סרטיהם של אלמודובר, ורהובן ולאריין בין היתר מעידה שבכל זאת היה שם לובי משמעותי אבל לא מספיק בשביל לאיים על התחרות. בעיני הוא המשך ישיר לחיבה החדשה של האקדמיה לסרטים סמי-אנתרופולגים ממקומות נידחים בעולם כמו שראינו לאחרונה עם "ת'יב" הירדני, "חיבוק הנחש" הקולומביאני, "טימבוקטו" המאוריטני ו"התמונה החסרה" מקמבודיה. כל המדינות האלה, ממש כמו אוסטרליה, קיבלו מועמדות בזכות נראטיב על תרבות מרוחקת ונחשלת, ולא חזרו לאוסקר פעם נוספת.

זה היה לגבי המרוץ, וכעת לשלב ה"מי היה צריך לזכות", אז מבקש מכולם לקחת נשימה כי לחלקנו זה לא פשוט להתמודד עם האמת שלהם.
אני שונא את "טוני ארדמן". אני באמת חושב שזה אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי. כמו עם "הדירה", "מטריות שרבורג" ו"ילדות פרא", אני ממש מרגיש בעולם מקביל ומשונה כשכולם מסביבי מדברים כמה הם אוהבים את הסרטים האלו שלי בעיקר עלו על העצבים. לא בטוח מה זה אומר עלי, כנראה לא דברים חיוביים, אבל זו עובדה. אני אפילו יכול לספר לכם שכמעט פוטרתי מעבודתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים אחרי שהתוודיתי על כך לבוס שלי, שהוא, כמו העולם כולו, מאוהב בסרט הזה לחלוטין.
את "טוני ארדמן" ראיתי לראשונה בהקרנת העיתונאים שלו ב-6 לפברואר 2016, אחרי כמעט שנה של באזז מחריש אוזניים מאז פסטיבל קאן (בארץ הופץ באיחור קל), ואולי הציפיות היו גבוהות מדי, אבל יצאתי ממנו מותש ועצבני, מלא זעם על כל הדמויות הבלתי נסבלות, על ניסיון להביא אותנו לקטארזיס סנטימנטלי שלא עבד עלי בכלל, ומה שאני מצאתי כסאטירה חברתית דלה למדי אבל ארוכה מאוד. מאוד! בחיי שכמעט קמתי והלכתי באמצע. זה היה כל כך נורא שניסיתי להימנע מכל סרט בנוכחותה של סנדרה הולר שרק נוכחותה על המסך עשתה לי פלאשבקים פוסט טראומתים ל"טוני ארדמן". למרבה השמחה, כמה שנים לאחר מכן הגיע המאסטרפיס המודרני "אנטומיה של נפילה" שפתר את הסכסוך בינינו, ומאז אני נהנה ממנה בכל סרט וסרט (ויש שבעה כאלו בשנה, אז תודה לך ז'וסטין טרייה).
עשר שנים לאחר מכן חזרתי אליו שוב, אדם אחר בתכלית, כשכבר ידעתי למה לצפות וכהרגלי נתתי סיכוי מחודש לסרט. זה החזיק חצי שעה, אותה רדפו שעתיים של עינוי. אין לי הסבר לזה, אבל אני וטוני לא מצליחים להסתדר. מקווה שזו פעם אחרונה שאצטרך להתייחס לזה. אבין אם תנטשו את הפרויקט הזה, ואת כל כתבי מעכשיו. אינני מושלם.

מכאן, אני שמח לבשר, החדשות יותר טובות. בחלק מהזמן. כלומר, גם מ"איש ושמו אובה" לא התלהבתי במיוחד, אבל בשונה מ"טוני ארדמן" זה היה די צפוי כי זה פשוט לא הקולנוע שלי. כמובן שבכיתי פה ושם עם הסיפור סוחט הדמעות על אשתו של אובה, כמובן שנחמד לי לראות סרטים שחוגגים את הרוח האנושית (זה קורה רק פעם בעשרה פרקים בפרויקט הזה), ובאמת שרולף לאסגארד שווה כל דקה של הזמן שלנו. אם הוא היה מועמד במקום ריאן גוסלינג ("לה לה לנד") או דנזל וושינגטון ("גדרות") הייתי שמח מאוד.
ובכל זאת, הדרמות הסנטימנטליות האלו כל כך צפויות בשלב הזה, והמרחק שלהן מהמציאות שלנו כל כך רחוק, שנעימות ככל שיהיו הן בעיקר יוצרות אצלי ניכור באיזשהו שלב (שוב, אדגיש, בכיתי במהלכו. אני לא כזה מיוחד). עם זאת, אני ממש מבין כיצד הגיע לכדי מועמדות לפרס הסרט הבינלאומי, ואין לי שום ביף עם זה. הוא בהחלט קונטרה ראויה, וגם סרטים כאלה צריכים לקבל מקום תחת השמש. אני ממש חי עם זה בשלום. מה שכן, את המועמדות בקטגוריית האיפור אני לא מצליח להבין, בטח לא מול המתמודדים האחרים.

"טאנה" הוא גם יותר בכיוון של מועמדות משמחת מאשר לגמרי מוצדקת. אפתח בכך שזה בהחלט סרט טוב, במיוחד מהבחינה הוויזואלית. הנופים של טאנה מצטלמים מדהים, יש שם שוטים של התפרצויות וולקניות (אין לי מושג איך צילמו אותם) שביאסו אותי על כך שלא יצא לי לראות אותו על מסך הקולנוע, ובנוסף הליהוק של ילידי המקום שאינם שחקנים מקצועיים עובד מעולה. ממש נהדר שהאקדמיה מצאה מקום לסרט כזה, אבל מבחינת סיפור זו המסגרת העלילתית הכי שחוקה ומוכרת: שני צעירים מאוהבים מנסים למרוד במסגרת החונקת של הדור הוותיק. כל דבר זכיר או מעניין בסרט הזה מגיע אך ורק מהפן הוויזואלי. זה ממש לא מעט, כדי שלא אובן אחרת, ולגמרי סרט שהייתי ממליץ עליו לצופים עם נטיות אנתרופולוגיות, אך מכאן ועד לחמישייה הסופית אני מסוייג קלות. אבל באמת קלות.

מבחינתי שני המועמדים האחרונים פותחים פער די גדול מהשאר. אתוודה, הייתי גם מצביע ל"הסוכן". אני חושב שהאקדמיה עשתה את ההחלטה הנכונה בטקס, אגב, שהיה כמעט במאה אחוז עם החלטות נכונות בשלב הזוכים (לא נשכח ולא נסלח, איימי אדמס). להוציא אולי את פרס השיר המקורי הטוב ביותר שהיה צריך להיות של "כמה רחוק אלך" מ"מואנה" בטח על פני שיר הערש המשמים ההוא מ"לה לה לנד", ושבכנות לא לגמרי הבנתי את ההתלהבות הגורפת ממהארשלה עלי ב"אור ירח" (תפקיד טוב, כמובן, אבל לוקס הדג'ס של "מנצ'סטר ליד הים" ו"ג'ף ברדיג'ס של "באש ובמים" היו ראויים ממנו. שלא נדבר על זה שאת האוסקר היה צריך לקחת אלדן אהרנרייך של "יחי הקיסר!" אבל הוא לא היה מועמד), אני חי בשלום ואף יותר מכך עם כל אחד מהזוכים. "הסוכן" חד משמעית חלק מהם. זה סרט שהדבר היחיד השלילי שאני יכול להגיד עליו שזה שהוא פחות טוב מ"פרידה", וגם זה לגמרי לא הוגן כטיעון.

לעומת "פרידה" שעדיין מהולל מכל וכל, נדמה שמ"הסוכן" קצת שכחו. וכאמור, אכן אחד מהם טוב מהשני, אבל זה בדקויות. בהרגשה שלי אולי "הסוכן" קצת פחות מהודק ומגובש מ"פרידה", הוא גם לוקה קלות בתחום הדיאלוגים (מבחינת סאבטקסט הכול מאוד על פני השטח), אבל זו דרמה חזקה ממש. כמובן שהאס של "פרידה" נמצא גם כאן, שהאב הוסייני. אחרי "הסוכן" אפשר אפילו להעריך עוד יותר את ההופעה שלו ב"פרידה" כי שני התפקידים האלו מעידים על הטווח והגיוון המדהימים שהוא יכול להגיע אליהם. אם כתבתי שרולף לאסגארד יכל להיות מועמד בכיף שלנו, שהאב הוסייני היה יכול לשחזר את פסטיבל קאן ולזכות גם באוסקר.

דנמרק – "מתחת לחול"

עם זאת, אם אירן הייתה מפסידה לדנמרק לא הייתם שומעים תלונות ממני. אמנם "מתחת לחול" הוא סרט הרבה פחות מורכב מ"הסוכן" בכמעט כל אספקט, בטח בתחכום הרגשי (הדני נוטה לקיטש ויותר מפעם אחת), אבל ההפקה המרשימה שלו, המשחק, ובעיקר הסיפור הזה שאני לא הכרתי לפני הסרט על חוליות פירוק המוקשים, כל אלו מספיקים להפוך אותו לאחת מהחוויות הקולנועיות החזקות של השנה. למעשה, הבעיה היחידה שלי עם "מתחת לחול" זה שהוא קצר מדי, ואתם יודעים שזה לא משהו שאני אומר הרבה.
כמובן שאעודד כל סרט שלא משתהה יותר זמן מן הדרוש (בערך שמונים וחמישה אחוז מהסרטים שאני רואה כל שנה), אבל על פני מאה דקות, זה מרגיש ש"מתחת לחול" היה צריך יותר זמן גם כדי להכיר את הדמויות שנותרות די חד ממדיות גם אם מרגשות ואנושיות, ובעיקר לתת זמן לתהליכים המאוד קיצוניים שהן עוברות מאויבים לחברים. בשבילי הסוף – שלא אסגיר את פרטיו כמובן – ללא ספק עובד מעולה ומשפיע עלי רגשית באופן די מוחלט, אבל אני לא יכול לשחרר את ההרגשה שהוא רץ מהר מדי, מפחד קצת לצלול פנימה עמוק יותר, או שפשוט לא יודע איך. זה מבחינתי מה שנותן את האדג' ל"הסוכן" שלו בעיה קצת הפוכה – הוא בוודאי ארוך מדי ממה שהיה צריך להיות.

אירן טרם הורשתה לחזור אל האוסקר מאז הניצחון שלה ב-2016. דנמרק תיקח הפסקה קלה לאגור כוחות עד שתזכה באוסקר הרביעי שלה ארבע שנים מנקודת הזמן הזו. אבל יש קצת זמן עד אז. בפרק הבא, היסטוריה אמיתית, נפלאה ומשמחת מתרחשת בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר מאת מדינה שלוקחת את האוסקר הראשון שלה, המזרח התיכון מקבל נציגות נוספת (רביעית במספר אחרי ישראל, אירן וירדן), נטפליקס עושה שרירים, ולראשונה מאז 2009 זוכה דקל הזהב שנכנס לחמישייה יוצא ללא פרס.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2016:
צרפת – 37 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 28 (מתוכן 11 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 15 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 15 (מתוכן 3 זכיות)
דנמרק – 12 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 10
פולין – 10 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 9 (מתוכן 2 זכיות)
מקסיקו – 8
ארגנטינה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 7
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
אירן – 3 (מתוכן 2 זכיות)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
פלסטין – 2
אוסטרליה – 1
איסלנד – 1
אסטוניה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
ירדן – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מאוריטניה – 1
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
צ'ילה – 1
קובה – 1
קולומביה – 1
קזחסטן – 1
קמבודיה – 1